שואל ונשאל חלק א קפט

נטילה עד שעת הצלה אלא שבא וראה טלא חסר מן העדר וחפש ומצאו בפי הזאב אז יש לאסור מספק דרוסה אך אם נתערב בהרבה צ"ע וגו' ולכאורא זה מדוקדק באמרו ,,שרועה שם'' דהיינו שהרועה שם בעת הנטילה דא"ל דקאי על ,,האפר" שרועה שם הטלא דכיון דמתחילה נקט רחל וטלא היל"ל ,,שרועים שם" לשון רבים אך נראה דאין זה מוכרח די"ל דקאי על אחד מהם ואף דהרחל לשון נקבה וטלא לשון זכר ולשון שרועה כפי הקריאה אינו נופל על שניהם בשוה מ"מ כיון דבכתיב הם שיין לא איכפת ועוד דאין לדקדק מזה כלום דאפ' שהיתה כתובה שרועים ונפל ט"ס מן המדפיסים או המעתיקים או שהיתה כתובה בר"ת והמדפיס או המעתיק ביאר אותה ולא כוין יפה באופן שאין לדקדק מזה כלום אמנם מסיום דבריו שסיים ואם אין יודע וגו' מוכח להדיא דמיירי מתחלה בידוע שלא נדרסה אם מהרועה או מזולתו ואפשר שלכך כתב ואם ,,אין'' יודע וגו' ולא כתב ואם ,,אינו'' יודע דאז קאי על הרועה הנז' כדי שיהיה קאי על מי שיודע יהיה מי שיהיה. ומעתה בנ"ד שאין לנו ידיעה ברורה ממי שהיה שם שלא דרסה הזאב אין להתיר ולפ"ז גם דברי הגהמ"י שנראים שהם שאובים מסה"ת או בהפך או ששאבו ממקור אחר צריך לומר דמיירי שהרועה ידע כל אשר נעשה ועי' הב"י בסו"ס הנז' משם הסמ"ג קרוב לזה ע"ש איברא דראיתי להחת"ס בסי' נ"ז שכ' וכבר כ' בסה"ת ובכה"פ כשנשא שה מהעדר בשיניו והצילו הרועה שאפי' טלא עצמו שרי שאין דרוסה אלא ביד ולא חיישי' שמא דרסו בידו ע"ש. והוא פלא דדברי סה"ת ברור מללו דחיישי' וחיישי' כל שאין כאן ראייתו וידיעתו של הרועה שלא דרסו וכמו שסיים אח"ז ואם אין יודע וגו' ומה יש לפרש בהא דאם אין יודע. ואפ' דהחת"ס מפרש להא דסה"ת בכה"ג שהרועה רדף אחר הזאב תיכף שנטל השה דאז הרועה יודע שלא דרסה בידו דטרוד הוא לברוח ואין לו פנאי לדרוס. ומה שסיים ואם אין יודע וגו' ר"ל שנעלם הטלא עם הזאב והרועה לא ראהו תיכף שאז הזאב אינו טרוד לברוח ואז טריפה שיש לחוש שדרסו כיון שאין מי שרודף אחריו. א"נ דרך הזאבים לחטוף ולברוח למקומם ואם בעוד שהוא בירח והטלא בפיו רדף אחריו מזה ידוע שלא דרסו אך אם כבר נח הזאב במקומו אין אנו יודעים אם דרסו [א"ה נדון החת"ס הרועה לא היה בשעת נפילת הזאב בדיוק רק בא אח"כ לגרש הזאב ומצא שהזאב כבר אכל שה אחד וא"כ אין לנו שום ידיעה שלא דרס ואעפ"כ התיר החת"ס. וצ"ל דהחת"ס לא ראה דברי הסה"ת במקורן ובמילואן רק באיזה פוסק ולא סיימו קמיה דמר דברי הסה"ת שכ' ואם אין יודע וגו' כנ"ל] והכרחו לבאר כן משום דכיון דטרוד הוא להציל אין סברה לומר דשת לבו לזאב לראות אם דרס או"ל. ועוד דלא יפול לשון ידיעה ע"ז רק לשון ראיה לכן פי' דכונתו היא על ידיעה שכליית בחדא מהני דאמרן. אך האמת יורה דרכו שאין זה במשמעות הסה"ת ואינו מוכרח דשפיר יל"פ כדאמרן ומ"מ נקטי' מיהא לנד"ד דלא יש לא ראיה ולא ידיעה מרדיפת הרועה יש לאסור

הן אמת די"ל דבנ"ד שלא נטלו הזאב והלך בו אלא עודנו ברשות עצמו רץ ובורח מהזאב שאוכל ממנו (לדברי הגויים האומרים כן) י"ל דבכה"ג דיכול להמלט ולברוח מחזיקין אותו בחזקת שלא דרס וחשיב כרדיפת הרועה דהרי גם בנמצא בגבו צפורן (כ' הט"ז ס"ק כ"ג] דאם יוכל לברוח אין חוששין לו והגם דלא קי"ל הכי אלא כדעת מרן הב"י וכמש"ל דאסור מ"מ אפושי פלוגתא לא מפשי' ואמרי' דבכה"ג דלא נגע רק בפיו גם מרן יודה להתיר. והגם דלעומת זה י"ל דבנדון מרן איכא למתלי שהצפורן אתיא ליה מעלמא לא כן כאן דהרועים אומרים דאכילה זו מהזאב. הנה גם בנדון מרן אם באנו לשאול להרועים יאמרו בודאי שהוא מהארי או מהזאב ואעפ"כ התיר הט"ז ונדון דידן עדיף דלא יש רק נשיכה בפיו וכאמור. אלא דלא מפני שאנו מדמים נעשה מעשה וי"ל דגם מרן אוסר בזה. וכן הסה"ת והגמ"י אוסרים בכה"ג דנ"ד וצ"ע

גם אין להתיר מצד דהגויים האומרים דמן הזאב הוא זה אין נאמנים משום דדבר שאינו בידו