שיטה מקובצת על כתובות ט:

כל היוצא למלחמת בית דוד וכו'. פרש"י ז"ל שאם ימות במלחמה. וקשה מאי כל היוצא הא לא מהני אלא למי שאין לו בנים ויש לו אחים ועוד אם ילך בשבי או ימות במלחמה שם בלא עדים מאי אהני האי גיטא ועוד תנן בפרק מי שאחזו מה היא באותן הימים ר' יהודה אומר הרי היא כאשת איש לכל דבריה וקאי אדלעיל משנה הסמוכה לה דקתני הרי זה גיטך מהיום אם מתי ומיהו רש"י פירש דלא קאי אמהיום אלא מילתא באפי נפשה היא ובמהיום מגורשת מיד אבל אי אפשר לומר כן כדמשמע בתוספתא דקאי אמהיום דקתני הרי זה גיטך אם מתי מחולי זה והימים שבינתיים וכו' ומייתי פלוגתא דר' יהודה ור' יוסי ואף על גב דקאמר מהיום ופריש בגמ' מעת שאני בעולם ור"ח גריס כאומר מעת שאני בעולם ופירושא דמתניתין קא מפרש אף על גב דאמר מהיום לאו מהיום ממש קאמר שאם ימות שיחול הגט מעכשיו אלא נעשה כאומר מעת שאני בעולם דכל המגרש על תנאי דעתו לאחר הגט לכל היותר שיוכל ולא קאמר מהיום אלא למעוטי שלא יהא גט לאחר מיתה ויש ליישב פרש"י ז"ל דהאי דקאמר שאם ימות במלחמה לאו דוקא שימות אלא שאם לא יחזור מן המלחמה והאי דנקט שימות דרוב שאינם חוזרים מחמת מיתה היא וההיא מהיום אם מתי לא קשה דהיינו דוקא אי קאמר מהיום אם מתי בסתם אז היא כאשת איש עד שעה קודם מיתה כדפריש שכן דעת המגרשים בסתם על תנאי אבל אם היו מפרשים בתנאי שאם לא יחזור מן המלחמה שיחול הגט משעת נתינה דחיישינן אי יהיב סתם דילמא יקרע הגט או יאבד או לא יהא מונח ברשותה בשעת גמר מלחמה ואז לא יהא גט כדאיתא בפרק מי שאחזו הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז הרי זו מגורשת ותתן ואמר רב יהודה לכשתתן ומסיק התם אליבא דר' יהודה דאם נקרע הגט או נאבד לא הוי גט כיון דלא אמר מעכשיו דאין הגט חל עד שעת נתינה. תוספות הרא"ש ז"ל וגליון תוספות ז"ל: וז"ל הרמב"ן ז"ל גט כריתות כותב לאשתו פרש"י ז"ל אם לא ישוב מן המלחמה כלומר מעכשיו אם לא בא ואיכא למידק עליה אם כן מה טעם לא אסרוה שהרי אמרו מה היא באותן הימים הרי היא כאשת איש לכל דבריה הילכך מתסרא על בעלה ועל בועלה שהרי כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל ולאו מילתא היא דמעכשיו אם מתי מההיא שעתא מגורשת והא דתנן מה היא באותן הימים אוקימנא בפרק מי שאחזו [גיטין עג ב'] באומר מעת שאני בעולם לפי מה שפרש"י ז"ל התם וכיון שמת פנויה גמורה היתה ולפיכך לא אסרוה ואף על פי שאין אותו הפי' כמו שפירשתי במקומו איכא למימר דהכא אליבא דרבנן קאמרינן דאמרי מגורשת לכל דבר ובלבד שימות. ואיכא למידק א"ה קשיא הא דאמרינן בפרק הזהב [בבא מציעא נט א'] בשעה שאני עוסק בנגעים ואהלות אומרים דוד שבא על אשת איש מיתתו במה ואמר להו הבא על אשת איש מיתתו בחנק ובכמה דוכתי אמרינן הכי דאשת איש הואי וכי תימא אמוראי נינהו מכל מקום קשיא למאן דסבירא ליה הכי אמאי לא אסרוה לא קשיא דס"ל אונס הוה א"נ איכא למימר דהכי קאמרי ליה את מי ידעת אי מיית אי לאו או דילמא לא מיית אשתכח דכי אתית עלה על ספק א"א באת ורחמנא לבא בעי. ומכל מקום לא נהירא דאי לא הוי גט אלא לאחר מיתה משום יבם הוא דקא עבדי הכי ואם כן היכי קאמר כל היוצא הא אינו כותב אלא מי שיש לו אחים ואין לו בנים ועוד אוריה מנין לנו שהיו לו אחים ולא בנים שמא בנים היו לו ולא אחים ועוד אין תנאי זה נכון שאם ימות ואין עליו עדים תתעגן עליו ושמא זהו שפרש"י ז"ל ואם לא ישוב מן המלחמה בשוב' של רוב היוצאים ומשום תקנת עגונות היו עושין שמא ימות בלא עדים ושמא יהא שבוי ומה שחזר אוריה אינה שיבה עד שיחזור בגמר המלחמה ואפשר דכריתות לגמרי קאמרי והא דאמר בהזהב אמוראי נינהו א"נ מלבינים היו פניו שאם יאמר להם מגורשת היתה יאמרו לו לא היתה שאין הדבר ידוע ובצינעה היו מגרשים ואדכורי הוא דמדכרי ליה חטא אוריה כדי לביישו ולא שהוא בא על אשת איש. עד כאן:

וז"ל הריטב"א ז"ל גט כריתות כותב לאשתו פרש"י ז"ל שהיה כותב גט כריתות על מנת שאם ימות והקשה ר"ת ז"ל דא"כ לא היה גט זה אלא למי שיש לו אחים וכו'. וי"ל דכל היוצא לאו דוקא אלא כל היוצא שהיה צריך לכך ור"ת ז"ל פירש שכך היה מתנה הרי זה גיטך אם לא אשוב מן המלחמה וא"ת והרי שב אוריה י"ל דאם לא אשוב בסוף המלחמה היה אומר וא"ת והא אמרינן התם שהיו אומרים לדוד הבא על אשת איש מיתתו במה וי"ל דעל ספק א"א אמרינן דכל זמן שלא נתקיים הגט בספק אשת איש היתה וא"ת ומה מועיל גט זה דהא אמרינן התם בנותן גט מעכשיו אם מתי מה היא באותן הימים ואמרינן שהיא כאשת איש לכל דבריה ואף על גב דמיית וי"ל דאתיא הא כר' יהודה דאמר מגורשת גמורה למפרע ולרבנן מתרצינן בפירוקא קמא באונס הוה. ומכל מקום עדיין קשה דהא אמרינן במס' תעניות כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה דאמר ר' שמואל בר נחמני וכו' ואם איתא הא ודאי חטא שבא עליה קודם שנתקיים התנאי שהיתה בספק אשת איש ור"ת תירץ בלשון אחר דלר' שמואל בר נחמני גט כריתות גמור בלא שום תנאי היה כותב לאשתו ואם ישוב מן המלחמה חוזר וכונסה והילכך לא חטא דוד כלל והא דאמרו לו הבא על אשת איש מלבינים היו פניו שלא כדין וזהו שהיה מתרעם מהם כדכתיב ובצלעי שמחו ונאספו לפי שהיה הדבר נעשה בצינעא ולא היה נודע לבריות והיו מרננים לומר שהיתה אשת איש. וכן פירש הרשב"א ז"ל וז"ל גט כריתות פי' גט גמור כדי שאם מת או גולה או נאבד במלחמה שלא תתעגן בשוב אנשי המלחמה ולא שב ובצינעא היו מגרשים כדי שלא ירגישו אחרים בדבר ויקפצו עליה לישאנה ומה שהיו מביישים פני דוד הבא על אשת איש מיתתו במה כדאיתא במציעא תנאי היא ולאותן שאומרים שאשת איש היתה ולא משום דאונס הוה א"נ מלבינים היו פניו לומר שאשת איש היתה לפי שלא גירש בפרהסיא אלא בצינעא ומה שהנביא מקנטרו לפי שעשה שלא כהוגן שאין מגרשים אלא שלא תתעגן ובטוחים היו בנשותיהם לנעול בפניהם. ורש"י ז"ל פי' בענין אחר וזה עיקר. ע"כ:

ובשיטה ישנה כתוב וז"ל גט כריתות פרש"י ז"ל שהיה כותב מעכשיו אם מתי והא דאמרינן בהזהב דוד הבא על אשת איש פירושו ספק אשת איש ובעלי התוס' ז"ל מפרשים דגט כריתות גמור כותב לאשתו והא דאמרינן התם הבא על אשת איש כו'. מקנטרים היו אותו לביישו לומר שלא היה שם גט דלפרש"י קשה הא דמהפכין בסוף פרק במה אשה בזכותיה דדוד לומר שלא חטא דמ"מ הוא נכנס בספק איסור חנק אלא שי"ל דוד היה יודע בעצמו שימיתהו אבל התימה אמאי דהוה א"ל דוד לאוריה רד לביתך והיה מתכוון לבטל הגט אמי"ץ. א"נ אפשר שעל זה היו מביישין אותו שהיו אומרים שמא ירד לביתו א"נ אע"פ שידעו שלא ירד לביתו מכל מקום הוא נתכוון מתחילה לבא על אשת איש שהיתה סיבה שלא ירד לביתו. ר"ת. עכ"ל שיטה ישנה:

ואת ערובתם תקח דברים המעורבים בינו לבינה. ותסלק אותו על ידי גט ואף על פי שזה היה במלחמת שאול מכאן למד דוד והיה מנהיג כן בכל מלחמותיו לכל היוצא למלחמותיו שיעשה כן בצינעה. הריטב"א:

אמר אביי אף אנן נמי תנינן כו'. הא כתיבנא בריש מכילתין שהקשו בתוס' על פרש"י שפי' שמתוך כך יתברר הדבר ויבאו עדים שזנתה ברצון דאם כן היכי מייתי דילמא אף על גב דאינו [נאמן] מ"מ ישכים לבית דין שמתוך כך יבאו עדים ותירצו בתוס' לעיל דלא מייתי אביי ראיה לר' אלעזר אלא שהוא בקי ומכיר כו' ככתוב בתוספות לעיל ויש לדייק כן ממה שכתב רש"י כאן אף אנן נמי תנינן. דטוען פ"פ מצאתי אסרה עליו ולא אמרינן לא קים ליה. ומיהו ממאי דכתיבנא לעיל לשיטת רש"י דס"ל לר' אלעזר דאף על גב דלא קים ליה כגון בבחור אסרה עליו ומ"ה נאמן לאוסרה עליו ולא להפסידה כתובה אי אפשר לתרץ תירוץ התוספות דלעיל דוק ותשכח. לכנ"ל פי' קושית התוס' כך דהיכי מייתי אביי אף אנן נמי תנינן כו' ליום חמישי לא מ"ט משום אקרורא דעתא ולמאי אי למיתב כו' פי' לא מייתי מדתקינו רבנן שתהא בתולה נשאת ליום הד' דאיכא למימר משום שמא יבאו עדים וכדכתיבנא א"נ תקינו על צד היותר טוב כדי שלא תטול מהבעל כתובה שלא כדין מאי פריך תלמודא אי למיתב כו' אלא הכי מייתי מדפירשו במתני' טעם התקנה לומר שאם היה לו טענת בתולים כו' אלמא יש קפידא גדולה בדבר אי מקררא דעתיה אי משום שמא יבאו עדים או משום כתובה ה"ל לתנא למתני התקנה סתם בלא טעם דכשהטעם של התקנה הוא חלוש אינו מפרש התנא הטעם כי היכי דלא ליתו לזלזולי בה כמו שכתב הר"ן בפירושיו של ההלכות בריש מכילתין וכדכתיבנא לעיל בארוכה הלכך ודאי מדפריש התנא במתניתין טעם התקנה אלמא משמע דקפידא גדולה יש בדבר עד דכולי עלמא יודו דראוי לתקן תקנה זו בעבור טעם זה ועל כרחך היינו משום דמתסרא בהכי עליו ותקלה גדולה יש בדבר אם יתקרר דעתו עליו שיקיים את האסורה לו כנ"ל והכין דייק לשון רש"י ז"ל לקמן שכתב ז"ל ולמאי. קפדי רבנן אי מקררא דעתיה. אלא לאו לאוסרה. הוא דקפדינן שלא יקרר דעתו ויקיים את האסורה לו אלמא כי אתי וטעין אסרינן לה עליו ע"כ. ולישנא דתלמודא נמי הכי דייקא דהאריך וקאמר ליום רביעי אין ליום חמישי לא מאי טעמא משום אקרורי דעתא ולמאי אי למיתב כו' ומה שכ' רש"י ז"ל אף אנן נמי תנינא דטוען פ"פ וכו' ולא אמרי' לא קים ליה פירושו דאע"ג דלא קים ליה כגון בבחור מהימן וכדכתיבנא לעיל ואם תאמר אם כן אכתי קשיא מאי מייתי אביי דילמא קפידא דרבנן שלא יתקרר דעתו היינו בנשוי אבל בבחור לא ואתא רבי אלעזר לאשמועינן אפילו בבחור ויש לומר דמתני' בתולה נשאת ליום הרביעי קתני אלמא מדתלי הנישואין בדידה משמע דלא שני לן בין כשנשאת לבחור או לנשוי ועדיפא ליה לשנויי דטענת דמים דמשמע דחידושיה דרבי אלעזר היינו לאשמועינן בחור הוה לרבי אלעזר למתני בחור הטוען פ"פ נאמן לאוסרה עליו אלא מדסתים וקאמר האומר פתח פתוח כו' אלמא דבנשוי נמי קא אשמועינן רבותא דלא נימא דילמא לא קים ליה במילתא שפיר דאין כל המקומות שוין וכמו שכתב הראב"ד ז"ל וכדכתבינן לעיל קא משמע לן דאפילו תימא דלא קים ליה כיון דאמר פתח פתוח מצאתי אסרה עליו כן נראה לי:

ליום חמישי לא מאי טעמא משום אקרורי דעתא. ואם תאמר אמאי לא אמרינן בשאר ימים לא ולמה ליה למנקט ליום חמישי ואפשר משום דמרחקא טובא מיום רביעי ואיכא אקרורי דעתא טובא ואפשר שזהו שכתב רש"י ז"ל אקרורי דעתא. עד שני הבא. וקרוב לזה כתוב בשיטה ישנה ולי נראה דלהכי קאמר ליום חמישי לא דאף על גב דהוא יום ברכה ותניא עליו בתולה נשאת ביום רביעי ונבעלת בחמישי משום ברכה וכיון שכן הוה לן למימר נמי דנשאת בחמישי אלא משמע דקפדי רבנן טובא אי מקררא דעתא עד דתקינו נשואין ברביעי אע"ג דבעינן דליהוי בעילה ביום חמישי והיינו משום דנאמן לאוסרה עליו וכדכתיבנא כנ"ל:

אי למיתב לה כתובה. כתוב בשיטה ישנה לעיל פרש"י נאמן לאוסרה עליו אבל לא להפסידה כתובתה ופליג אדשמואל דלקמן והקשו עליו דאמרינן בסוגיין ולמאי אי למיתב לה כתובה ניתב לה כו' אלמא פשיטא לן דלר' אלעזר נאמן להפסידה כתובתה ונראה דלאו קושיא היא דלהכי קאמר אי למיתב לה כתובה ונפשוט מינה דמפסדה כתובתה כדשמואל וליכא ראיה לאוסרה עליו נסיב לה וכו' ר"ת. ע"כ בשיטה ישנה. ולא ידעתי מאי שינויא דכיון דאמר רבי אלעזר נאמן לאוסרה ולא להפסידה כתובתה אלמא דלאוסרה פשיטא טפי מלהפסידה כתובתה וכיון דאשכחנא דנאמן להפסידה כל שכן שהיה נאמן לאוסרה ומעתה מאי קאמר אי למיתב כו' אם כן כל שכן דתנינא דנאמן לאוסרה עליו ומאי חידש לן ר' אלעזר וקשיא נמי לר' אלעזר דאיהו ס"ל דאינו נאמן להפסידה. ויש לפרש דה"ק ולמאי אי למיתב לה כתובה פי' דממתני' משמע שיהיה נאמן נמי להפסידה כתובתה ואתא רבי אלעזר לאשמועינן דאינו נאמן אלא לאוסרה ולא להפסידה ליתב לה פי' מה לנו להפסידה והרי הוא נותן מדעת והלכך לא מצי מיירי מתני' להפסידה אלא לאוסרה ואכתי מאי אתא ר' אלעזר לאשמועינן ודוחק דאם כן ה"ל לר' אלעזר למימר האומר פ"פ מצאתי אינו נאמן להפסידה וכיון שכן מאי משני אי מיירי מתני' למיתב לה כתובה ויש לומר כיון דקאי עלה דמתני' דבעי לפרושי דמתני' מיירי לאוסרה וממילא משמע דדוקא לאוסרה. ובגליון תוספות כתוב וז"ל וה"ר אליעזר מטוך ז"ל פי' אי למיתב לה ומיירי באשת ישראל גדולה ולא באשת כהן דבאשת כהן לעולם יבא לב"ד כדי לאוסרה עליו דליכא למיחש לאקרורי דעתא בטענת דמים ליתב לה ומה לנו לחוש אם יפסיד הכתובה אלא לאוסרה ומיירי בקטנה בת ישראל לישראל או באשת כהן ולפיכך יהא ניחא פירוש הקונטרס שאם נאמן להפסידה כתובתה יכול להיות שיהיה נאמן גם לאוסרה. עכ"מ בגליון תוס' ז"ל והתוס' לא פי' כן אלא דאיכא למימר דטפי מהימן להפסידה כתובתה מלאוסרה עליו דלאוסרה עליו לא יהא נאמן משום דאית לן למימר דשמא אינו בקי בפ"פ ואוקמה בחזקת היתר ומ"מ הפסידה כתובתה אף על פי שיש לנו לומר שהוא טועה בפ"פ דאית לן למימר אוקי ממונא בחזקת מאריה. וכתוב בקונטריסין וקשה מה צריכין התוס' לומר אוקמה בחזקת היתר והא איכא ס"ס ספק בקי ספק אינו בקי ס' אונס ס' רצון ויש לומר דלכך הוצרכנו לומר חזקת היתר דכיון דס"ד השתא דאינו בקי א"כ איכא למימר חזקת הגוף שהיתה בתולה ולא אמרינן השתא הוא דנבעלה ולכך צריכין התוס' לומר אוקמה אחזקת היתר ע"כ. ואין התירוץ מחוור כלל ומשמע לי דלהכי הוצרכו התו' לומר ואוקמה בחזקת היתר משום דבשלמא ס' אונס מקרי שפיר ספקא דהבעל גופיה לא מצי למידע אי נבעלה באונס אבל ס' בקי לא מקרי ספקא דהא הבעל צווח לפנינו דקים ליה דפ"פ מצא וכיון דאיכא קמן מאן דברי ליה היכי ניקום אנן ונימא דהרי הדבר בס' וכל שכן אם הוא נשוי דקים ליה לכך הוצרכו התו' לומר ואוקמה בחזקת היתר כדי לחזק ספק זה ומיהו קושטא דמילתא הוא דמטעם ס"ס הוא דאינו נאמן לאוסרה עליו והקשו בתוס' דכיון דהוי ס"ס אמאי מפסדה כתובתה ואין לך לומר דכי קאמר תלמודא אי למיתב לה כתובה פי' דמיירי באשת כהן דליכא למימר ס' תחתיו ס' אין תחתיו דלגבי כתובה אפי' אין תחתיו נמי מפסדא כתובה דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלום ואפילו למאן דאמר יש לה כתובה מנה מכל מקום הפסידה מאתים דהא ודאי ליתא דמכל מקום איכא ס"ס ס' אונס ס' רצון דבאונס אפילו אשת כהן לא הפסידה כתובה הלכך הא דקאמר תלמודא אי למיתב לה כתובה ליכא לאוקמא במידי והא כתיבנא לעיל דיש מי שפי' דלא אמרינן ספק ספקא אלא כשמתהפך בכל צד והכא אילו אמרת ברישא ספק באונס ספק ברצון שוב לא מצית למימר ואם תמצא לומר ברצון ספק בקי ספק אינו בקי דהא אמרת דברצון נבעלה ובזה אין כאן קושיא כלל ומיהו התוס' אינם סוברין כן אלא דכך לי הך ספק ספקא כמו ספק ספקא המתהפך ואין ביניהם חילוק כלל תדע דכתבו התוספות ז"ל ואין לומר דאפילו בספק ספקא מפסדא כתובתה משום דמוקמינן ממונא בחזקתיה דהא לקמן גבי משארסתני והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך כו' ואיכא מאן דמפרש לקמן מקח טעות ממאתים אבל מנה אית לה אלמא משום דבאותו מנה הוי ס"ס לא מפסדא כו' ע"כ. הא קמן דהך ספק ספקא דמיירי מתהפך בכל צד דהכי נמי מצינן למימר ברישא ספק באונס ספק ברצון ואת"ל ברצון ספק קודם שנתארסה דאפילו נבעלה ברצון קודם שנתארסה אע"ג דהפסידה מאתים (ואפי' נבעלה באונס) לא הפסידה מנה הלכך לגבי מנה איכא ספק ספקא חזק דמתהפך בכל צד ואפ"ה מייתי התוס' ראיה משם דכי היכי דבהאי ספק ספקא לא מפסדא הכי נמי בהאי ספק ספקא אלמא דלא שני לן בין המתהפך ובין שאינו מתהפך דמכל מקום הרי כאן ספק ספקא כן נראה לי:

שוב מצאתי בקונטריסין וז"ל כתוב כאן בגליון שאם נאמר ברישא וכו'. פי' לא תוכל להפך אותו לומר מתחילה ספק אונס ספק רצון ואחר כך ספק אינו בקי שאם תאמר אם תמצא לומר ברצון לא תוכל לומר דלמא אינו בקי דכיון שנבעלה ברצון וזה מצא פתח פתוח על כל פנים בקי הוא אבל קשה לעיל גבי מוכת עץ שאמרו התוס' ספק ספקא לא תוכל להפך אותו שאם תאמר תחלה ואם תמצא לומר ברצון לא תוכל לומר דלמא מוכת עץ דכיון שנבעלה ברצון אם כן אינה מוכת עץ. ואומר מ"ה שגם זה תוכל להפך ספק באונס היתה פתוחה ספק ברצון היתה פתוחה ואם תמצא לומר ברצון ספק מוכת עץ ברצון היתה ספק דרוסת איש ע"כ. וזה דוחק ואנן הא כתיבנא לעיל שגם למעלה יש מי שאמר כן ואם נמצא גליון שכתב כן בזה הדיבור ולא כתב כן בדיבור שלמעלה הוא מהטעם דכתבינן דוק ותשכח. ואין להקשות דהיכי הוה מצינן למימר דאפילו בספק ספקא מפסדא כתובתה משום דמוקמינן ממונא בחזקת מריה והרי כנגד חזקה זו איכא חזקה דאוקי איתתא בחזקת היתר וכיון דהיא בחזקת היתר ודאי דלא מפסדה כתובה דבמאי דכתיבנא לעיל ניחא דחזקה דאוקי איתתא בחזקת היתר בעי' לה כדי לעשות הספק דשאינו בקי דאילולי חזקת היתר לא מצינן למימר ספק בקי ספק אינו בקי ומעתה לא תיקשי ולא מידי וק"ל. ומכל מקום קשיא דאמאי מפסדא כתובתה דהא הוי ספק ספקא ותירצו בגליון התוס' דרוב בקיאין בפ"פ וה"ל לענין כתובה רוב וחזקה ותו ליכא אלא חדא ספקא אבל לענין לאוסרה עליו שייך למימר סמוך מיעוטא דאין בקיאין לחזקה ואיתרע ליה רובא והוי פלגא ופלגא וספק ספקא. ע"כ: וכן כתב הרא"ש ז"ל וז"ל אי למיתב לה כתובה כלומר אי חיישת דלא אתי לב"ד ויצטרך ליתן לה כתובה שאם היה בא לבית דין היה נאמן להפסידה כתובתה דאוקי ממונא בחזקת מריה ורוב בני אדם בקיאין להכיר פ"פ ואיכא חזקה ורובא וליכא אלא חדא ספקא ספק באונס ואפילו באשת כהן באונס לא מפסדא כתובתה וליכא לספוקי שמא לא היה תחתיו דאפי' לא היה תחתיו אין לה כתובה כמ"ד מקח טעות לגמרי משמע ואפי' למ"ד דיש לה מנה מכל מקום נאמן להפסידה מנה אבל לאוסרה עליו נוכל לומר שלא יהא נאמן כיון דקצת בני אדם אין בקיאין סמכינן האי מיעוטא לחזקה ומוקמינן לה אחזקתה ואיתרע ליה רובא דבקיאין בפ"פ ואף על גב דלרבנן אמרינן מיעוטא כמאן דליתיה דמי יש לומר דאפילו אליבא דר"מ בעי לאוכוחי מילתיה דנאמן לאוסרה עליו דודאי לרבנן כיון דמיעוטא כמאן דליתא דמי אית לן למיזל בתר רובא ונאמן לאוסרה עליו דרובא וחזקה רובא עדיף והוי סייעתא לרבנן אלא אפי' לר"מ דאמר סמוך מיעוטא אחזקה ואיכא למימר הכא דאינו נאמן לאוסרה עליו דמיעוטא וחזקה מרעי לרוב בקיאין דפ"פ ושרי אפ"ה מוכח שפיר דלענין כתובה ל"ל דמאי איכפת לן אם נותן לה אלא ודאי לאוסרה עליו וטעמא דכולן בקיאין בפ"פ ע"כ. והתוספות תירצו דלא חשיב ספק ספקא כה"ג משום דהא ספיקא שמא באונס לא חשיב ספיקא גמורה למיתב לה כתובה דאימור קודם שנתארסה נאנסה ולפי האי תירוצא לא מיתוקמא מתני' בפחותה מבת ג' והביאו התו' ראיה מהא דתנן היא אומרת מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את וקאמר ר' יהושע דאינה נאמנת ומפסדת אי לר' יוחנן מנה אי לר' אלעזר ולא כלום ואף ע"ג דהוי ספק ספקא ספק מוכת עץ ויש לה כתובה ואת"ל דרוסת איש אימור תחתיו נאנסה ונסתחפה שדהו ויש לה כתובה אלא ודאי ספק באונס לא חשיב ספק דאימור קודם שנתארסה נאנסה ואכתי קשה דאמאי מפסדא כתובה אכתי הויא ס"ס ספק אם הוא בקי אי פ"פ הוה ספק מוכת עץ ולפר"ח ז"ל דמוכת עץ פתחה סתום אתי שפיר אבל לשיטת התוס' ז"ל קשיא ולא מצינן לתרוצי מאי דתירצו התוס' ז"ל לעיל דאם איתא דמוכת עץ היא הוה טענה דאין גנאי בכך דהא הכא אמתני' דקתני בתולה נשאת ליום הד' קיימינן דאכתי לא ידעינן מאי דטענה היא לכך אומר ר"י דמוכת עץ לא שכיח דהא דאמרינן כולהו נמי חביטי וכו' וכבר האריכו בזה המפרשים ז"ל וכדכתבינן לעיל כנ"ל. ודע שהרשב"א ז"ל סובר דאפ' בס"ס דאינה נאסרת מפסדא כתובתה וכדבעינן למכתב לקמן בסמוך:

מאי לאו דקא טעין פ"פ. פי' אף טענת פ"פ אבל ודאי פשיטא דמתני' בטענת דמים דקתני טענת בתולים וכתיב ואלה בתולי בתי. שיטה ישנה. ודע דלשיטת התוספות ז"ל לא מצינן לפרושי הכין דלהוי ההכרע משום דבעינן דלייה למתני' בכל טענת בתולים אף טענת פ"פ כמו שכתוב בשיטה דהא כפי מאי דפירשו אי למיתב לה כתובה וכו' לא מצינן לפרושי מתני' אלא בטענת פ"פ דאי לא קים ליה אבל בטענת דמים לא מצינן למימר שיהא נאמן להפסידה ולא לאוסרה ומעתה קשיא דמעיקרא דקאמר אי למיתב לה כתובה הוה ניחא ליה לאוקומי בטענת פ"פ לחודה והשתא דקא מפרש למתני' בלאוסרה עליו דחיקא ליה למימר דלייה למתני' בטענת דמים לחודה דאדרבא פשטא דמתני' טפי משמע דמיירי בטענת דמים מטענת פ"פ וכמו שכתוב בשיטה לכך פירשו התוספו' דההכרע היינו דקס"ד דבטענת דמים ליכא למיחש לאקרורי דעתא דכיון דחזי דליכא דם לבו נוקפו ואין דעתו מתקררת אבל בפ"פ איכא למיחש לקירור דעת ויחשוב שאינו בקי בפ"פ. עוד פירש הרא"ש ז"ל דההכרע היינו משום דאיכא בוגרות דנשאות בד' ואין להם טענת בתולים ויש להם טענת פ"פ. ואין זה כל כך הכרע דע"כ מתני' לאו בכל הנשים מיירי אלא באשת כהן ובאשת ישראל שקבל אביה קדושין פחותה מבת שלש שנים:

נאמן להפסידה. הא כתיבנא לעיל דלשיטת רש"י ז"ל כי קאמר רבי אלעזר נאמן לאוסרה עליו דוקא לאוסרה קאמר ולא להפסידה משום דמיירי אפילו דלא קים ליה כגון בבחור ומעתה יש לפרש דכי קאמר שמואל הכא נאמן להפסידה מיירי בנשוי דקים ליה ולא פליגי (ומדמיירי בנשוי ולא פליגי). וז"ל הרשב"א ז"ל לעיל הא דאמר רבי אלעזר נאמן לאוסרה עליו וה"ה להפסידה כתובתה כשאין שם טענת דמים כגון שנאבדה המפה א"נ בבוגרת וכדאמר שמואל בסמוך ור' אלעזר ושמואל לא פליגי אהדדי אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי א"נ דשמואל מיירי כשעשה סעודה ודרבי אלעזר בשלא עשה סעודה אלא דרבי אלעזר ניחא ליה לאשמועינן דאפילו לאוסרה עליו אף על גב דאית לה חזקה דכשרות ועוד דשאר נשים דעלמא לא אסרינן להו דדוקא באשת כהן ובקטנה בת ישראל אסרינן וכ"ש בממון דמהימן דאוקי ממונא בחזקת מריה ושמואל ניחא ליה לאשמועינן דהפסידה כתובתה ואפילו בספק ספקא דאינה נאסרת עליו כתובתה נפסדת דאוקי ממונא בחזקת מריה אבל רש"י ז"ל פיר' דרבי אלעזר נאמן לאוסרה דוקא קאמר ולא להפסידה כתובתה. עד כאן: עוד יש לפרש דלרש"י ז"ל מיירי שמואל אפי' בבחור ופליגי ולכולהו פירושי לשיטת רש"י ז"ל ק"ק למה ליה לאורוכי ולמימר נאמן להפסידה כתובתה דבשלמא ר' אלעזר האריך וקאמר נאמן לאוסרה למעוטי להפסידה אבל שמואל היה לו לקצר ולמימר נאמן וממילא משמע דלכל מילי מיירי דנאמן ויש לומר דהא אתא לאשמועינן דאפילו בא לבית דין וקאמר פ"פ מצאתי ואינו נותן לה כתובה דהוה אמינא דילמא משקר כדי להפסידה על דרך מאי דאמרינן האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת דאי תבעה כתובתה לא מהימנא קמשמע לן דאפ"ה מהימן. ואין לפרש נאמן להפסידה ולא לאוסרה ור' אלעזר קאמר לאוסרה וכל שכן להפסידה הא לקמן לענין להפסידה מפרשינן טעמא חזקה אין אדם טורח אלמא דלהפסידה אין הסברא נותנת שתפסיד אבל לאוסרה פשיטא וסברא היא דהא שוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא. ואפשר דלכל זה כיון רש"י ז"ל שכ' להפסידה כתובתה. על פי עצמו וטעמא מפרש לקמן חזקה אין אדם טורח כו'. ודוק על פי עצמו שכתב הרב ז"ל וכדכתבינן. מיהו התוס' ז"ל לפי שיטתם שפירשו גבי אי למיתב לה כתובה משמע דכי קאמר שמואל נאמן להפסידה ולא לאוסרה ואי הכי קשיא דקאמר לקמן הא בגליל מצי טעין ולמאי אי לאוסרה עליו וכו' דאלמא דאי מיירי בלאוסרה ניחא דשמואל ולפי שיטתם אדרבה קשיא דשמואל להפסידה קאמר ולא לאוסרה והכא תנן דאפילו לאוסרה עליו נאמן והיינו כקושייתם ז"ל דקשיא להו גבי אי למיתב לה כתובה על פרש"י ז"ל וכדכתבינן לעיל לכך כתבו התוספות ז"ל אומר ר"י דשמואל מודה שפיר דנאמן לאוסרה עליו ולהפסידה כתובה אצטריך ליה לאשמועי' דלא תימא דלא יהא נאמן אע"ג דקים ליה בפ"פ דנימא במזיד וקשיא להו לתוספות ז"ל א"כ הדרא קושיין דלעיל אדוכתא דא"כ אף אנו נאמר דכי קאמר ר"א לאוסרה דוקא לאוסרה קאמר ולא להפסידה אם כן מאי קאמר לעיל אי למיתב כתובה וכו' וכדאקשינן לעיל ותירצו בתוספות ור' אלעזר נמי מצי סבר דנאמן ונקט לאוסרה לרבותא כו' ואיכא למידק קצת אמאי כתבו ז"ל מצי סבר ע"כ הכי סבר מכח הקושיא דלעיל וכדכתיבנא ונראה דהכי פירושא לפירושם ז"ל הא ודאי בטענת פ"פ איכא למימר דקים ליה ואיכא למימר דלא קים ליה וכי בעינן למימר לעיל אי למיתב לה כתובה וכו' ס"ד דפתח פתוח לא קים ליה וכי אמרינן דלא קים ליה הא ודאי דאשמועינן רבותא טפי בלאוסרה מלהפסידה וכמו שכתבו התוספות לעיל אבל לבתר דאשמועינן דקים ליה כגון הכא במילתיה דשמואל דמשום דקים ליה אית ליה דנאמן להפסידה הא ודאי טפי איכא רבותא בלהפסידה מלאוסרה דכיון דקים ליה אין כאן אלא חדא ספיקא ובודאי דנאמן לאוסרה אבל להפסידה איכא למימר דמשקר ואפילו תימא נמי דרבי אלעזר ס"ל דודאי קים ליה וחידושיה היינו דלא תימא לא קים ליה קמשמע לן דקי"ל וכדכתיבנא לעיל בשם הריטב"א גבי מאי קמשמע לן תנינא כו' אפ"ה מצי סבר דנאמן להפסידה ונקט לאוסרה לרבותא וה"ק לא תימא לא קים ליה וכיון שכן נאמן להפסידה ולא לאוסרה אלא ודאי קים ליה ונאמן לאוסרה וה"ה להפסידה ורבותיה דלאוסרה היינו דאילו הוה אמינא לא קים ליה לא היה נאמן לאוסרה כנ"ל. וק"ל: והרא"ש ז"ל כתב וז"ל נאמן להפסידה נראה דשמואל אית ליה שפיר דר' אלעזר דנאמן לאוסרה עליו והפסד כתובה אצטריך לאשמועינן דלא תימא אף על גב דבקי בפ"פ אימא במזיד הוא משקר כדי להפסידה כתובתה קמ"ל שמואל דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה ור' אלעזר נמי אית ליה שפיר דשמואל ורבותא אשמועינן לאוסרה עליו אף על גב דאיכא חזקת היתר כדפרי' לעיל והאי דקאמר לעיל אי למיתב לה כתובה אליבא דר' מאיר קאמר כדפ"ל אבל לרבנן אין חילוק בין להפסידה כתובה בין לאוסרה עליו ע"כ. והיינו לשיטתו ז"ל דכתיבנא לעיל אבל לשיטת התוספות ניחא כדפרישית. ובקונטרס מצאתי כתוב וז"ל כתבו התוספות ור"א נמי מצי סבר וכו' תימא למה אמרו על ר"א מצי סבר ועל שמואל לא אמרו מצי סבר ויש לומר משום דלשמואל יש להם הוכחה גמורה מדקאמר אי לאוסרה ואיירי ודאי לאוסרה ואי שמואל סבר אינו נאמן לאוסרה תקשי ליה מתני' אבל לר' אלעזר אינה הוכחה גמורה שאם תוכיח דקאמר אי למיתב לה כתובה ואם היה בא לב"ד היה נאמן להפסידה ואי רבי אלעזר סבר דאינו נאמן להפסידה תיקשי ליה מתני' זו אינה הוכחה דפריך ליה מיד פירכא דעדיפא מינה דפריך ניתיב לה דהויא יותר עדיפא מתיקשי ליה מתני' לכך אמרו מצי סבר על ר' אלעזר ע"כ. ובמאי דכתיבנא ניחא טפי ואין אנו צריכין לידחק כלל: וז"ל הרמב"ן ז"ל הא דאמר רב יהודה אמר שמואל האומר פ"פ נאמן להפסידה לאו למימרא לאוסרה עליו לא מהימן דהא ודאי כיון דמפסיד כתובה מינה מיקם קים ליה בגוה דמילתא וכיון דקים ליה נאמן דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא אלא אף להפסידה קאמרינן ואיכא מאן דפריש להפסידה כתובה דוקא קאמר ולא מחוור לן. ואיכא דקשיא ליה והא אמר ר"ג איהי מהימנא ולאו מילתא היא דהתם כשאמר איהו שמא שאינו ברי אם מוכת עץ אם דרוסת איש ומפני שלא מצא בה בתולים הוא חושש שמא דרוסת איש ולא מחמת ידיעתו שהוא אומר איני יודע אלא שכנסה בחזקת בתולה ולא מצא לה בתולים ואתרע חזקתה והיינו טעמא דר' יהושע וכ"ש לדברי מי שאומר דבוגרת פתחה פתוח שאינו ברי אלא שמא והכא נמי אם היא טוענת מוכת עץ אני נאמנת אלא כשאומרת בתולה שלימה נבעלתי או בשותקת ובלשון הזה מפורש בירושלמי [ה"ו] ר' ירמיה בעי מעתה אין טענת בתולים כר"ג וכר' אליעזר אלא כר' יהושע חזר ואמר יש לו טענת בתולים כר"ג וכר' אליעזר בשותקת אפילו תימא במדברת באומרת מצא ואבדו ותהא נאמנת לית יכיל דמר ר' אילא בשם ר' אלעזר מצא פ"פ אסור לקיימה משום ספק סוטה הכא איתמר נאמנת והכא איתמר אינה נאמנת תמן שניהם מודים שהפ"פ פי' כמשנתנו ומפני כך אינו נאמן לפי שטענתו שמא הכא אין שניהם מודים שהפ"פ פי' וטענתו ברי ומפני כך אמר רבי אלעזר נאמן לאוסרה וקס"ד נמי להפסידה כתובתה אבל בטענת שמא אינה אסורה עליו מאחר שהיא טוענת ברי שמותרת כדאמרינן ותהא נאמנת לית יכיל דמר ר' אלעזר אלמא כי אמר רבי אלעזר אסור לקיימה ה"מ במכחישתו ואומרת אבדו אבל בטוענת מוכת עץ אני או נאנסתי מותר לקיימה וכן בדין שמצינו בכל מקום אשה נאמנת לומר מותרת אני כיון שאין מי שמכחישה ותמהתי על מה שאמרו שם במקום אחר במתני' הדא דתימר שלא להפסידה וכו' מכל מקום למדנו משם מה שהוא צריך לנו לתרץ בו שמועתנו שבגמ' שלנו. אבל זו קשה לי במכחישתו נמי נימא מגו דאי בעי אמרה נאנסתי תחתיך או מוכת עץ אני תחתיך דנאמנת לר"ג אף זו תהא נאמנת דהא קי"ל דאמרינן מגו בכה"ג ואיכא למימר כיון דחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה כל ברי וברי לא אמרינן מגו לאפוקי ממונא מיניה ובתוספות מתרצין דטענת נאנסתי כסיפא לה ומש"ה אמרה בתולה אני ומיהו מוכת עץ אני תחתיך אינו פגם ואין טעם שלהם מספיק. עוד למדתי משם שהמוכת עץ פתחה פתוח דגרסינן תמן גבי מתני' דתנן היא אומרת מוכת עץ אני אמר ר' יוסי הוינן סברין מימר מה פלגין ר"מ ורבנן כשכנסה בחזקת מוכת עץ אבל אם כנסה בחזקת בתולה ונמצאת מוכת עץ ר"מ מודה מן מה דתנינן היא אומרת מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את הדא אמרה אפילו כנסה בחזקת בתולה ונמצאת מוכת עץ היא המחלוקת פי' היינו סבריה דרמי בר חמא ואתקפתיה דרב נחמן דגמרא דילן. ר' ירמיה בשם ר' זעירא לא אמר כן אלא היא אומרת מוכת עץ אני וכתובתי מאתים והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש ולית לך עלי כלום מנן קיימין אם כשכנסה בחזקת בתולה ונמצאת מוכת עץ אף ר"מ מודה אם כשכנסה בחזקת מוכת עץ ונמצאת מוכת עץ ניכרת ואפילו מה ספק נולד לו לבעל ואם טוען טענת ברי איהו מהימן ומהדרינן פ"פ בין בעץ בין באדם פי' ולפיכך הוא חושש שמא דרוסת איש רב הונא בשם ר' זעירא לא אמר כן אלא היא אומרת מוכת עץ אני וכן אתניית עמך והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את ולא אתניית עמי כלום פי' רב הונא סבר שאם כנסה בחזקת מוכת עץ לא אמר ר' יהושע בזו דאינה נאמנת דמאי קא טעין בעל היא אומרת פתח פתוח והוא אומר פ"פ וכיון דלא איתרע חזקתה ודאי נאמנת ככל שאר האלמנות שאינו יכול לומר שמא זינו אלא הכא במאי עסקינן שהיא אומרת בחזקת מוכת עץ כנסתני והוא אומר מעולם לא התנית עמי כלום ובחזקת בתולה כנסתיך ומפני כך אני חושש שמא דרוסת איש את ואף על גב דברי וברי הוא שאם לא התנית עמו אפילו מוכת עץ היא מפסידה כתובתה לגמרי אפ"ה מהימנא ואוקמה אחזקה דגופא. ולא מחוור דלא ה"ל למימר דרוסת איש את אלא לימא לא התניתה עמי כלום מכל מקום גמרא דילן לא אזלא בהך טעמא. עכ"ל הרמב"ן ז"ל. ויען כי ערבים עלי דבריו ז"ל חזרתי וכתבתי כל לשונו הגם כי רוב לשונו כלול בלשון הרשב"א ז"ל והריטב"א ז"ל דכתיבנא לעיל בריש שמעתין: וז"ל הריטב"א ז"ל נאמן להפסידה פרש"י ז"ל וכל שכן לאוסרה עליו וכדרבי אלעזר לעיל פי' לאוסרה עליו אבל להפסידה כתובתה לא משמע דסבר מרן ז"ל דרבי אלעזר ושמואל פליגי ולא נהירא דאמאי מוקמינן פלוגתא בינייהו כיון דלא פריש אלא ודאי מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי אלא דר"א ניחא ליה לאשמועינן דאפילו לאוסרה עליו נאמן אף על גב דאית לה חזקה דכשרות וכ"ש בממון דנאמן דאוקי ממונא בחזקת מריה ושמואל ניחא ליה לאשמועינן דאפילו לממון הקל נאמן וכל שכן לענין איסורא דחמיר א"נ דרבי אלעזר איירי בחד ספיקא דמהימן אפילו לענין איסורא דחמיר ורב יהודה אתא ופריש דלהפסידה כתובתה נאמן לעולם אפילו בתרי ספיקי דלגבי ממונא ליכא הפרש בין חדא ספקא לתרי ספיקי והיינו דאמרינן לקמן מה הועילו חכמים בתקנתן ואם איתא דלא אמר רב יהודה אלא בחדא ספיקא הרי הועילו לרוב נשים דאית בהו תרי ספיקי ואת"ל דר' אלעזר לאוסרה עליו דוקא קאמר כפרש"י ז"ל איכא לאוקומי בשלא עשה סעודה דבהא אפילו רב יהודה מודה שלא תפסיד כתובה כדאמרינן בסמוך דאף על גב דקים ליה חיישינן דילמא משקר להפסידה כתובתה מה שאין כן לענין איסור דשוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא ויפרע כתובתה אי נמי איכא לאוקמה בשלא טען כן אלא לאחר זמן מרובה דלאוסרה עליו נאמן ולא להפסידה כתובתה וכדאמרינן ביבמות טענת בתולים בכל יום דברי ר"מ ר' יוסי אומר נסתרה לאלתר. א"נ דרבי אלעזר מיירי כשיש שם דמים שנאמן לאוסרה עליו ולפי שכתבנו לעיל אינו נאמן להפסידה כתובתה כדאיתא בירושלמי ורב יהודה איירי כשאין שם טענת בתולים כגון שאבדה המפה ולהפסידה כתובתה דוקא נקט ולכולהו פירושי הא דרב יהודה בשותקת או במכחישתו דאילו במדברת ואינה מכחישתו אינה מפסדת כתובה דברי דידה עדיף וכדאמרינן במתני' דהנושא את האשה ולא מצא לה בתולים ושמואל גופיה פסק הלכה כר"ג. ע"כ: וכתב הרשב"א ז"ל דהא דנאמן להפסידה ה"מ בטוען מיד לאלתר שנתייחד הא בטוען לאחר זמן לא דהורע כחו דאם איתא כדקאמר כשנתיחד עמה הוה ליה לערער ואין זה אלא מוציא לעז כדי לאבד זכותה ולא כל כמיניה וכדאמרינן ביבמות פרק בית שמאי [יבמות קיא ב'] טענת בתולים כל שלשים יום דברי רבי מאיר ר' יוסי אומר נסתרה מיד לא נסתרה אפילו לאחר כמה ימים. ובירושלמי מייתי לה לפלוגתא דר"מ ורבי יוסי על שמעתין דהכא והיינו טעמא נמי דרב יהודה דאינו יכול לטעון טענת פ"פ דכיון דלא טעין כשנתייחד עמה בבית חמיו שוב אין יכול לטעון ואיתרע ליה חזקה שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה דחזקה נמי אין אדם עשוי למצוא פ"פ ושותק. ורש"י ז"ל פירש שחוששין שמא בא עליה ושכח או הערה בה מתוך חבתו וכמדומה שלא שבר בתוליה ושבר ואינו נכון אלא טעמא דמילתא כדאמרן והיינו נמי דאמרינן חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה כלומר אין אדם עשוי להוציא לעז על אשתו ומפסיד סעודתו אבל לאחר זמן הוה ליה כמו לעז על אשתו שזנתה שאינו נאמן להפסידה כתובתה ככל טוען לחבירו פרעתיך שאינו נאמן כששטר חוב בידו וגובה שטרו. ע"כ:

וכן כתב הרמב"ן ז"ל וז"ל הא דאמרינן ביהודה הוא דלא מצי טוען טענת פ"פ טעמא דמילתא דכיון דלא טען כשנתייחד עמה בבית חמיו שוב אינו יכול לטעון כדאמרינן ביבמות פרק בית שמאי טענת בתולים כל שלשים יום דברי ר"מ ר' יוסי אומר וכו'. והכא נמי כיון שנסתרה עמו לשם כך נכנסה לחופה והואיל ולא טען מיד שוב אינו נאמן ודברי רש"י ז"ל בכאן אינן נוחין, ע"כ. ולי נוחין דברי רש"י ז"ל מאיר עיני הגולה דהא ודאי לאחר שנכנסה לחופה פליגי ר"מ ור' יוסי דהא ודאי אתרע ליה חזקה דאין אדם טורח בסעודה משום דחזקה דאין אדם עשוי למצוא פ"פ ושותק. אבל ביהודה שלא היה שם כי אם יחוד בעלמא כדי שיהא לבו גס בה ולאו דהוו מוסרין אותה כדי לבעול בהדיא ואדרבה מי שהיה בועל היה לו חרפה וכלימה שבא על ארוסתו בבית חמיו מעתה לא איתרע חזקה דאין אדם טורח וכו' דהא דלא טען כשנתייחד עמה בבית חמיו היינו מפני הבושה ושוב כשנכנסה לחופה הרי הוא טוען מיד ומיהו אי טעין כשנתייחד ביהודה טענתו טענה והא דתנן האוכל בבית חמיו ביהודה שלא בעדים אינו יכול לטעון טענת בתולים היינו דוקא כשתכנס לחופה וכן כתב רש"י ז"ל וא"ת מאי מפני שמתייחד עמה ה"ל למתני מפני שנתייחד עמה ותירץ רש"י ז"ל דנקט הכי על שם הא דאמרינן ביהודה היו מייחדין אותה כדי שיהא לבו גס בה ועוד דאתא לאשמועינן דדוקא ביהודה מפני שהיו מייחדין אותה תדיר כדי שיהא לבו גס בה אבל בגליל אע"ג דפעם אחת או שתים נתייחד עמה דרך עראי לא חיישינן ויכול לטעון טענת בתולים דחזקה אין אדם טורח וכו' דדוקא ביהודה כיון דבתדירות מתייחד עמה כדי שיהא לבו גס בה חיישינן דילמא הערה ולא הרגיש ששבר בתוליה וכמו שכתב רש"י ז"ל לקמן ודוקא האוכל אצל חמיו בימים שבין אירוסין לנשואין וכמו שכתב רש"י אבל בין שדוכין לנשואין לא דלא חשדינן ליה שיבא על הפנויה אלא דוקא לאחר אירוסין שכבר נתקדשה לו קיל ליה ונראה בעיניו כאשתו גמורה. עכ"ל:

מאי קמ"ל תנינא האוכל אצל חמיו וכו'. האי דנקט הכא מאי קמ"ל ולא נקט אביי הכי לעיל יש לומר דאביי קאי אמאי דפריך כבר מעיקרא מאי קא משמע לן תנינא האומר לאשה קדשתיך וכו' הילכך לא איצטריך למימר מאי קמ"ל אבל הכא רב יוסף מתחיל להקשות עליה דרב יהודה לכך נקט מאי קמ"ל והדברים ברורים ולא כתבתי זה אלא שראיתי לאחד מגדולי הדור שלפנינו שגמגם בזה בתשובותיו ותירץ לכך לא נקט אביי מאי קמ"ל ורב יוסף נקט מאי קמ"ל משום דבמאי לאו דאייתי אביי אית לפרש מאי דקאמרי התוספות מאי דלא שייך לפרושי במאי לאו דקאמר רב יוסף, ע"כ. ואין הגמגום גמגום וכדכתיבנא ואם הוא גמגום אין תירוצו עולה כהוגן וכדבעינן למכתב קמן בס"ד:

הא בגליל מצי טעין. הקשו בתוספות מנא ליה דילמא ביהודה נאמנת לומר שבא עליה באירוסין וכנגד טענה זו אינו יכול איהו לטעון טענת בתולים הא בגליל יכול לטעון ואינה נאמנת לומר שבא עליה באירוסין אבל בשטוענת בתולה הייתי בגליל נמי מהימנא איהי ואינו יכול לטעון כנגדה ואתא שמואל לאשמועינן דאפילו בשטוענת בתולה שלימה הייתי נאמן הבעל להפסידה כתובתה ואם תשאל היכי מצינן למימר הכי דא"כ בגליל לעולם היא נאמנת ואינו יכול לטעון דאפילו כי טענה נמי שבא עליה באירוסין תהא נאמנת במיגו דהויא טוענת בתולה שלימה הייתי דעדיפא הך טענה דלא פגמה עצמה כלל. תשובתך מגו למפגם אדם כשר ולהוציא מחזקתו לא אמרינן דבשלמא ביהודה שהיו מיחדין חשדינן ליה דילמא בא עליה קודם שנכנסה לחופה דלא מוקים איניש אנפשיה וכמו שכתבו התוספות לקמן ויש מי שתירץ דהוי מגו במקום עדים שאנחנו יודעים שאינם מתייחדים וליתא דהא אמרינן לעיל דדוקא ביהודה שהיו מיחדין תדיר אבל מי שנתייחד במקרה שפיר מצי טעין: ובקונטריסין מצאתי כתוב וז"ל וי"ל דהוה ליה מגו במקום חזקה דחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה וקשה והלא התוספות ז"ל מקשים דכשטוענת בתולה הייתי בגליל נמי מהימנא ורצונם לומר בזאת הקושיא דאין ראיה לשמואל מן המשנה דנאמן להפסידה מטעם דאין אדם טורח בסעודה אלא ע"כ חזקה דאין אדם טורח בסעודה אינה כלום ואם כן חזרה קושיין לדוכתין דאכתי נימא מגו כדאמרינן כיון דלא הוי מגו במקום חזקה כיון שהחזקה אינה כלום וי"ל דכשטוענת בא עליה באירוסין בגליל הוא נאמן ולא היא כיון דקים ליה אם בא עליה אם לאו כיון שבגליל אינם מייחדים אבל כשטוענת בתולה הייתי היא נאמנת כיון דלא קים ליה דשמא לא מצא פ"פ והוא אומר שמצא פ"פ ע"כ. ומ"מ קושיית התוספות במקומה עומדת. ותירצו בתוספות דמשמע ליה אינו יכול לטעון טענת בתולים בכל ענין בין שאומרת שבא עליה מן האירוסין בין שאומרת פתח נעול מצא ואם תשאל והא קתני מפני שמתייחד עמה אלמא דטענתה היינו שבא עליה מן האירוסין ולהכי נאמנת ואינו יכול לטעון כנגדה מפני שמתייחד עמה. תשובתך אף כשטוענת פתח נעול מצא נאמנת ביהודה במגו דאי בעיא אמרה באירוסין בא עליה ולא בגליל דליכא מגו נמצא דעיקר הטעם לשתי הטענות היינו מפני שמתייחד עמה והילכך לפי תירוץ זה של התוספות ז"ל כיון שהכרח קושייתו הוא משום דמשמע ליה אינו יכול לטעון טענת בתולים בכל ענין מעתה אף אנו נאמר שההכרע של מאי לאו דלקמיה היינו משום דמשמע ליה דבכל טענות מיירי ואפילו בטענות פתח פתוח. וכן כתב הריטב"א ז"ל ודקטען טענה מאי לאו כו' פירוש לאו דטעין טענת פתח פתוח נמי דסתמא קתני שאינו יכול לטעון טענת בתולים אלמא קים ליה בפתח פתוח ולא משקר ודחי דדילמא דטענת דמים דוקא פירוש דקים ליה, ע"כ:

והקשו בתוספות על זה למה ליה לאתויי מדיוקי הוה ליה לאתויי מרישא דקתני בתולה אלמנה מן האירוסין וכו'. ויש להן טענת בתולים וע"כ לענין כתובה איירי דלאוסרה עליו אפילו מן הנשואין נמי יש לה טענת בתולים כיון דכנסה בחזקת בתולה כדמוכח לקמן דפריך ונחוש שמא תחתיו זינתה. ויש להוכיח נמי מדקתני אלמנה וחלוצה יש להם טענת בתולים אלמא דלא איירי לאוסרה דהא אשת כהן חלוצה לא משכחת לה וגם פחותה מבת שלש שנים לא משכחת לה דחלוצה גדולה היא אלא ודאי איירי לענין להפסידה כתובה ובגדולה איירי:

ובשיטה ישנה הקשו עוד דאמאי לא מקשינן ממתניתין דתנן הגיורת והשבויה והשפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו פחותה מבנות שלש שנים כו'. ויש להן טענת בתולים מאי לאו דקא טעין טענת פתח פתוח ולאוסרה עליו ליכא לפרושי שהרי אינה אסורה עליו אלא באשת כהן או באשת ישראל שקבל בה אביה קדושין פחותה מבת שלש שנים ויום אחד ובגיורת ליכא למימר הכי שאף על פי שנתגייר אביה אינו יכול לקבל קדושיה דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. ויש אומרים דגר רבנן תקון ליה שיהא יכול לקבל אע"פ שהוא כקטן שנולד דמי ואינה נחשבת לבתו, וצ"ע. עכ"ל שיטה ישנה: ורש"י ז"ל כתב וז"ל אלא לאו להפסידה כתובתה. וביהודה לא מפסידה על פיו דאמרינן הוא בא עליה באירוסין ובגליל מצי טעין דהא לא נתייחד. ע"כ. פירוש לפירושו אפילו אי טענה איהי בתולה הייתי ביהודה מהימנא ולא בגליל דביהודה אנן טענינן בעבורה שבא עליה באירוסין אף ע"ג דאיהי לא טענה הכין משום דאמרינן דמפני הבושה לא אמרה הכין אבל בגליל מצי טעין ולא מהימנא איהי כלל דהא לא נתייחד ולאו משום דמשמע ליה אינו יכול לטעון טענת בתולים בכל ענין והכי נמי הא דקאמר מאי לאו דקא טעין טענת פתח פתוח אינו ההכרע משום דמשמע ליה בכל טענת בתולים דטעין וכדכתיבנא אלא כדפריש הרא"ש ז"ל מאי לאו דקא טעין טענת פתח פתוח להכי נראה למקשה דאיירי בפ"פ דאי בטענת דמים אף ביהודה יכול לטעון דבשלמא טענת פ"פ איכא למימר דהערה בה ופתח פתח בלא דם כדאמרינן לעיל אפשר לפתיחת פתח בלא דם אבל טענת דמים אף ביהודה מצי למטען דאם איתא שסר בתוליה היא היתה מראה לו כדי שלא יחשדנה בזנות. ואם תאמר מ"מ היכי טעין פ"פ אי איכא דם ודאי משקר דבתולה היא ואי ליכא דם אם כן היינו טענת דמים איכא למימר כגון דנאבדה המפה או בבוגרת שכלו לה דמיה. עד כאן: וכן כתב ה"ר אליעזר ז"ל בגליונותיו וז"ל מאי לאו דקא טעין פ"פ דבטענת דמים ביהודה ס"ד דמהימן וליכא למימר שכח דאם איתא דהוה דם כשנתייחד עמה לא הוה שכח אבל בפ"פ איכא למימר דלא אסיק אדעתיה. ואם תאמר דמכל מקום אם איתא דפתח לה פתח דם הוה יוצא ויש לומר דאפשר למפתח בלא דם ולפר"ח ז"ל איכא לאוקמי בבוגרת שכלו בתולי דמיה שפתח פתחה ולאו אדעתיה כיון דליכא דם ובכל בתולה אפשר לפתוח פתח בלא דם כדשמואל ומיהו ההיא דשמואל אסיק נמי דפתחה נעול מדאין ריחה נודף ושמא י"ל דמחמת דם נמי אין ריחה נודף ע"כ:

וכתוב בקונטריסין כתוב בגליון ולפי' ר"ח א"ש וכו'. פי' הא דקאמר מאי לאו דקא טעין פ"פ דכיון דר"ח מפרש דר' אלעזר לא איירי אלא או בבוגרת או במוכת עץ אם כן מאי קא מייתי ראיה ממתני' דילמא מתני' לא איירי אלא בנערות וקטנות שיש להם דמים על כן מפרש הגליון דלפר"ח א"ש דמאי דקאמר מאי לאו בפ"פ מסתבר ליה לאוקמי בכל הנשים ואפילו בבוגרת ודוחה לא בטענת דמים ולא איירי בבוגרת פי' ואיירי נמי אף בנשים שאין להם דמים שמתוך שאנו צריכין להעמיד באותם שיש להם דמים מוקמינן נמי בהני דלית להו דמים דלא פלוג רבנן והשתא ניחא דלא הוי הן ולאו וזה שמעתי ממ"ה ה"ר ישראל ז"ל. ע"כ: עוד כתוב בגליון תוספות אחר וז"ל מאי לאו דקא טעין פ"פ דטענת דמים מסתמא כשנתייחד עמה אם היו אז דמים בשעת תשמיש היתה מראה לאביה ולאמה או לבעלה כדי שלא יהא לו לב עליה כשישאנה אחר כך דטענת דמים אף ביהודה יכול לטעון אבל פ"פ אינה מרגשת אם פתח נעול ואם לאו ואינה מגדת והשתא א"ש דלא פריך מרישא דפשיטא דאיכא לאוקמי בטענת דמים ע"כ. ובקונטריסין כתוב וז"ל תימה מה חילוק יש בין זה הגי' ובין הגי' הראשון כי ה"ר אליעזר עשה שניהם ויש לומר שהיה קשה לו על הגי' הראשון שאין סברא לומר לא היה שוכח כיון שיש חזקה דאין אדם טורח כו' אבל זה הגליון א"ש דאף על פי שיש חזקה דאין אדם טורח בסעודה כו' אכתי יש חזקה אחרת כנגדה דאם היו דמים בשעת תשמיש היתה מראה לאביה ולאמה ע"כ ואני בתוספותי מצאתי הגי' הראשון בשם תוס' ה"ר שמשון משאנץ:

ולמאי אי לאוסרה עליו ביהודה אמאי לא. פירוש דקים לן דהלכה כרבי אלעזר ואפילו בפ"פ וכיון שכן לענין איסורא כל שטוען ברי נאמן לאוסרה עליו דשויה אנפשיה חתיכה דאיסורא ואפילו בטוען כי כשנתייחד עמה הוא שמצא פ"פ דכי אמרינן ביבמות טענת בתולים בשנסתרה לאלתר ה"מ לענין כתובה אבל לאוסרה עליו לעולם נאמן כל זמן שלא בא עליה ואמרינן דאם בא עליה אחר כך כבר הורה דשריא עליה. הריטב"א. אזיל בשיטת רבותיו הרמב"ן והרשב"א ז"ל ומה שנ"ל לשיטת רש"י הא כתיבנא לעיל:

מאי לאו דקא טעין טענת פ"פ כו'. כבר הרחבנו בביאור ההכרע לדעת התוס' ומ"ש הרא"ש וה"ר אליעזר בגליונותיו וכל דברי הרא"ש והגליונותיו הם בנוים על דברי רש"י וכתבו התוס' וז"ל מאי לאו דקא טעין טענת פ"פ. וביהודה אף על גב דאיכא חזקה לא מהימן כדפירש בקונטרס א"נ כיון דנתייחד עמה ודאי בא עליה דלא מוקי איניש אנפשיה כו'. פי' לא נסתייעו מפרש"י אלא לתרוצי דביהודה נמי נימא חזקה דאין אדם טורח בסעודה כו' אבל לענין לאכרועי דמיירי בפ"פ עיקר ההכרע היינו דמשמע ליה דמיירי בכל ענין וכדכתיבנא לעיל לשיטת התוס' ואפילו לתרוצי הך קושיא דאמאי לא מהימן ביהודה לא סגי להו כדפרש"י דאכתי קשיא דכיון דמספקא לן אי בא עליה ושכח או הערה כו' נימא אוקי ממונא בחזקת מריה לכך תירצו תירוצא אחרינא דכיון דמתייחד עמה ודאי בא עליה דלא מוקי איניש אנפשיה כו'. ודע דהא כתיבנא לעיל דלשיטת רש"י ר' אלעזר מיירי אפי' דלא קים ליה ולהכי כתב דר' אלעזר דוקא לאוסרה קאמר ולא להפסידה ושמואל מיירי בקים ליה ולכך נאמן אפי' להפסידה ובבחור דלא קים ליה לא מהימן וכדכתיבנא לעיל וכדבעינן למכתב לקמן בס"ד וכיון שכן לא מצינן לפרושי הא דקאמר הכא מאי לאו דקא טעין טענת פ"פ כו' כדפרשי' לה לעיל גבי מילתא דר"א, דלעיל ה"ה מאי לאו דקא טעין פ"פ אלמא אף על גב דלא קים ליה מהימן ומשני לא דקא טעין טענת דמים פי' דטענה מבוררת היא וליכא למימר לא קים ליה קמ"ל ר' אלעזר דבטענת פ"פ נמי נאמן אף ע"ג דאיכא למימר דלא קים ליה אבל הכא ע"כ שמואל מיירי דקים ליה בטענת פ"פ כמו בטענת דמים וכגון בנשוי ואם כן מאי הפרש בינייהו בין טענת דמים לטענת פ"פ לכך פרש"י דההפרש היינו דטענת פ"פ אף ע"ג דקים ליה אי אפשר להתברר אלא על פיו ומפיו אנו חיים אבל טענת דמים אפשר להתברר כגון שהיו להם שושבינים שמשמשו אותן ולא נעשית אונאה בדבר וטענה ברורה שנתבררה על ידי אחרים היא והיינו דמשני הכא לא דקא טעין טענת דמים דאי לאו דשמואל הוה אמינא דדבר שאינו יכול לברר אינו נאמן להפסידה כתובתה והא דדייקינן ממתני' הא בגליל מצי טעין מיירי כגון דטעין טענת דמים וכגון שהיו להם שושבינים כו' וכדפרש"י קמשמע לן שמואל דאף על גב דלא העמיד שושבינים ואינו יכול לבררו נאמן ומיהו טענה מבוררת לגבי נפשיה בעי' וכגון בנשוי אבל בחור דלא קי"ל לא מהימן וכדכתיבנא. וקשה קצת דאם כן אמאי נקט שמואל פ"פ ה"נ הוה מצי למנקט טענת דמים ולאשמועינן רבותא דאף על גב דלא העמיד שושבינין נאמן. עוד הק' הריטב"א על פרש"י דהא סתם גליל אין ממשמשין ואף על פי כן יש להם טענת בתולים והשתא בגליל איירי ע"כ. והתוספות לא פירשו כן אלא דהכא נמי מתפרש כדלעיל ואזלי לשיטתייהו דסברי דר"א נאמן לאוסרה קאמר וה"ה להפסידה ואף על גב דלא קי"ל וכמ"ש ז"ל לעיל גבי אי למיתב לה כתובה וה"פ הכא מאי לאו דקא טעין פ"פ ואף על גב שאינה טענה מבוררת דאיכא למימר דלא קי"ל ומשני לא דקא טעין טענת דמים דהויא טענה ברורה מדאין סדינין מלוכלכים בדם וקמשמע לן שמואל דאע"ג דלא הויא טענה ברורה כגון בבחור דלא קי"ל א"נ אפילו בנשוי הא איכא למימר דלא קי"ל אפ"ה מהימן כנ"ל ולשיטת התוספות ע"כ נצטרך לומר דבטענת פ"פ וטענת דמים מיירי שהיא טוענת שהוא בא עליה באירוסין או אומרת בתולה שלימה הייתי אבל לשיטת רש"י ז"ל שפיר מיירי בכל טענה שתטעון היא ואפילו משארסתני נאנסתי או מוכת עץ כיון דהעמידו שושבינין ולעיל נמי גבי ר' אלעזר דמיירי לאוסרה הא ודאי דמיירי בכל טענה דלאוסרה לעולם נאמן ואפילו הכי גבי מילתא דשמואל לפום קושטא דמילתא אפילו דלא העמיד שושבינין מכל מקום טענה ברורה בעינן וכיון שכן עדיפא חזקה דאין אדם טורח בסעודה כו' ואיכא למימר דאף על גב דטענה איהי משארסתני נאנסתי דלא מהימנא ומתני' דהיא אומרת משארסתני נאנסתי מיירי בדאיכא מיגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך והיכא דטעין פ"פ אין כאן מגו דמוכת עץ פתחה סתום וכמ"ש ר"ח ואפילו תימא דהיכא דטענה איהי משארסתני נאנסתי דמהימנא אין להקשות דלהימנא לדידה אפילו היכא דטענה בתולה שלימה במגו דאי בעיא אמרה משארסתני נאנסתי דמגו במקום חזקה לא אמרינן אבל לשיטת התוספות קשיא דכיון דמיירי שמואל אפילו דלא קי"ל אם כן אין כאן חזקה גמורה דדילמא לא ידע דלא אמרינן חזקה אין אדם טורח וכו' אלא כדי שלא נאמר דילמא משקר אבל אי מספקינן דילמא לא ידע מאי חזקה איכא הכא ומכל מקום תירצו התוספות דהוי מגו במקום חזקה והוצרכו לתירוצם לסניפין דמגו להוציא. דוק ותשכח כנ"ל והרמב"ן והרשב"א האריכו בזה וכדכתיבנא לעיל. ועוד כתב הרשב"א ואם תאמר כיון דאילו אינה מכחשת מהימנא וגביא כתובה השתא נמי מהימנא משום מגו איכא למימר מגו לאפוקי ממונא במקום ברי וברי לא אמרינן ואף על גב דאיכא שטר כתובה אפוקי ממונא הוא ולא דמי לההיא דאמרינן בפרק שבועת הדיינין בענין ההוא דא"ל לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך והא שטרא א"ל ולא פרעתיך בפני פ' ופ' א"ל הנהו סיטראי נינהו ואמר רב פפא איתרע שטרא וה"מ דא"ל פרעתיך בפני פ' ופ' אבל בפני עדים לא מגו דאי בעי אמר להד"מ כי א"ל סיטראי נינהו מהימן דאלמא כל לאוקומי שטרא לאו אפוקי ממונא חשבינן ליה דהא ליתא דהתם היינו משום דההוא שטרא שעת הכושר הוה ליה אבל הכא אם איתא דזנתה תחתיו שטרא כמאן דליתיה דמי דלא חל שעבודא דשטרא כלל וא"נ אם זנתה קודם (שזינתה) לא חל שטרא כלל למאן דאמר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כתובה וקי"ל כוותיה ורבינו נ"ר תירץ אף על גב דאיכא למימר מגו כיון דעכשיו הוא מכחישה ומסייע ליה חזקה דאין אדם טורח כו' לא אמרינן מגו במקום חזקה ואף על גב דבעיא היא בפ"ק דב"ב אי אמרינן מגו לאפוקי ממונא במקום חזקה בהא ליכא מ"ד ע"כ. ולקמן גבי פלוגתא דרשב"ג אי כתובת אשה מן התורה אכתוב מ"ש הרשב"א בשיטה זו של רש"י דפי' בהעמדת שושבינין בס"ד: וז"ל שיטה ישנה לא דקא טעין טענת דמים פירוש שהיא טענה ברורה לו שלא מצא דם בתולים אבל טענת פ"פ אינה ברורה לו דאפשר שהטה ורש"י ז"ל פי' כגון אם העמיד שושבינין ולא מצא דם והיא טוענת אבד דכיון דאיכא שושבינין הרי טענתה רעועה ובגליל היו מעמידין שושבינין במקומות כדמוכח לקמן והא דתנן דביהודה האוכל אצל חמיו שלא בעדים אינו יכול לטעון טענת בתולים מפני שמתייחד עמה פי' שאם הוא טוען פ"פ מצאתיה עכשיו והיא אומרת כבר בא עלי כשנתייחד עמי בבית אבי נאמנת דמסתמא בא עליה והיא טוענת לא כי אלא פתח סתום מצא נאמנת משום מגו דהוה מציא אמרה כבר בא עלי ואם היתה טוענת כן לא היה לה הדבר קלון שהרי לכך היו מייחדין אותן שיהא לבו גס בה אבל ביהודה במקום שהיו מעמידין שושבינין ולא נתייחד עמה טענת דמים ודאי יכול לטעון וכן נמי טענת פ"פ ואם לא נתייחד עמה ולא העמיד שושבינין אינו יכול לטעון טענת דמים דאנשי יהודה רמאין היו ולכך היינו חוששין שמא יאבד. ואם תאמר כשהיו מעמידין שושבינין נמי למה היינו מאמינים אותן בטענת פ"פ ועדיין מה הועלנו בתקנתנו שהרי הם רמאין ויטענו פ"פ מצאתי ונאמנים ויש לומר מאי דמצינו לתקוני מתקנינן ואם לא העמיד שושבינין אינו נאמן לטעון טענת דמים כיון שיש תקנה בשושבינין והכי מקשה לה ומתרץ לה בירושלמי. ועי"ל דפ"פ הוא מתבייש מלטעון לפי שהיא טענת פריצות וכדאמרינן לקמן מברכתא חביטא ליה. ואם תאמר בטענת פ"פ אינו נאמן בשלא העמיד דהא ליכא לתקוני ביה מילתא ולמה נאמן בטענת פ"פ יותר בשושבינין ולא בלא שושבינין יש לומר כי ליכא שושבינין כיון שאינו יכול לטעון טענת דמים אינו יכול לטעון טענת פ"פ שלא רצו חכמים לחלק בהן ואנו למדין דביהודה נמי כשלא נתייחד עמה והעמיד שושבינין הוא יכול לטעון טענת פ"פ מדאמרינן אינו יכול לטעון טענת בתולים מפני שהוא מתייחד עמה וקס"ד לאוקמה בטענת פ"פ ואיכא למידק דוקא היכא דנתייחד עמה אבל היכא דלא נתייחד אלא שהעמיד שושבינין יכול לטעון טענת פ"פ וכן אנו למדים דאם לא נתייחד עמה ולא העמיד שושבינין אינו יכול לטעון טענת בתולים ואפילו טענת פתח פתוח מדאמרינן לקמן ביהודה כל שלא מושמש אינו יכול לטעון טענת בתולים דמשמע אפילו טענת פ"פ דאינו יכול לטעון טענת בתולים משמע שאינו בא לבית דין כלל כדפרש"י ז"ל גבי וליחוש שמא תחתיו זינתה לקמן דכי קתני אין השני יכול לטעון טענת בתולים משמע שאינו בא לב"ד. ע"כ: