שואל ונשאל חלק א קפח

זמן מה ומ"מ נלע"ד להתיר מטעם זה שכתב מרן דתולין במצוי וה"נ המצוי הוא דאכילה ופצע כזה לא יהיה רק בעת שבורחת ממנו וחטף מאליתה וכמו שכן אומרים הגויים (וה"נ מוכחא מילתא קצת דאיך אוכל בפיו מסוף הבהמה וידיו יהיו בגבה)

ועוד נראה להתיר דכיון דלא ראינו זאב רק אנו חוששין למה שאומרים הגויים ולעומת זה י"ל דהיה זה ע"י חולי או מכה או כלב ושאר חיות שאינם דורסים הגם דכנראה יותר מציאות בזאב מאלו מ"מ הו"ל ס"ס שמא אינו זאב ואת"ל זאב שמא לא דרס ועי' לה' ב"א סי' כ"ד. אלא דלכאורא נל"ל דכיון דבנדון זה מראשית שאתה מסתפק במכה זו ע"י מי נעשית אם ע"י זאב או דבר אחר והמצוי הוא זאב דהוי כרוב תו אין לעשות ספק אחר ודוקא אי מתחילה היה הספק הראשון הוא שקול כגון אם היה הספק ס' דרס ס' לא דרס שפיר יש לעשות ספק אחר אפי' אם המצוי להחמיר נראה כונתו דכיון דטעמא דס"ס הוא מצד דהספק הראשון הוי פלגא ופלגא וכשאתה מוסיף הספק השני הוי הכרעה וכמ"ש הפוסקים (עי' להב"א סי' ל' בראשו) א"כ בנד"ד דהמכה לפנינו ואתה מסתפק ע"י מי נעשית והמצוי הוא זאב הרי מתחילה לא הוי פלגא ופלגא. אלא דלפימ"ש המש"ז סקי"ד ד"ה ולכאורא גם כאן יש לעשות ס"ס באופן זה ס' דרס ס' לא דרס ואת"ל דרס שמא למטה מחלל הגוף]. שו"ר למרן בב"י שכתב משמע דדוקא ראו ארי נכנס הוא דחישי' אבל לא ראוהו שנכנס תולין שבכותל היה צפורן זה ונתחכך בכותל ונתחבה בגבו וכ"כ הרשב"א בחי' דהוי ס"ס ס' נכנס ס' לא נכנס ואת"ל נכנס שמא צפורן זו לא מיד הארי היא אלא בכותל נתחכך והנה כפי המצוי וההשערה מסתבר דמהארי היתה צפורן זו וצד זה דנתחבה ע"י חיכוך כנראה הוא רחוק ואינו מצוי הרי דהגם דמתחילה צפורן לפנינו ואנו מסתפקים במה לתלות והמצוי שמהארי היתה אפי"ה הכשיר מטעם ס"ס ומזה נלמד לנ"ד דגם שאין ב' הספיקות שקולין לעניות דעתנו יש להתיר. אך ילד"ת לזה ולהוכיח מהגמ' בחולין דף דחשיב ס' שקול כנראה כונתו מדברי הגמ' בדנ"ג ע"א אמאי דקאמר רב ארי שנכנס וגו' ומוקי שם בגמ' דהוי ס' דרוסה ורב לטעמיה וע"כ דהספק שקול דאל"כ לא היה מתיר רב ספק דרוסה כה"ג דההכרעה לצד האיסור]

שו"ר להגהמ"י בפ"ה מה"ש ה"ז שכ' זאב שנשא טלה מן העדר בפיו והצילו הרועה אין חוששין לו דאין דריסה בשן ע"ש וק"ל האי חששא ה"ד אי דהוה ס"ד דשן דורס ואשמעי' דשן אינה דורשת הי"ל לו' ,,מותר" ולא ,,אין חוששין'' ותו ק"ל דהם דברי הרמב"ם ומה חידש בזה ולכן נ"ל דקמ"ל הא גופה שלא נאמר דכיון דנטלה בפיו כן נמי דרסה אלא כל דהנטילה בפיו לא חיישינן לדרסה כיון דהרועה מצילה אין לו שהות לזאב לדרוס ה"נ בנ"ד כיון דהשה בורח לא חיישינן לדרסה דמ"ל הצלת הרועה או הצלת עצמה וכעין מ"ש מרן הב"י לד' הפו' דלא הוי דרוסה אלא ביש מצילין ע"ש דגם הנדרס חשיב כיש מצילין. גם מסתמא הגהמ"י לא מיירי דהרועה שם לבו לזה דמסתמא הרועה טרוד רק להציל ומילתא דלא רמיא עליה והגם דבנמצא צפורן על גבו של א' מהם חוששין לדרוסה אף במקום רחב שיכולין להשמט וכמ"ש מרן הב"י היינו משום דראינו ריעותא בה ע"י צפורן אבל הכא בנ"ד שלא יש ריעותא דמה שאכל מאליתה אינה ריעותא דאין המקומות שוים הפה והידים וזו מעולם לא היתה ברשותו לדרוס אך אם הכניס צפורנו הרי בהמה זו היתה ברשות הדורס לדורסה איברא דראיתי בס' התרומה ה' טרפיות אות כ"ח שכ' וז"ל ופעמים שהזאב לוקח רחל או טלא מן האפר שרועה שם ונושאה בפיו ומצילה הרועה כשרה דאין דריסה בשן אלא ביד שזהו מרגל שלפניו ואם אין יודע אם הכה אותה ביד ונתערבה עם הרבה בהמות יש להתיר מס"ס שמא אין זו שנשא הזאב ואת"ל היא שמא בשן ולא ביד וצ"ע אם דימה וגו' ע"ש ומשמעות דבריו לענ"ד הוא דמיירי בכה"ג שהרועה ראה לזאב כשנטל הטלא בפיו והוא רדף אחריו ולא העלים עין ממנו באופן שאין להסתפק שמא דרסו וכשגירשו הוציאו מפיו אך אם הרועה אינו יודע אם הכהו בידו כגון שלא היה משעת