שיטה מקובצת על כתובות ט.

הא דאמרינן נאמן לאוסרה עליו ולא קאמר נאמן לאוסרה על עצמו הא קא משמע לן דכיון דטעין כן בב"ד כטענת ברי כדו אסרין אותה עליו ואפקינן לה מיניה ואינו רשאי לקיימה והכי מוכחא סוגיין דלקמן דפרכינן מר' אלעזר דאמר אין האשה נאסרת על בעלה כו'. והיינו דההיא שאינה נאסרת בב"ד דאילו לצאת ידי שמים בלאו הכי נמי תנא דרוכל דפ"ק דיבמות [כד ב'] ובעוברת על דת משה ויהודית דבמכילתין ואף על גב דאמרינן (בפ"ק) [בפ"ב] דיבמות ב"ד בעדים הוא דמפקי הא אמרינן דפ"פ כעדים דמי כל היכא דליכא אלא חדא ספיקא וזה ברור. הריטב"א ז"ל:

ואמאי ספק ספקא היא. הא כתיבנא לעיל דר' אלעזר הכי קאמר האומר פתח פתוח מצאתי נאמן ולמאי נאמן היינו לאוסרה עליו והילכך פריך שפיר ואמאי מתאסרא עליו אפילו אי מהימנא ליה דנבעלה וכמו שכתב רש"י ז"ל ואם תפרש דה"ק דאיהו נאמן לאוסרה עליו ולמשוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא לא פריך שפיר דאף על גב דהוי ספק ספקא מצי לשוייה חתיכה דאיסורא ולאסור על עצמו דבר כגון זה ויאה ויאה אלא ודאי משמע ליה דהכי קאמר ר' אלעזר נאמן והיינו לאוסרה עליו אף על גב דאיהו לא אתי לבי דינא כדי לאוסרה עליו מיהו אנן בי דינא אסרינן לה עליו וכדפרישנא לה לעיל וכן דייק הריטב"א ז"ל מדקאמר עליו ולא על עצמו וכדכתיבנא לעיל בסמוך וכיון שכן פריך שפיר כנ"ל. והקשה בשיטה דמאי אמרינן כל מקום שאתה יכול לרבות ספקא וספק ספקא ברה"י ספקו טמא ותירץ דה"מ כשהוחזקה שם טומאה אבל אם לא הוחזקה שם טומאה כלל בספק ספקא אין אוסרין. ע"כ:

ספק תחתיו ספק אין תחתיו. וא"ת ומאי פריך והא חזקת הגוף עדיפא ואית לן למימר השתא נבעלה דאוקמה אחזקת הגוף שהיתה בתולה ובכל יום ויום אית לן למימר לא נבעלה אלא ביומא דלבתריה וכיון שכן אין לך לומר אלא שתחתיו נבעלה ואין כאן אלא ספק אחד ספק באונס ספק ברצון ולהכי אסורה עליו וכ"ש נמי דאונס לא שכיח וי"ל דעכשיו הרי היא נשואה לפנינו וכלה בחופתה דהיינו אחר שנשאת פשיטא ודאי דלא זינתה והספק היינו ספק תחתיו משנתארסה זינתה ספק אין תחתיו אלא קודם שנתארסה זינתה ומעתה אדרבה אית לן למימר כיון דעכשיו לאחר שנשאת פשיטא דלא זינתה העמידנה על חזקה ולא זינתה אלא קודם שנתארסה וכיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי ה"ל ספיקא ספק תחתיו ספק אין תחתיו ואפשר שלזה כתב רש"י ספק תחתיו. משנתארסה זינתה. ספק אין תחתיו. אלא קודם שנתארסה, ע"כ. פי' הספק הוא חיצוני ואין הספק שמא עכשיו תחתיו לאחר שנשאת זינתה דהא ודאי כלה בחופתה לא זינתה אלא הספק היינו שמא משנתארסה זינתה וכיון דעכשיו ביומא דלבתריה ליכא למימר דזינתה מעתה אין לך למימר לוקמה אחזקת הגוף ותתחזק בבתולה עד השתא והשתא אית לן למימר דזינתה דע"כ בחופתה לא זינתה וק"ל. כנ"ל:

לא צריכא [אלא] באשת כהן. הא דנקט לישנא דלא צריכא כדי לתרוצי קשיא למה דהא לישנא לא שייך כי אם לתרוצי קושיית פשיטא וכן מדקדקים המפרשים ז"ל בכמה דוכתי י"ל דנקט הכין כדי לדחויי שינויי אחרינא דלא נימא דרבי אלעזר ה"ק נאמן לאוסרה על עצמו וכדפרישנא לעיל בלישנא קמא והילכך אין כאן קושיא דאיהו ודאי מצי לשויה אנפשיה חתיכה דאיסורא אלא מיהו קשיא דאי הכי פשיטא ומאי אתא רבי אלעזר לאשמועינן הא ודאי דיכול האדם לאסור על עצמו דבר המותר כדאיתא בכמה דוכתי לכך נקט לא צריכא כו'. פירוש דכדי שישמיענו רבי אלעזר חידושא צריכים אנו לאוקמה בהכין. כנ"ל:

באשת כהן. הקשו בתוס' ונוקמה אחזקת כשרה לכהונה ונימא דלאו תחתיו זינתה אכתי איכא למימר שמא נבעלה לפסול לה ולקמן גבי ראוה מדברת פליגי ר"ג ורבי יהושע ולר' יהושע הרי היא בחזקת שנבעלה לנתין ולממזר ופסולה לכהונה ואמרינן בגמרא לקמן דלרבי יהושע אלים ליה חד ספיקא דאפילו בברי נמי פסיל ור"ג נמי דמכשר דוקא בטוענת ברי וקיל ליה שמא דאפילו בספק ספיקא נמי פסיל כדאיתא בגמרא לקמן ומעתה איכא למימר דהכא מיירי בשותקת ולא תקשי לרבי אלעזר וכיוצא בזה מצאתי להרמב"ן ז"ל שכתב בסמוך וכדבעינן למכתב בסייעתא דשמיא וי"ל דהיינו קושייתם ז"ל דאנן הכי קאמרינן לא צריכא באשת כהן שהאונס אסור בה ומעתה לא נשאר כי אם ספק תחתיו כו' ומשום הך ספקא לחוד ראוי לאסרה עליו ולכך קשיא להו לתוס' דמשום הך ספקא אין לאסור דנוקמה אחזקת כשרה לכהונה ונימא דלאו תחתיו זינתה ואי משום שמא נבעלה לפסול לה בהא לא איירי ר' אלעזר דהיינו פלוגתא דר"ג ור"א ור' יהושע לקמן במתני' ולמר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ויש לי לומר דלכך כתב רש"י באשת כהן. שהאונס אסור בה הילכך חד ספק הוא. פי' לאו דוקא ספק תחתיו ספק אין תחתיו אלא חד ספק איזה שיהיה והיינו שמא נבעלה לפסול לה וכדאקשינן והתוס' ז"ל תירצו דאדרבה חזקת הגוף עדיפא ואית לן למימר דהשתא נבעלה דאית לן לאחזוקי בבתולה עד האידנא וכן תירץ הרא"ש ז"ל וכתב עוד דלא דמיא למקוה שנמצא חסר דאמרינן כל טהרות שנעשו על גביו טמאות ולא אמרינן אוקמיה אחזקתיה והשתא הוא דחסר דהתם היינו טעמא כדפרישנא בריש נדה דאיכא למימר חסר ואתאי. ע"כ: והריטב"א ז"ל כתב וז"ל לא צריכא אלא באשת כהן. פירוש דליכא אלא חד ספק ספק תחתיו דהא כל שנבעלה תחתיו אפילו באונס אסורה ומיהו ספק תחתיו איכא אף על גב דכל שנבעלה לפסול לה פסלה מן הכהונה אף ע"ג שלא נבעלה תחתיו לההיא ליכא למיחש כיון דרובא כשרים אצלה. ע"כ:

ואיבעית אימא באשת ישראל וכגון וכו'. הקשו בתוס' אכתי איכא ספק ספקא ספק באונס ספק ברצון ואת"ל ברצון ספק כשהיא קטנה ופיתוי קטנה אונס הוא כדאמרינן בהבא על יבמתו והיה נראה לתרץ דאין כאן אלא חד ספק כשהיא קטנה ספק כשהיא גדולה דאי פרכת נוקמה אחזקת היתר וכשהיא קטנה נבעלה אדרבה איכא למימר אוקמה אחזקת הגוף והשתא כשהיא גדולה נבעלה וכמו שכתבו התוס' ז"ל כדכתיבנא בסמוך אבל ספק באונס ספק ברצון ליתא דאיכא למפרך נוקמוה בחזקת היתר לבעלה וליתא להאי תירוצא דמהאי טעמא דאמרת דאין כאן ספק באונס ספק ברצון משום דמוקמינן לה בחזקת היתר לבעלה פי' ובאונס נבעלה משום ה"נ סמי מכאן אידך ספקא ספק כשהיא קטנה ספק כשהיא גדולה דאי מחזקינן לה דבאונס נבעלה מה לי קטנה מה לי גדולה כל שנבעלה באונס שריא ואם היינו מתרצים דמשום הכי אין כאן אלא חדא ספקא ספק קטנה וכו' משום דאונסא לא שכיח וקלא אית לה הוה ניחא ומיהו אכתי קשיא דסמוך מיעוטא דאונס בהדי מחצה דספק כשהיא קטנה והוה ליה רובא דשריותא ואפי' תימא דפיתוי קטנה נמי לא שכיח טובא מכל מקום סמוך הני תרי מיעוטי בהדי חזקת היתר ואמאי מיתסרא. ויש מי שכתב דלא חשיב ספק ספקא אלא כשמתהפך בכל צד והכא אם נאמר ברישא ספק כשהיא קטנה ספק כשהיא גדולה פי' ספק כשהיא קטנה ופיתוי קטנה אונס הוא ספק כשהיא גדולה ואסורה משום דברצון נבעלה תו לא מצינן למימר ואת"ל כשהיא גדולה ספק באונס ספק ברצון דהא עלה דרצון קיימינן דהיינו החילוק דבין קטנה לגדולה וליתא דאנן הכי קאמרינן ספק נבעלה כשהיא קטנה ומותרת ספק כשהיא גדולה ואסורה ואת"ל כשהיא גדולה ספק באונס ספק ברצון ובר מן דין התוס' ז"ל סוברין דשפיר חשיב ספק ספקא אף על גב דאינו מתהפך וכדבעינן למכתב לקמן בס"ד. והנכון כמו שתירצו התוס' דשם אונס חד הוא וכן תירצו תלמידי הר' רבינו יונה ז"ל וז"ל יש לשאול והלא אכתי איכא תרי ספיקי ספק גדולה ספק קטנה כלומר ספק שזינתה אחר שהיתה בת שתים עשרה שנה ספק קודם לכן שאם זנתה קודם לכן ואפילו ברצון מותרת היא לבעלה ואם תמצא לומר אחר שגדלה זינתה ספק באונס ספק ברצון י"ל דהני לא הוו תרי ספיקי דהכל כמו ספק אחד הוא מפני שאם זנתה ברצון בעודה קטנה (אינה) מותרת לבעלה מטעם שנדון אותה באנוסה דפיתוי קטנה אונס הוא ונמצא שבין זה ובין זה אינו אלא ספק אחד ספק באונס ספק ברצון. מפי מורי הרב נ"ר. ע"כ: וז"ל הרשב"א ז"ל א"נ באשת ישראל וכגון דקביל עליה אביה קידושין פחותה מבת ג' שנים ויום אחד דודאי תחתיו זינתה דפחות מכאן בתוליה חוזרין ודוקא כשהיא גדולה עכשיו הא לאו הכי מותרת אפילו נבעלת ברצון דפיתוי קטנה אונס הוא וא"ת אפילו קבל עליה אביה קידושין פחותה מבת ג' שנים תשתרי דספק ספקא היא ספק קודם שגדלה [ספק לאחר שגדלה ואת"ל לאחר שגדלה] ספק באונס ספק ברצון י"ל דע"כ כולא חדא ספקא היא ספק באונס ספק ברצון דקודם שגדלה משום ספק אונס אתה בא להתירה וא"ת א"כ אפילו קבל בה אביה קידושין בבת שבע תיתסר דחד ספק הוא. ליתא דהתם אי אתה צריך לטענת אונס כלל קודם שנתארסה דאפילו אם תמצא לומר דפתוי קטנה רצון הוא אפילו הכי שריא ולא תהא כח גדולה יפה מכח קטנה. ע"כ:

וכן כתוב בשיטה ישנה וז"ל אכתי איכא תרי ספיקי ספק קטנה וכו'. י"ל כולה חדא ספקא היא ספק באונס וכו' דפתוי קטנה אונס הוא וא"ת לוקמה בשקבל בה אביה קידושין כשהיא קטנה ולעולם יש לה ד' שנים וליכא אלא חדא ספקא דספק אין תחתיו היינו ספק באונס דפתוי קטנה אונס הוא י"ל היתר דאין תחתיו אינו מטעם פתוי קטנה שהוא אונס דאפילו אם היתה גדולה היתה מותרת אם זנתה קודם שקדשה ואין אנו צריכין להיתר דאין תחתיו לטעם פתוי קטנה הילכך תרי ספיקי איכא. מ"מ יצ"ו. ע"כ:

והרא"ה ז"ל כתב וז"ל ומיהו אכתי קשיא דהא תרי ספיקי שמא קודם שתגדל וכו'. ואיכא דאמר דכולא חדא ספקא הוא ספק באונס ספק ברצון ואפשר דלא חשיב ספק ספקא אלא בגדולה שנתקדשה דאיכא למימר שמא לא זינתה באיסור כלל אם זינתה כשאין תחתיו ואם זינתה באיסור לעצמה שמא לא זינתה באיסור לבעלה שמא לא היה אלא באונס אבל זו ודאי זינתה באיסור לעצמה וליכא כלל אלא חדא ספקא אם זינתה באיסור לבעלה אם לאו. עד כאן: ורש"י ז"ל כתב וז"ל פחותה מבת ג' שנים. ועכשיו היא גדולה ופתויה פתוי ואינו אונס הילכך חד ספק איכא ספק אונס ספק רצון אבל ספק תחתיו ספק אין תחתיו ליכא שאילו נבעלה קודם לכן היו בתוליה חוזרין כדתנן במסכת נדה פחות מכאן כנותן אצבע בעין שהדמעה יוצאת וחוזרת. ע"כ. וכתוב בקונטריסין שרש"י ז"ל בא לתרץ שאין להקשות מכח פתוי קטנה אונס היא דעכשיו היא גדולה ופתויה פתוי, ע"כ. פי' דומיא דההיא דפרק עשרה יוחסין דאמרינן הרי היא בוגרת לפנינו עיין שם הילכך אין כאן ספק כשהיא קטנה נבעלה וכו'. ואף על גב דלא קאמר רב התם הרי היא בוגרת לפנינו אלא משום דליכא חזקה דנערות וכמו שכתבו התוס' ז"ל שם הכא נמי אין כאן חזקה דהיתר כלל דאדרבה נוקמה בחזקת הגוף ואימור עכשיו כשהיא גדולה נבעלה וכמו שכתבו התוס' ז"ל לעיל ודע שהרמב"ם ז"ל כתב בפ"ב מה' סוטה קטנה שהשיאה אביה אם זנתה ברצונה נאסרה על בעלה וכו' והראב"ד ז"ל השיג עליו ע"ש:

והאריך עוד רש"י ז"ל וכתב אבל ספק תחתיו וכו'. משום דקשיא ליה ז"ל דאף על גב דבתוליה חוזרין דילמא פתחה נשאר פתוח ואיהו פתח פתוח קא טעין להכי תירץ ז"ל דפתחה נמי חוזר ונסתם כדתנן פחות מכאן כנותן אצבע בעין שהדמעה יוצאת וחוזרת. פי' והפתח סתום דומיא דעין כנ"ל. הקשו עוד בתוס' ונוקמה בחזקת היתר לבעלה ואף על גב דאנו מאמינים לבעלה שנבעלה והרי איתרע חזקתה מ"מ חזקת בתולה הוא דאיתרעאי מיהו אכתי חזקת היתר לבעלה בדוכתא קיימא וכיון שכן מקשים התוס' שפיר ונוקמה בחזקת היתר לבעלה ואימור דנאנסה ואם היינו מפרשים ספק באונס ספק ברצון דהיינו ספק כשהיא קטנה דפתוי קטנה אונס הוא ספק כשהיא גדולה ניחא דאדרבה אית לן לאוקמה בחזקת הגוף ולמימר עכשיו כשהיא גדולה נבעלה מיהו הא כתבינן דליכא למימר הכי דמהאי טעמא דדחינן ספק באונס ספק ברצון משום דאוקמוה בחזקת היתר ואימור באונס נבעלה מהאי טעמא גופא סמי מכאן ספק כשהיא גדולה וכו' דכל שהיא באונס שריא ומה לי גדולה מה לי קטנה ומיהו למאי דכתבו הקונטריסין דלרש"י ז"ל אין כאן ספק כשהיא קטנה ספק כשהיא גדולה משום דהרי היא גדולה לפנינו כדכתבו בסמוך ומסייעינן לה מההיא דפ' עשרה יוחסין דקאמר רב הרי היא בוגרת לפנינו ניחא נמי הך קושיא דאיכא למימר דכיון דהרי היא בעולה כשהיא תחתיו לפנינו איתרע חזקתה ואין לך לומר דנאנסה בודאי דאונס לא שכיח ונשאר הדבר בספק ספק נאנסה ספק ברצון ולכך היא אסורה אבל לשיטת התוס' ז"ל דס"ל דשפיר איכא למימר ספק כשהיא קטנה אף על גב דהרי היא גדולה לפנינו ואין כאן חזקת היתר וכדכתבינן כ"ש דאין לך לומר הכא הרי היא בעולה תחתיו לפנינו כיון דאיכא חזקת היתר וכ"ש דמה שהיא בעולה לפנינו לא מרעא חזקת היתר אלא חזקת בתולה וחזקת היתר בדוכתא קיימא וכדכתבינן הילכך קשיא להו לתוס' ז"ל נוקמה בחזקת היתר לבעלה ואימור דנאנסה תחתיו ותירצו בתוס' אף על גב דשפיר איכא חזקה ולא איתרעאי כלל מ"מ אנוסה הויא מיעוטא דאנוסה קלא אית לה וכיון דרצון רובא ומיעוטא אונס ה"ל רובא וחזקה רובא עדיף וחזרו התוס' והקשו עוד א"כ בספק ספקא נמי תיאסר דספק באונס כמאן דליתיה דמי ולא נשאר אלא ספקא ספק תחתיו וכו'. וראיתי לראשונים ז"ל דקשיא להו על התוס' אמאי תירצו דרובא וחזקה רובא עדיף עד שיצא להם קושיא אחרת דבספק ספקא נמי תיאסר ה"ל לתרוצי ז"ל דרובא ברצון וסמוך מיעוטא דאנוסות לחזקה וה"ל פלגא ופלגא ולכך באשת ישראל שנתקדשה פחותה מבת ג' שנים דאין כאן אלא ספק אחד אסורה ומשום ספק ספקא שריא וניחא הכל. וריב"ש ז"ל בתשובותיו סימן שע"ב נדחק משום קושיא זו לומר דקושיא הראשונה של תוס' שהקשו ונוקי בחזקת היתר אפילו ליכא אלא חד ספקא ובאונס הוה תירצו דאונס לא שכיח ובין לר"מ ובין לרבנן ניחא דלרבנן רצון רובא ורובא וחזקה רובא עדיף ולר"מ דחייש למיעוטא וס"ל סמוך מיעוטא לחזקה אכתי הוה ליה פלגא ופלגא כדאיתא בריש פרק בתרא דיבמות והקשו עוד לרבנן דאית להו מיעוטא כמאן דליתיה דמי ולא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה בספק ספקא אית לן למיסר והכין משמע מלשון תוס' הרא"ש ז"ל שכתב זה לשונו ואם תאמר אפילו ליכא אלא חדא ספיקא הוה ליה למימר אוקמיה אחזקת היתר ובאונס היה וי"ל דאונס לא שכיח ובירושלמי מפרש דאונס יש לה קול ומ"מ חשיב לעיל ספק ספקא דמיעוטא אין לה קול וא"ת א"כ רצון הוי רוב ואפילו בתרי ספקות אית לן למיזל בתר הרוב דמיעוטא במקום רובא כמאן דליתיה דמי וה"ל רובא ברצון וחזקת היתר וזיל בתר רובא, ע"כ. ודוחק דמלשון התוספות משמע דלכ"ע הקשו דבספק ספקא נמי תיאסר ואפילו לר"מ והנכון דמעיקרא לא הקשו התוס' אלא נוקי בחזקת היתר לבעלה ואימור נאנסה וכדכתבינן לעיל נמצא דהמיעוט והחזקה הוא דבר אחד וכיון דנתבטלה החזקה מחמת הרוב המיעוט נמי בטל מאליו דלא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה אלא כשהחזקה היא מענין אחר והמיעוט ענין אחר אבל כשהחזקה והמיעוט הם מענין אחד רובא עדיף מתרווייהו וכן מצאתי בגליון תוס' וז"ל וא"ת סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע ליה רובא וי"ל דחזקת כשרות בא מכח מיעוט אונס. ע"כ:

עוד הקשו על התוס' דאדרבה אית לן למימר סמוך מיעוטא דאונס למחצה דאין תחתיו וה"ל תחתיו ברצון מיעוטא והאריך בקושיא זו הריב"ש ז"ל בתשובותיו ולא ידעתי מהו דבשלמא הא דאמרינן סמוך מיעוטא דמפילות למחצית דנקבות והוו להו זכרים מיעוטא ניחא דתרווייהו המפילות והנקבות מגרעים כח הזכרים מחד טעמא ולכך הוו זכרים מיעוטא ולמיעוטא לא חיישינן אבל מיעוטא דאונס ומחצה דאין תחתיו שריותייהו לא הוו מחד טעמא וכל אחד עומד בפני עצמו נגד תחתיו ברצון מיעוטא דאונס נגד הרצון ומחצה דאין תחתיו נגד תחתיו וכיון שכן היאך נתמעט הרצון משום דנצטרף מיעוט האונס בהדי אין תחתיו והיאך נתמעט תחתיו משום דנצטרף אין תחתיו בהדי מיעוט האונס כל אחד עומד בפני עצמו רובא דרצון נגד מיעוטא דאונס והרי הוא בטל ולא נשאר אלא ספק תחתיו ספק אין תחתיו ולהכי קשיא להו לתוס' בספק ספקא נמי תאסר דספק אונס כמאן דליתיה דמי ולא נשאר אלא חד ספקא ספק תחתיו כו'. וקל להבין כנ"ל. עוד הקשה הריב"ש ז"ל על התוס' דמנא להו דלרבנן נימא רובא וחזקה רובא עדיף בכה"ג דאף כי ניזיל בתר רובא אינה אסורה ודאית דאכתי נשאר ספק תחתיו ספק אין תחתיו ותירץ ז"ל דס"ל לתוס' ז"ל דרובא וחזקה רובא עדיף מדאורייתא וכיון דמדאורייתא רובא עדיף אפי' בספקא אית לן למיסר דה"ל ספקא דאורייתא ולכך הקשו התוס' דאפילו בס"ס נמי תאסר ותירצו בתוס' דהאי רובא דברצון אינו רוב גמור מדאורייתא אלא מדרבנן הוא דהוי רובא שאמרו אנוסה יש לה קול הלכך במקום ספק ספקא שרי ובמקום חדא ספק חשיב רצון לגבי אונס רובא וכה"ג אשכחן רוב דרבנן בשילהי עשרה יוחסין גבי תינוק שנמצא בצד העיסה דאמרינן התם לרבנן מיעוטא כמאן דליתיה ורובא וחזקה רובא עדיף ואמר ר' יוחנן שאין שורפין עליו תרומה ואי הוי רובא דאורייתא אמאי אין שורפין תרומה עליו ואמרינן נמי בפ"ק דנדה בג' מקומות הלכו חכמים אחר הרוב ועשאום כודאי וקאמר התם למעוטי רובא דתנוקת אלמא רובא דרבנן הואי. והרא"ש תירץ דלא אמרינן רובא וחזקה רובא עדיף אלא היכא דהרוב מגרע החזקה והחזקה מגרע כח הרוב כגון ההוא דתנוקת דא"א לטהר העיסה משום חזקה שאם לא נבטל הרוב דתנוקות מטפחין דאם טפח בעיסה ודאי היא טמאה אבל הכא אפשר להתירה מטעם חזקה בלא בטול רוב רצון כגון שזנתה קודם שנתארסה ע"כ. ולא נהירא דהחזקה לגבי ספק תחתיו לא מעלה ולא מוריד דאדרבה איכא חזקה וכמו שכתבו התוס' וכדכתבי' לעיל וליכא למימר חזקה אלא לגבי ספק באונס ולגבי האי ספקא שפיר איכא למימר רובא וחזקה רובא עדיף וכיון דמדלית מכאן ספק באונס לא נשאר כי אם ספק תחתיו בלא חזקה והילכך אסור וזהו שהאריכו התוס' וחזרו וכתבו ובהא לא שייך לאוקמי בחזקת היתר כדפי' כדי לדחות תירוץ הרא"ש וגם הריב"ש ז"ל דחה תירוצו בשתי ידים כנ"ל. עוד הקשו בתוס' אכתי באשת כהן ובקבל בה אביה קדושין פחות מבת שלש שנים איכא ספק ספקא דספק מוכת עץ ספק דרוסת איש וכתבו בתוספות עוד ואין לומר דמוכת עץ לא שכיח דהא אמרינן באלו נערות גבי סומא שאין לה טענת בתולים מפני שנחבטות על גבי קרקע ופריך כולהו נמי חביטי מחביטן פי' ובתוליהן נושרין אלמא דשכיח ואיכא למידק לא יהא אלא דנימא דמוכת עץ לא שכיח מכל מקום הא איכא מיעוטא מוכת עץ וכיון שכן נימא סמוך מיעוטא דאונס לחזקת היתר דמוכת עץ ומיעוט דמוכת עץ לחזקת היתר דאונס ומותרת דהשתא הוי מיעוטא כמאן דליתיה דמי וכמו שכתבו הרא"ש והריב"ש ז"ל ניחא מיהו הא כתבינן לעיל דאין במשמעות לשון התוס' כן אלא בין לר"מ ובין לרבנן שקלי וטרו ונראה דכי אמרינן דמוכת עץ לא שכיח לא חיישינן לה כלל שלא חשו לשאינו מצוי ולהכי לעיל גבי אונס לא אתינא עלה מטעם דאונס לא שכיח דאי הכי לא הוה לן לאסתפוקי כלל ותלמודא אהא קאמר ספק באונס ספק ברצון אלא מטעם דאנוסה קלא אית לה דמכל מקום הא אמרינן דשכיח אנוסה אלא דאית לה קלא והלכך איכא לאסתפוקי למיעוט אונס דלית לה קלא כנ"ל. והרמב"ן ז"ל כתב וז"ל לפי דעתי שאין קושיא זו לאשת כהן שאפילו אינה תחתיו חוששין לה שמא מפסול נבעלה ובודאי דלר"ג דקיל ליה שמא ואסר אפילו בספק ספקא זו לגבי הבעל ספק ושמא היא ואסורה אלא אפילו לר' יהושע אסורה שהרי מדברת ונסתרה אסורה משום דשמא נבעלה ושמא פסול הוה וכל שכן זו שיש בה דרכים לפסול שמא תחתיו ואם תאמר קודם לכן שמא מפסול אלא קדשה אביה פחותה מבת ג' שנים קשיא דתרי ספיקי נינהו ספק מוכת עץ ואם תאמר דרוסת איש שמא באונס ויש אומרים דמוכת עץ פתחה סתום הוא ואיכא למידק מהא דאמרי' לקמן גבי מתני' מאי לאו דקא טעין פתח פתוח לא דקא טעין טענת דמים אלמא בטענת דמים מיתסרא עליו ואמאי והא ספק ספקא הוא דאיכא למיחש נמי למוכת עץ אבל איכא למימר מוכת עץ לא שכיח ולא חיישינן לה וההיא דאמרינן בפ' אלו נערות כולהו נמי חבוטי מחבטן לומר שאם באת לחוש לסומא נחוש בכולן אלא שאין חוששין לפי שאין בתולים נושרין אלא בחבטה גדולה שאינה מצויה וכל שכן לדעת ת"ק דהתם דאמר הסומא יש לה טענת בתולים שאינו חושש לחבטה דהשרת בתולים וכיוצא בה אמרו כן בירושלמי כמו שאכתוב בריש פרק ב' בס"ד וכן אמרו שם שעליה להביא ראיה שהיא ממשפחת דורקטי וכן משמע לקמן אפילו בטוענת אלמא לא חשו לשאינו מצוי ואיכא למימר דההיא כך פירושו דקא טעין טענת דמים ובאשת כהן שקדשה פחותה מבת שלש שנים דליכא ודאי אלא חד ספיקא שמא מוכת עץ היא ואם תאמר משנתינו הא לאו באשת כהן בלחוד היא אלא מעתה אשת ישראל תנשא בחמישי כבר פירשתי שלא רצו לתת דבריהם לשיעורין ומשום כהן תקנו לכל דלדידך נמי כי טעין פתח פתוח הא לא מיתסרא אלא בפחות מבת שלש א"נ באשת כהן ואפ"ה תקנו לרבנן לכלהו ע"כ. וי"מ דהכא לא חשיב ספק ספקא כיון שאם נאמר ברישא ספק באונס ספק ברצון ואי אפשר לומר ואם תמצא לומר ברצון להכי לא חשיב אלא חד ספק. כן כתבו בגליון תוספות:

וז"ל הרא"ה ז"ל ואפשר דמוכת עץ לא שכיח והיינו דלא קא חיישינן לה ואף על גב דאמרינן לקמן כולהו חבוטי מחבטן אפשר דלאו משום מילתא דשכיח אלא דאמר סומכוס דסומא אין לה טענת בתולים ופרכינן מאי טעמא אי משום דמחבטא כולהו נמי חבוטי כו'. לחבטא ניחוש נמי לאידך ומ"ש ופרקינן כולהו רואות ומראות לאמן זו אינה רואה ואינה מראה לאמה ותו דהא איכא רבנן דלית להו האי סברא אפילו בסומא אי נמי אפשר דהא דפרכינן התם כולהו רואות ומראות כלומר רואות ולא שכיח להו חבטא נפישא כולי האי וכי אתי להו מראות לאמן ותרתי קאמר זו אינה רואה ושכיח לה וכן אינה מראה לאמה. ע"כ:

וז"ל הריטב"א ז"ל יש מתרצים דמוכת עץ לא שכיח ויש מקשים על זה מגמ' דילן דאמרי' לקמן סומכוס אומר סומא אין לה טענת בתולים ופרכינן מאי טעמא אי משום דמחבטא כולהו נמי חבוטי וכו'. ופריקן בה כמה פרוקי וכי מעיינת בה קושיא מעיקרא ליכא ואדרבה אנן הכי פרכינן אי משום דמחבטן ומשום הכי נשרו בתוליה הא ליתא דהא כולהו נמי חבוטי מחבטן ואפי' הכי יש להן טענת בתולים לפי שאין החבטה ההיא כדי להשיר בתוליה דאלמא חבטה קטנה שאין בה כדי השרת בתוליה הוא דשכיח אבל חבטה דהשרת בתולים וכל שכן מוכת עץ לא שכיח. ור"ת ז"ל תירץ עוד בעיקר קושיין דאפי' תימא מוכת עץ שכיח אין לנו לחוש לכך מכיון דלית לה קלא ותו דאם איתא איהי הוה טענה לנפשה ואין פירוש זה נכון ומספיק למדברת דניחא לה לומר בתולה שלימה נבעלתי כדכתבינן לעיל ע"כ:

וז"ל הרשב"א ז"ל י"ל מוכת עץ לא שכיח וכל שלא טענה לא תלינן ביה וכדאמרינן בפרק אלו נערות [כתובות לו ב'] סומכוס אומר הסומא כו'. ואקשינן עליה מאי טעמא אילימא משום דמחבטא כולהו נמי חבוטי מחבטן כלומר ואפי' הכי לחבטה גדולה שמשרת בתוליה לא חיישינן ואף על גב דסומכוס חייש לה הא רבנן דלא חיישי וקיימא לן כוותייהו ובירושלמי גרסינן בפרק האשה שנתאלמנה [ה"א] אם יש עדים שיצאת בהינומא וכו' וחש לומר דמוכת עץ היתה אלא כרבי מאיר דאמר כתובתה מאתים אמר רבי יוחנן לא חשו על דבר שאינו מצוי ואף על גב דאינה ראיה גמורה לדהכא דהתם כיון שאינו מצוי לא טענינן אנן לפוחתה מכתובתה אבל הכא דאתיליד ריעותא אפשר היה לומר דשמא פתח זה מחמת עץ היה מכל מקום שמענו שהוא דבר שאינו מצוי ודבר שאינו מצוי אין טענינן בו מן הסתם אבל אם טענה היא בפי' נאמנת א"נ י"ל מכיון דלא טענה חזקה לא הוכתה דאם איתא מטען הוה טענה דלא גנאי הוא לה ולא פסלה נפשה מכהונה וכתובה נמי לא מפסדה כדאמרה מו"ע אני תחתיך. ע"כ:

מאי קמשמע לן תנינא וכו'. ע"כ זה המקשה ס"ד דפ"פ דאמר רבי אלעזר הוי כשני עדים דומיא דהאומר לאשה קדשתיך דאיירי בשני עדים והלכו להם למדינת הים משום הכי פריך מאי קמשמע לן תנינא האומר וכו' והטעם כיון שהוא חדא ספיקא פשיטא דנאמן לאוסרה עליו אלא ע"כ אתא ר' אלעזר לאשמועינן דהוי כשני עדים וכ"ת דר' אלעזר הוא שחדש לנו שהטוען פ"פ נאמן ולא הוי כשני עדים א"כ יקשה מיד מרבי אלעזר אר' אלעזר ומי אמר ר"א הכי וכו' אלא ודאי ס"ד דפ"פ כשני עדים דמי ואם כן מעתה קשה אמאי לא קאמר מאי קמ"ל על מתני' דקתני שישכים לב"ד לאוסרה דנאמן לומר פ"פ דהוי כשני עדים ואפילו טוען טענת דמים מכל מקום טענת דמים נמי כשני עדים דמי ולפרוך מאי קמשמע לן ר' אלעזר מתני' דידן הוא וכ"ת דהיא גופא קמ"ל ר' אלעזר דפ"פ כשני עדים דמי אם כן השתא נמי שהקשה מאי קמ"ל מהאומר לאשה קדשתיך וכו' יתרץ כך דקמ"ל ר' אלעזר דפ"פ כשני עדים דמי ומיהו מצינן למימר דמש"ה לא נוכל לומר דאשמועינן ר' אלעזר דפ"פ כשני עדים דמי דאם כן לא היה לו לר' אלעזר לומר נאמן דמשמע דנאמנות תלוי בו אלא הו"ל לומר אסורה כיון שהוא כשני עדים וכיון דאמר נאמן משמע דלא הוי כשני עדים וזה שלא הקשה מר' אלעזר אר' אלעזר מיד לפי שעלה בדעתו דפ"פ כשני עדים כדפריך אבל לאחר שתירץ דקים ליה הקשה לו אם כן אין הדבר תלוי בבקיאות ובעבור זה יכול לאוסרה והאמר ר' אלעזר אין אשה נאסרת וכו'. עכ"מ בקונטריסין. ולקמן נאריך בזה בביאור רחב ודברים נכוחים בס"ד. ואם תאמר ומאי פריך השתא ומאי קמשמע לן דילמא הא קמ"ל דנאמן אפילו במקום ספיקא דבשלמא התם גבי האומר לאשה קדשתיך אם אתה מאמין לו שקדשה פשיטא דאסור בקרובותיה אבל הכא אפילו שתאמין לו שמצא פ"פ אכתי אין כאן אלא ספק איסורא ויש לומר דהא כתיבנא לעיל בשם הריטב"א ז"ל דר' אלעזר תרתי קמ"ל חדא דפ"פ מילתא דקים ליה וראוי להיות נאמן ועוד דאף על גב דהדבר ספק איסור אפ"ה נאסרה עליו וכדכתיבנא לעיל וכיון שכן פריך שפיר דאילו חדושיה דר' אלעזר היינו דאסורה עליו אפי' שהיא אסורה בספק לא הוה ליה למימר אלא המוצא פ"פ אסורה עליו אבל מדקאמר האומר פ"פ מצאתי נאמן משמע דבעי לאשמועינן נמי דנאמן לאסור על עצמו דבר המותר ולגבי הך חידושא אין חילוק בין ספק איסורא לודאי איסורא דסוף סוף הרי אנו אוסרים על פיו דבר המותר לו ואי הוה מפרשינן דר' אלעזר ה"ק דאיהו נאמן לשווייה אנפשיה חתיכה דאיסורא ולאו דב"ד קא אסרי עליו הוה ניחא נמי הך קושיא מיהו הא כתבינן לעיל דאין הפי' כן ולקמן נכתוב עוד בזה בס"ד. והכי פריך מאי קמ"ל ר' אלעזר במאי דקאמר האומר פ"פ נאמן דאי לאשמועינן דאף ע"ג דאיהו לא אתא לבי דינא וקאמר פ"פ לא כדי לאוסרה עליו אלא להפסידה כתובתה ואם רואה שיחייבו אותו בית דין לפרוע יחזור בו ויאמר בתולה שלימה מצאתי ואפ"ה אסורה עליו דלדבריו הראשונים אנו מאמינים תנינא האומר לאשה קדשתיך וכו' הא קמן דאף ע"ג דרצונו הוא לישא אותה האשה ואין אנו מאמינים אותו לגבי קדושין ותנשא היא לעלמא ואפ"ה אסור בקרובותיה ואפי' אם יחזור בו כשיראה שאין אנו מאמינים אותו לגבי קדושי האשה מ"מ לדבריו הראשונים אנו מאמינים ואנו אוסרים לו את המותר לו על פיו. ואין להקשות דילמא הא קמשמע לן דדוקא לאוסרה מהימן ולא להפסידה כתובתה אם כן ה"ל לר' אלעזר למימר האומר פ"פ אינו נאמן להפסידה כתובתה ועוד משמע לי דעד דלא ידעינן דר' אלעזר מיירי אפילו דלא קים ליה אלא דהוה משמע לן דמיירי בדקים ליה כגון בנשוי לא משתמע לן דר' אלעזר קאמר דוקא לאוסרה עליו אלא דה"ה להפסידה כתובתה וכדאמר שמואל לקמן דכיון דקים ליה להפסידה כתובתה מהימן. מיהו לבתר דמשנינן מהו דתימא וכו' אבל הכא מיקם הוא דלא קים ליה משוינן חילוקא בינייהו דלהפסידה כתובתה לא מהימן אלא בטענה ברורה. ומה שכתב רש"י ז"ל לעיל אבל להפסידה וכו' לא מהימן היינו למסקנא ומש"ה אסיק תלמודא דר' אלעזר מיירי בדלא קים ליה ודוקא לאוסרה משום דכיון דסתים וקאמר האומר פ"פ וכו' אלמא דאפילו בבחור דלא קים ליה מיירי ועוד דה"ל למימר אינו נאמן להפסידה וכדכתיבנא ואם תאמר ודילמא ההיא דקדושין מיירי כשקדשה בעד אחד וכדאותיב לה רבא לרב נחמן התם בקדושין פ' האומר וקמשמע לן ר' אלעזר דאפילו בדליכא עד כלל נאמן על פי עצמו לאוסרה עליו וכיון שכן מאי פריך עליה דרבי אלעזר ויש לומר הא מוקמינן לה התם בקידושין באומר קדשתיה בפני עדים והלכו להם למדינת הים ומסקנא והלכתא המקדש בעד אחד אין חוששין לקדושיו ואפילו שניהם מודים הלכך פריך שפיר הכא לר' אלעזר כנ"ל:

מהו דתימא התם דודאי קים ליה. ואם תאמר ומי לא עסקינן בזרק לה כסף קידושין הוא אומר דקרוב לה והיא אומרת קרוב לו ואפשר דלא קים ליה כגון שהיה קרוב להיות מחצה על מחצה ואפ"ה אסור בקרובותיה ויש לומר מכל מקום קים ליה שהיה לו עסק קדושין עמה אבל הכא אפשר דבתולה שלימה היא וסבור הוא שפ"פ מצא וזהו שכתב רש"י ז"ל דודאי קים ליה. שקדשה. כנ"ל:

אבל הכא מיקם הוא דלא קים ליה. כתב רש"י ז"ל אבל הכא. אימא מתוך שפנוי היה ואינו בקי מיקם הוא דלא קים ליה כסבור שמצא פ"פ ואינו כן ולא תאסר קמ"ל. ואם תאמר והא אמרינן לקמן ההוא דאתא לקמיה דר"נ א"ל פ"פ מצאתי א"ל אסבוה כופרא כו' ופריך והא ר"נ הוא דאמר מהימן ומשני כאן בבחור וכו' ופרש"י ז"ל בחור לא מהימן ומסבינן ליה כופרא על שמעיז פניו והכא כ' הרב ז"ל דאפי' בחור מהימן ויש לומר דלקמן מיירי להפסידה כתובתה דלגבי הכי אמרה רב נחמן כדאיתא לקמן בשמעתין ולהכי דוקא בנשוי משום דקים ליה והכא לענין לאוסרה עליו אפי' בבחור וכן כתב הרשב"א ז"ל לקמן וז"ל פרש"י ז"ל בבחור אינו נאמן ודוקא להפסידה כתובתה אבל לאוסרה עליו נאמן דאף עפ"י שהוא פנוי הא קאמר דקים ליה ושויא אנפשיה חתיכה דאיסורא ע"כ. ודע שרש"י ז"ל בעי לפרושי דכי קאמר קמ"ל פירושו קמ"ל דאף על גב דלא קים ליה אסורה עליו דמ"מ הא קאמר דקים ליה ושויא אנפשיה חתיכה דאיסורא דאין לפרש קמשמע לן דקים ליה דאי בנשוי פשיטא דקים ליה ואי בבחור הא ודאי דלא קים ליה כדאמרינן לקמן אלא ודאי ה"פ קמשמע לן דאסורה עליו אף על גב דלא קים ליה וכגון בבחור דיקא נמי לישנא דתלמודא דקאמר אבל הכא מיקם הוא דלא קים ליה ולא קצר וקאמר אבל הכא לא קים ליה אלמא משמע דמיירי בגוונא דודאי לא קים ליה וכגון בבחור וכדכתיבנא כנ"ל פי' לפי' רש"י ז"ל ואזיל לשיטתיה ז"ל דר' אלעזר דוקא לאוסרה קאמר ולא להפסידה כתובתה כיון דבבחור מיירי דלא קים ליה אינו נאמן להפסידה וכדכתיבנא לעיל מיהו הריטב"א ז"ל כתב וז"ל מאי קמשמע לן דשווייה אנפשיה חתיכה דאיסורא תנינא וכו' עד אבל הכא מיקם הוא דלא קים ליה קמ"ל פי' קמ"ל דכיון דטוען כן בברי מיקם קים ליה ע"כ. ובשיטה ישנה מצאתי כתוב וז"ל אבל הכא מיקם הוא דלא קים ליה פרש"י ז"ל משום דספק באונס וכו' דהא לא משויא ודאי חתיכה דאיסורא וקשיא עליה הא דאמרינן בשמעתין מאי לאו דקא טעין טענת פ"פ לא דקא טעין טענת דמים והא בטענת דמים נמי לא שוי' לה אנפשיה אלא ס' חתיכה דאיסור' אלא ה"פ מיקם הוא דלא קי"ל דשמא הטה ואינו יודע כדאמרינן בהנהו עובדי דלקמן וכ' הראב"ד ואפי' בנשוי לא כל המקומות שוין ע"כ. ונוסחא אחרת בפרש"י נזדמנה לו:

ומי אמר רבי אלעזר הכי. יש תמהין דמעיקרא פרכינן מאי קמ"ל והשתא פרכינן ומי אמר ר' אלעזר הכי ולאו תמיהא היא דלעיל פרכינן ממתני' מאי קמ"ל תנינא והשתא פרכינן ומי אמר ר' אלעזר הכי דר' אלעזר אדר' אלעזר ותו דלעיל פרכי' מאי אשמועי' דנאמן לאסור עליו כיון דברי לו פשיטא והשתא פרכינן דאפילו יהא כדבריו אין לבית דין לאוסרה עליו אליבא דרבי אלעזר כיון דלא הוה קנוי וסתירה. וזה פשוט. הריטב"א ז"ל: עוד כתב הריטב"א ז"ל וז"ל והא דאמרינן ומי אמר ר' אלעזר הכי דאשה מזנה נאסרת על פי עצמו ע"כ. משמע דאפילו כשהוא טוען הכי בברי שנבעלה תחתיו הוה קשיא ליה היכי מתסרא עליו ולא נהירא דמי איכא מ"ד שהרואה את אשתו כשהיא מזנה שתהא מותרת לו וכי עדים אסרי לה ועדים שרו לה הא ודאי אין אוסרה אלא ביאתה ועוד מאי קאמר ליה וליטעמיך קנוי וסתירה אין עדים לא לימא ליה אנא הכי קאמינא דגזרת הכתוב הוא דאפילו נבעלה ודאי לא מתסרא עליו עד דאיכא עדים או קנוי וסתירה ועוד מאי מהדר ליה ופ"פ כשני עדים והא מנא ליה לכך הנכון דה"ק ומי אמר רבי אלעזר הכי דמשום פ"פ בעלמא תאסר עליו מכיון דאיכא חדא ספיקא מיהת והא אמר ר' אלעזר שאין האשה נאסרת על בעלה בב"ד בשום ספק אלא על עסקי קנוי וסתירה והשתא היינו דפרכינן לקמן וליטעמיך קנוי וסתירה אין עדים לא, לא עדי זנות שהעידו שזנתה ברצון דההיא מאן דכר שמיה הא עדיפא טובא מקנוי וסתירה אלא ה"ק קינוי וסתירה אין עדי בעילה לא דחיישינן שמא באונס הוה והא היאך אפשר והא ודאי כל שהעידו שנבעלה פשיטא דמתסרא ומסתמא ברצון הוה דאנוסה קול אית לה וכדאיתא בירושלמי עד שתטעון היא כן בפירוש אלא לאו ה"ק כו' פ"פ כשני עדים דעלמא דבעילה דשני עדים דעלמא נמי מיתסרא כל זמן ששותקת או שמכחישתו ע"כ. וכן פי' הרא"ה ז"ל וכדבעינן למכתב בס"ד:

וז"ל הרשב"א ז"ל הא דאקשינן מי אמר ר' אלעזר הכי והאמר ר' אלעזר אין האשה נאסרת על בעלה כו'. פרש"י ז"ל מי אמר רבי אלעזר הכי דאשה מזנה נאסרת על פי עצמו וכמסקנא דאמרינן ופתח פתוח כשני עדים דמי פירוש שהרי דבר ברור לו שנבעלה וקשיא לי טובא חדא דמי איכא מאן דאמר דמי שרואה את אשתו מזנה תחתיו דמותרת וכי (יש) עדים אסרי לה ועדים שרו לה הא אין אוסרה אלא ביאתה ועוד דהא תנן בסוטה פרק (המביא) היה מביא את מנחתה [יח א'] ולמה היא אומרת אמן אמן כו' אמן עם איש זה אמן עם איש אחר והיאך הוא מתנה עמה על איש אחר שלא קנא לה ממנו והלא אילו נבעלה לו לא תהא אסורה לבעלה ותנן התם זה הכלל כל שתבעל ולא תהא אסורה לו לא היה מתנה עמה ומי איכא למימר דלא היה מתנה עמה לדעת המקשה אלא שלא נטמאת מאיש אחר בעדים זה רחוק מאד. ועוד הא דאמרינן וליטעמיך קנוי וסתירה אין עדים לא אלא ה"ק אין האשה נאסרת על בעלה כו' ופ"פ כשני עדים דמי למה ליה לאורוכי בלישניה כולי האי לימא ליה וליטעמיך קינוי אין עדים לא ופ"פ כשני עדים דמי ועוד היא גופא קא קשיא לי דלפי פירושו של רש"י ז"ל האי מקשה בגזרת הכתוב תלי לה דעד שיהא שם קנוי וסתירה או עדים לא מתסרא ואפי' הוברר לו לבעלה שנבעלה וכיון שכן פתח פתוח אף ע"ג דקים ליה במילתא שפיר וברי לו שנבעלה מכל מקום לא נאסרה דגזרת הכתוב היא ועוד לא דמי לשני עדים דשני עדים מסהדי שנבעלה ודאי ברצון וזו שמא מוכת עץ היא אי נמי דרוסת איש שמא נאנסה ונ"ל דה"פ ומי אמר ר' אלעזר הכי דאשה אינה נאסרת על בעל' בספק אלא בספק הבא ע"י קינוי וסתירה וכמעשה שהיה כו' ותסברא כו' הא לא קשיא ה"ק אין האשה נאסרת על בעלה בספק ממעשה שהיה דלא הוי קינוי וסתירה ולא אסרוה על דוד ואילו היתה אסורה לאוריה אף על דוד אסורה דכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל אלמא אינה נאסרת בספק דאע"ג דלגבי דוד לא היה ספק אלא ודאי ואילו נודע לאוריה כמו שנודע לדוד מ"מ אין איסורו של בועל תלוי אלא באיסורו של בעל וכיון שאפי' הודה דוד בב"ד שבא עליה לא היתה נאסרת על אוריה דבר תורה דאין דבר שבערוה פחות משנים אם כן אף לדוד לא נאסרה בידיעתו שלו שאין הדבר תלוי בו אלא בבעל כך היתה סברתו של מקשה וכמו שאנו אומרים לכ"ע שלא אסרוה על דוד מפני שאונס היה אף על פי שבא עליה ברצון כיון שהרצון הזה אינו אוסר על הבעל ואף על פי שאין הנדון דומה לראיה לגמרי כך היה דעתו של מקשה ואקשינן וליטעמיך קנוי וסתירה אין כלומר וליטעמיך שאתה מפרש הא דר' אלעזר כצורתה אם כן אף אנו נאמר דלעולם אינה נאסרת ואפי' ע"י בעילה בעדים וברצון דהא אינה נאסרת על בעלה קאמר דמשמע אינה נאסרת לעולם אלא על עסקי קינוי וסתירה אלא ע"כ הא דר' אלעזר אית לך למימר ולתרוצי דחסורי מחסרא וה"ק אין האשה נאסרת בספק וכיון דתרצת לה תריץ הכי אלא אין האשה נאסרת בעד אחד אלא בשני עדים שאין דבר שבערוה פחות משנים דמעידין דודאי נבעלה ונאסרת וקינוי וסתירה אפילו עד אחד כשני עדים דמי דאף ההיא נמי בודאי נאסרת חשבינן לה דרגלים לדבר ופ"פ נמי כשני עדים דמי כלומר אסורה כאילו איכא שני עדים דכיון שהיא אינה מכחשת או שותקת רגלים לדבר שנבעלה בעילת איסור כענין עד א' על ידי קינוי וסתירה שנעשית בשנים מפני שיש רגלים לדבר. והא דאמרינן אם תאמר מעשה שהיה מפני מה לא אסרוה לאו קושיא היא דקשיא לן על אוקמתין אלא פירושא דסיומא דמימרא דר' אלעזר היא דר' אלעזר אדכורי מדכר במימריה מעשה שהיה ואתיא לפרושה דה"ק ר' אלעזר ואם תאמר מעשה שהיה מפני מה לא אסרוה דרגלים לדבר היתה לו ואם כן אף לדוד תאסר התם אונס הוה ואפילו ידע אוריה בכך לא נאסרה עליו והשתא נמי לית לן בההיא סברא דמקשה בכך דהוה ס"ד דכיון דידיעתו של דוד לא היתה אוסרתה על אוריה אף עליו לא תאסרנה כנ"ל. עכ"ל הרשב"א. ואגמור כל מה שכתבו המפרשים בשמעתא זו ושוב אבאר שמעתין על פי דרכו של רש"י ז"ל והתוספות ז"ל באר היטב בסיעתא דשמיא:

וז"ל הרא"ה ז"ל מי אמר רבי אלעזר הכי והאמר רבי אלעזר אין האשה נאסרת על בעלה וכו'. ותסברא מעשה שהיה וכו' ועוד מי אסרוה על דוד דאילו היה ראוי שתאסר על אוריה גם על דוד היתה אסורה דקי"ל כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל הא לא קשיא ה"ק אין האשה נאסרת על בעלה כלומר על הספק אלא על עסקי קנוי וסתירה שאף על פי שהוא ספק אסורה לפי שרגלים לדבר שהרי קנא לה ונסתרה ממעשה שהיה דלא הוה קנוי וסתירה אבל עדי סתירה היו שם דהכי סתמא דמילתא שהיו שם מבני הבית שראו כשנסתרה ואף על פי כן לא נאסרה על דוד ומינה דלא איתסרא על אוריה דאילו איתסרא עליו ה"ה דאיתסרא לדוד כדאמרן אבל ליכא לפרושי ולא איתסרא על אוריה דהא אוריה לא הספיק כדי לאסרה עליו וכ"ת ולדוד אמאי לא מיתסרא דהא קים ליה במילתא דאילו קים ליה לאוריה כה"ג מיתסרא. זו ודאי שאלה היא והיינו דמקשינן לקמן ואם תאמר מעשה שהיה מפני מה לא אסרוה בית דין ה"ה דהכא נמי מצו מקשו לה אלא דעדיפא ליה האיך דאקשי מכל מקום קשיא קינוי וסתירה אין פ"פ לא כלומר דקאמר דלא מתסרא מספיקא לעולם אי לאו בספיקא דקינוי וסתירה ובכללא דידיה פתח פתוח דספק נמי הוא וליטעמיך קינוי וסתירה אין עדים לא כלומר דקינוי וסתירה הוא דאסר לה ולאו ספק דעדים כגון ראוה עדים שנבעלה ואינו יודע אם באונס אם ברצון אינה נאסרת על הספק כשאינה טוענת כי הא אלא ה"ק אין האשה נאסרת על בעלה בעד אחד אלא בשני עדים כדמקנא לה ונסתרה שאם יש עד אחד שנטמאת אסורה שרגלים לדבר שהרי קנא לה ונסתרה ופ"פ כב' עדים דמי שהרי בידוע שנבעלה ואם תאמר מעשה שהיה מפני מה לא אסרוה על דוד כיון דמשום טענת פ"פ קים ליה ואסרינן ליה כל שכן הכא דהא הוה קים ליה במילתיה ואילו קים ליה לאוריה כותיה ודאי מיתסר עליה. התם אונס הוה ואף על גב דהוה מזיד כל זמן שאינה אסורה לבעל אינה אסורה לבועל דבדידיה תליא מילתא והא דאמרינן ואם תאמר וכו' לאו לישנא דרבי אלעזר הוא דאם כן משמע דתהוי פירכא לפום מאי דקאמר והא ליתא דלא אתיא שפיר לפום לישנא דר' אלעזר דאמר וכמעשה שהיה אלא לפום האי אוקמתא דאמרן ר' אלעזר ה"ק אין האשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה ולא כמעשה שהיה אמאי דקאמר וכמעשה שהיה קאי אאין האשה נאסרת והשתא מפרשינן אמאי לא איתסרא וכמעשה שהיה ומהדרינן משום אונס הוה מ"ה נר"ו. עכ"ל הרא"ה ז"ל. והרא"ה והריטב"א ז"ל אזלי בחדא שיטתא בכולא שמעתא והרשב"א ז"ל בפירוש וליטעמיך פליג עלייהו עיין עלייהו: וכ' הריטב"א ז"ל עוד ותסברא מעשה שהיה קינוי וסתירה מי הוה פי' דקס"ד דה"ק על עסקי קינוי וסתירה כדרך שהיה במעשה דדוד ולהכי פרכינן מעשה שהיה קינוי וסתירה מי הוה וקושיין מקינוי דאילו סתירה ודאי היה ביה. ועוד מי אסרוה על דוד ואילו היתה אסורה על אוריה בעלה כך היתה אסורה על דוד דכל שאסורה לבעל אסורה לבועל אלא ודאי לא נאסרה לאוריה דכיון דלאוריה לא ידיעא מילתא אף ע"ג דידיעא לדוד ואילו ידיעא הכי לאוריה הוי מיתסרא עליה מ"מ איסורו של בועל באיסורו של בעל תליא וכל שלא נאסרה לבעל מאיזה טעם דלהוי לא מתסרא לבועל הכי ס"ל השתא ולקמן לא ס"ל הכי דשיילינן מפני מה לא אסרוה ואפשר דהשתא נמי לא סבירא ליה הכי דלא בעינן השתא מפני מה לא אסרוה משום דקא בעינן לסיומי כוליה מילתא מעיקרא וזהו יותר נכון. עכ"ל הריטב"א ז"ל: וז"ל שיטה ישנה דלא הוה קינוי וסתירה ולא איתסרא אף על גב דדוד הוה ידע שזנתה לא איתסר כיון דמכל מקום לא היתה אסורה לבעלה. ואם תאמר מעשה שהיה מפני מה לא אסרוה. תימא מאי מקשה שהרי לא היתה אסורה לבעלה כיון שלא היו שם עדים ולבועל נמי שריא אף על גב שידע בודאי שזנתה כדהוה אמרינן מעיקרא דלא הוה קינוי וסתירה ולא איתסר. י"ל דמעיקרא הוה סלקא דעתין שהאיסור תלוי בקינוי וסתירה שאינה אסורה אלא על ידי התראה ואפילו אם ידע דודאי נבעלה אבל השתא שאין האיסור תלוי אלא בבעילה לבד שידע שודאי דוד הוה ידע שנבעלה ואסורה לבעל גם לדוד היתה אסורה שהרי אם ידע אוריה כמו שידע דוד היתה אסורה לו וכשם שאסורה לבעל קרינא בה. ור"ש ז"ל פירש וכו' ע"כ:

עוד כתב הריטב"א ז"ל אי משום הא לא קשיא דה"ק אין האשה נאסרת כו'. עד ממעשה שהיה פי' לא דמתרצינן לישנא דמימר' דרבי אלעזר אלא דמפרשינן דהאי וכמעשה שהיה אמאי דאין האשה נאסרת קאי דמייתי לראיה כדחזינן במעשה שהיה שלא אסרוה מפני שלא היה שם קינוי. ואם תאמר מעשה שהיה מפני מה לא אסרוה פי' לאו קושיא היא על אוקמתיה דהא לכ"ע איכא לשיולי ותו דאוקמתיה מוכרחת היא אלא לשיולי הוא דשיילינן לכ"ע לברורי מילתא מפני מה לא אסרוה על דוד אבל רש"י פי' מפני מה לא אסרוה והלא כמה עדים יש בדבר ונראה מפירושו דקאי אהא דפרקי' ופ"פ כשני עדים ולא נהירא מטעמא דכתיבנא ועוד כי בודאי לא שכב עמה דוד בפני עדים. ור"י ז"ל פי' כיון שהדבר היה ברור לדוד שנבעלה לו ואלו נודע כן לאוריה היתה אסורה עליו למה לא אסרוה על דוד דהא ודאי הוי דבר ברור ונהי דלא מיתסרא על אוריה מפני שלא נודע לו ראוי הוא שתיאסר על דוד וכל שכן למאי דאסיקנא דפ"פ כעדים דמי דלאו דוקא עדות בעינן דהכא הא איכא דבר ברור שנבעלה לדוד. התם אונס הוה פי' דאע"ג דדוד ברצון בא עליה כיון שהיתה אנוסה ולא מתסרא לבעל לא מתסרא לבועל דאיסורא דבועל באיסורא דבעל תלוי ואם תאמר והא לעיל אמרינן דמשום דלא הוה ביה קינוי וסתירה הוא דלא איתסרא ויש לומר דלעיל ה"ק דאילו הוה תמן קינוי וסתירה לא היו נאמנין לומר שהיה באונס שהרי רגלים לדבר אבל לפי שלא היה שם קינוי וסתירה היו נאמנין לומר שהיה באונס ולא נאסרה כנ"ל. ואי בעית אימא כי הא דאמר ר' שמואל בר נחמני וכו' פי' לאו למימרא דלהוי הא טעמא דר' אלעזר דהא לא שייך בלישניה כלל אלא פי' פירוקא אחרינא עבדינן למאי דאמרינן מפני מה לא אסרוה דהא לכ"ע קשיא כדפי' ולר' אלעזר מיפרק טפי בפירוקא קמא ולדידן מפריק מדר' שמואל. עכ"ל הריטב"א ז"ל. הרי הצעתי לפניך מה שכתבו המפרשים ז"ל:

ועתה אפרש שיטת רש"י ז"ל והתוספות ז"ל ואיברא ודאי דס"ל לתוספות ז"ל דהוה משמע ליה למקשן מלישנא דר' אלעזר דקאמר אין האשה נאסרת וכו'. דמי שרואה את אשתו מזנה תחתיו דמותרת משום דכתיב כי מצא בה ערות דבר ויליף דבר דבר מממון וכן כתב הרא"ש ז"ל וכדבעינן למכתב לקמן בס"ד מיהו לשון רש"י ז"ל מצינן לפרושי דה"ק מי אמר ר' אלעזר הכי דאשה מזנה נאסרת על פי בעלה פי' דאם בא אחד לבית דין ואמר שאשתו זנתה ושוב נתחרט ואמר שקר היה ושם רע הוא שהוציא עליה מחמת שהקדיחה תבשילו וכיוצא בזה נימא שכבר נאסרה ושוב לא אהני חרטתו כלום והאמר ר' אלעזר אין האשה נאסרת וכו' פי' נאסרת על ידי בית דין מיהו לשון אשה מזנה שכתב הרב ז"ל לא דייק שפיר אלא כמו שפירשו לשונו המפרשים ז"ל ומכל מקום הכין משמע לי פירושא דשמעתא הא כתיבנא לעיל דמימרא דר' אלעזר משתמע בתרי אנפי או דקאמר נאמן לאוסרה עליו פי' דמצי לשווייה אנפשיה חתיכה דאיסורא ואי אתי לבית דין ואמר פתח פתוח מצאתי והרי היא אסורה עלי נאמן לאוסרה עליו ואף על פי שיחזור בו אחר כך כבר היא אסורה עליו דהא שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא הכין מצינן לפרושי מימרא דר"א ומה דדייק הריטב"א ז"ל דלא קתני על עצמו וכדכתיבנא לעיל לאו דיוקא הוא. א"נ דה"ק האומר פתח פתוח מצאתי נאמן ולמאי אהניא נאמנותו לאוסרה עליו והיינו דקתני עליו ולא על עצמו וכדדייק הריטב"א ז"ל. פי' דאיהו כד אתי לבית דין לא קאמר אלא פתח פתוח מצאתי ולא שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא בפי' אלא דקאמר פתח פתוח מצאתי סתם ואפשר דרצונו אינו אלא להפסידה כתובתה ולא לאוסרה עליו א"נ דקאמר בפי' פתח פתוח מצאתי ואין לה כתובה ומיהו אין רצונו לאוסרה עליו וכי אמרי ליה בית דין דאינו נאמן להפסידה כתובתה חוזר בו ואומר בתולה שלימה היתה ואפ"ה קאמר ר' אלעזר דהרי היא אסורה עליו ובהאי לישנא בתרא ריהטא כולה שקלא וטריא דשמעתא וכדבעינן למכתב בס"ד:

עוד כתבנו לעיל בשם הריטב"א ז"ל דר' אלעזר תרתי קמ"ל וכו'. והכי נמי נפרש לשיטת רש"י ז"ל דר' אלעזר תרתי קמ"ל חדא דנאמן הבעל במאי דקאמר פ"פ מצאתי ועוד דמיתסרא בהכי ואילו לא בעי רבי אלעזר לאשמועינן אלא דמיתסרא בהכי ה"ל למימר המוצא פתח פתוח אסורה עליו ולמה ליה למימר האומר פ"פ נאמן וכן אי לא בעי לאשמועינן אלא דנאמן לומר פ"פ מצא ולכל מידי הוה ל"ל האומר פ"פ מצאתי נאמן ותו לא ואי אתא לאשמועינן דאינו נאמן להפסידה כתובתה הוה ליה למימר האומר פ"פ מצאתי אינו נאמן להפסידה כתובתה אלא ודאי תרתי בעי לאשמועינן דנאמן למימר פ"פ והכין הוא קושטא דמילתא דנבעלה ועוד בעי לאשמועינן דכיון דמחזקינן ליה שנבעלה על פיו היא אסורה. ובהאי ריהטא שפיר כולה שקלא וטריא דשמעתא וה"פ דשמעתא מעיקרא פריך ואמאי ספק ספקא וכו' לברורי אי פירושא דמימרא דר' אלעזר היינו דנאמן לאוסרה עליו דאיהו גופיה אסרה עליו ושווייה אנפשיה חתיכה דאיסורא ובאנפא קמא דכתבינן ובהכי ניחא דאפילו הויא ספק ספקא הרשות בידו לאסור על עצמו דבר המותר בכיוצא בזה דמ"מ הרי ספק יש בדבר וכיון שכן אף על פי ששוב יחזור בו כיון שאסרה על עצמו ואמר בב"ד הרי היא אסורה עלי נאסרת עליו כבר והרי היא חתיכה דאיסורא עליו ומשני לא צריכא באשת כהן פי' שוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא ואסרה עליו בפירוש פשיטא דאסורה הילכך לא מתפרשא מימרא דרבי אלעזר באנפא קמא אלא באנפא בתרא ומיירי באשת כהן א"נ באשת ישראל וכו' דליכא אלא חדא ספיקא ופריך מאי קמ"ל תנינא וכו' פי' אכתי רצה המקשה לפרושי מימרא דר' אלעזר באנפא קמא וס"ד דמקשן דילמא להכי מוקי לה באשת כהן א"נ באשת ישראל וכו' דליכא אלא חדא ספקא משום דאינו בדין דמשום דאתא לב"ד ואמר פ"פ מצאתי והרי היא אסורה עליו דתיאסר עליו אף על גב שחוזר בו עכשיו כיון דהויא ליה ס"ס אבל בדליכא אלא חדא ספקא ואיהו שוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא הא ודאי דאסורה עליו ולהכי פריך מאי קמ"ל תנינא שמא יתרץ לו דמימרא דר' אלעזר אינו ענין להך מתני' כלל דר' אלעזר אתא לאשמועינן דאפילו הויא ספק בדבר הרי היא אסורה עליו כיון דשוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא ואסרה עליו בפי' בבי דינא ובאנפא קמא אבל לאנפא בתרא לא מצינן לתרוצי הכי דע"כ ר' אלעזר תרתי קמ"ל חדא דנאמן הבעל במאי דקאמר פתח פתוח מצאתי ועוד דמתסרא בהכי וכדכתבינן בסמוך ואחידושא קמא פרכינן מאי קמ"ל תנינא שאדם נאמן על עצמו לאסור לו את המותר על פיו וכדפירש"י ז"ל פי' אפילו נודה לך דמתסרא בהכי אכתי קשיא מאי קמ"ל במאי דקאמר האומר פ"פ נאמן תנינא שאדם נאמן על עצמו לאסור לו את המותר על פיו והילכך לא ה"ל למימר אלא המוצא פ"פ אסורה עליו וחשב המקשן דבהכי יפרש לו בפי' מימרא דר' אלעזר באנפא קמא ולא יקשה מדר' אלעזר אדר' אלעזר דהכא קאמר נאמן לאוסרה דאיהו גופיה שוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא ובאידך מימרא קאמר ר' אלעזר אין האשה נאסרת עליו וכו' פי' על ידי בית דין אבל השתא דלא משני ליה דפירושא דמימרא דר' אלעזר באנפא קמא אלא דמשני ליה מהו דתימא התם ודאי דקים ליה וכו' אלמא דפירש דמימרא דר' אלעזר היינו באנפא בתרא דכתיבנא וה"ק האומר פ"פ מצאתי נאמן והרי בודאי נבעלה ולמאי הויא נאמנותו לאוסרה פירוש כיון דודאי נבעלה הרי היא אסורה עליו וב"ד יאסרו אותה עליו ותרתי קמ"ל וכדכתבינן ואחידושא קמא פריך מאי קמ"ל תנינא וכדכתיבנא ואחידושא בתרא פריך ומי אמר ר' אלעזר הכי וכו' פי' דכיון דאמרת דמשום דבעל מהימן לומר פתח פתוח מצאתי הרי היא אסורה עליו אלמא דאשה מזנה נאסרת על פי בעלה וכתבו התוס' ז"ל וז"ל ומי אמר ר' אלעזר וכו' תימא דהשתא דבעי למימר דלא מהימן אפילו לשווייה אנפשיה חתיכה דאיסורא תיקשי ליה מתני' דהאומר לאשה קדשתיך וכו' וי"ל דס"ל למקשן דאין דבר שבערוה פחות משנים ואפי' ראה אדם שזנתה וכו' והילכך ממתני' לא קשיא ליה מידי דקדשתיה בעדים קאמר וכו', ע"כ. וא"ת ואדר' אלעזר נמי מאי פריך דילמא דוקא היכא דראה אדם שזנתה אשתו בלא עדים הוא דלא נתסר עליו משום דאין דבר שבערוה פחות משנים אבל הכא להכי אסרינן לה עליו משום דטענת פתח פתוח לא מיקרי דבר שבערוה ומהמנינן ליה דמצא פתח פתוח ואסרינן לה משום דמספקא לן דילמא זינתה תחתיו בעדים אף על גב דאיכא לאקשויי דהרי כאן כמה ספקות מכל מקום מדר"א אדר"א לא תיקשי להדיא וי"ל לכך כתבו התוס' אבל אהא דאמר ר' אלעזר דנאמן בלא עדים לומר דפתח פתוח מצא פריך שפיר פי' דמאי דמהימנת ליה לומר דפתח פתוח מצא מיקרי שפיר דבר שבערוה דהא מש"ה קא אסרת ליה עליה וה"ל כמי שראה אשתו שזנתה. ומכל מקום קשה קצת דהא ודאי סברא זרה היא לומר שהרואה את אשתו כשהיא מזנה שתהא מותרת לו ואם כן היכי פריך תלמודא ומי אמר ר' אלעזר הכי והאמר ר' אלעזר וכו' דפריך אהא דר' אלעזר דשמעתין אדרבה ה"ל לאקשויי איפכא מהא דר' אלעזר דהכא לאידך דר' אלעזר וי"ל דלהכי נמי כתבו התוס' ז"ל אבל אהא דאמר ר' אלעזר וכו' פי' דהא קמן מאידך דר' אלעזר משמע דאפילו הרואה את אשתו מזנה שהיא מותרת לו והיכי קאמר ר' אלעזר דנאמן בלא עדים לומר דמצא פתח פתוח דהויא מילתא דלא קים ליה שפיר וכדמשני תלמודא.וראיתי לאחד מגדולי הדור שלפנינו שכתב בתשובותיו וז"ל כתבו התוס' דס"ל שאין דבר שבערוה פחות משנים ואפילו ראה אדם שזנתה וכו' וכיון דכן הוא מאי הוה מקשה מאי קמ"ל תנינא האומר לאשה קדשתיך וכו' שאני התם דקדשתיה בעדים קאמר ואפשר לומר בדוחק דתרי מקשנים הוי. ע"כ:

עוד כתב וז"ל ותו איכא למידק במאי דכתבו התוס' תימה השתא דבעי למימר דלא מהימן אפילו לשווייה עליה חתיכה דאיסורא תיקשי ליה מתני' דהאומר לאשה קדשתיך וכו'. ומאי קושיא דהשתא דקאמר המקשן ומי אמר ר' אלעזר הכי כבר ידע דשאני התם דודאי קים ליה אבל הכא איכא למימר דמיקם לא קים ליה ואף על גב דכתבינן לעיל דתרי מקשנים הוו אפ"ה לא קשיא ליה מתני' דהאומר קדשתיך כו' וצ"ע, ע"כ. וקושיא זו השניה לא ידעתי מהו דהכי פריך תלמודא מי אמר ר' אלעזר דנאמן אפילו היכא דקים ליה כגון בנשוי והאמר ר' אלעזר אין האשה נאסרת וכו' אלמא מדסתים וקאמר אין האשה נאסרת אלמא בכל גוונא אפילו קים ליה כגון בנשוי אין האשה נאסרת ומעתה תיקשי הא דתנן האומר לאשה קדשתיך דלא משנינן לעיל מאי דפרכינן מאי קמ"ל כו' אלא משום דמוקמינן דר"א בפנוי וכמ"ש רש"י וכדכתבינן לעיל אבל נשוי היינו האומר לאשה קדשתיך א"נ יש לי לתרץ בענין אחר דמדאמר ר"א אין האשה נאסרת וכו' משמע דלעולם אינה נאסרת ואפילו קאתי לבי דינא וקאמר פתח פתוח מצאתי והרי היא אסורה עליו דאיהו גופיה שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא דלא מהימן וכיון שכן תקשי ליה מתני' דהאומר לאשה קדשתיך דלא אתי למיסר עליו קרובות אלא לישא אשה ואנן לא יהבינן ליה איתתא ואסרינן עליה קרובות דכך לי ההיא דאומר לאשה קדשתיך אף על גב דקים ליה כיון דלא אתי אלא לישא האשה כמו ההיא דהכא אף על גב דלא קים ליה כיון דקא אתי להדיא לשווייה הך איתתא עליו חתיכה דאיסורא ואף על גב דאנן לא כתבינן הכי לעיל אלא אמרינן דנאסרת משמע על ידי בית דין מכל מקום מלשון התוס' משמע כדכתבינן כנ"ל. וקושיא הראשונה נמי ליתא ולאו כדתריצנא לעיל דאחידושא קמא פריך מאי קמ"ל תנינא ואחידושא בתרא פריך ומי אמר ר' אלעזר הכי דהא כתבו התוס' דאהא דאמר ר' אלעזר דנאמן בלא עדים לומר דמצא פתח פתוח פריך והא אמר ר' אלעזר כו' אלא כנ"ל תירוצא דמילתא דודאי ר' אלעזר סבירא ליה דאם ראה אדם שזנתה אשתו דודאי נאסרת עליו וזה יסוד דינו אלא שהוסיף וקאמר דאפילו האומר פתח פתוח מצאתי נאמן ואתוספת זה פריך לעיל מאי קמ"ל פי' אי קושטא דמילתא הוא דהביאה גורמת האיסור ולא העדים פשיטא נמי דהאומר פתח פתוח נאמן ולמה לך למנדי מעיקר דינא היה לך לומר הרואה שזנתה אשתו נאסרת עליו דפשיטא דנאמן כדתנן האומר לאשה קדשתיך ושוב פריך איסוד דינו דס"ל בע"כ דהביאה גורמת האיסור ומי אמר ר' אלעזר הכי כו' והילך לשון הרא"ש מי אמר ר' אלעזר הכי והאמר ר' אלעזר כו' תימה דמעיקרא פריך ליה מאי קמ"ל תנינא דמילתא דפשיטא היא דמצי לשווייה אנפשיה חתיכה דאיסורא [והדר פריך היכי מצי למיסר אנפשיה. י"ל דבלאו הך מילתא דר' אלעזר פשיטא ליה דמצי לשווי אנפשיה חתיכה דאיסורא] אבל ס"ד דר' אלעזר קאמר דאין אשה נאסרת על בעלה בלא עדים אלא בקינוי וסתירה ואפילו ראה שזנתה אינה נאסרת עליו משום דכתיב כי מצא בה ערות דבר וילפברן דבר דבר מממון הילכך פריך ליה אפילו זנתה תחתיו אמאי אסירא ליה כיון דליכא עדים ושני ליה וליטעמיך כו' אלא ע"כ לא אתא למעוטי עדים הכי נמי לא אתא למעוטי על פי עצמו דכעדים דמי דכיון דקים ליה, ע"כ. הא קמן דפריש הרב ז"ל דעיקר פירוש התוס' אתא לתרוצי דלא לפלוג המקשן מדידיה לדידיה אלא שהתוס' חזקו קושייתם באופן אחר כדי שלא נדחוק לומר בדרך דחיה שני מקשנים הם ומיהו בפירוש התוס' מתורץ יפה וזה החכם נראה נדחק ללא צורך:

נחזור לשיטתנו ופריך והא אמר ר' אלעזר אין האשה נאסרת כו'. פירוש קס"ד דמקשן דרבי אלעזר ה"ק אין האשה נאסרת על בעלה על פי עצמו אלא על עסקי קינוי וסתירה דאף על גב דהויא על פי עצמו נאסרה ודע דר' יוסי ס"ל קינא לה בינה לבין עצמו שלא בפני עדים הוי קינוי וכתב ספר המצות דלא יאמר אדם לאשתו בזמן הזה אל תסתרי עם פלוני דשמא הלכה כרבי יוסי ועכשיו אין מי סוטה ותיאסר עליו לעולם והילכך אפשר דקינוי וסתירה דקאמר ר' אלעזר היינו כר' יוסי ואפשר לדייק כן מלשון רש"י שכתב קינוי. שאמר לה אל תסתרי עם פלוני. וסתירה. שבאו עדים שנסתרה עמו אחר קינוי. הא קמן שלא הזכיר הרב ז"ל הכא עדים בקינוי ולקמן בתירוץ כתב ז"ל וקינוי וסתירה. אם יש עדים שקינא לה ויש עדים שנסתרה כו' אלמא משמע כדכתבינא ומאי דקאמר כן הרב ז"ל וסתירה שבאו עדים כו' אחר קינוי לאו דעדים קא מסהדי שהיה אחר קינוי דלשתמע דעדים ידעו מהקינוי אלא ה"ק הרב שבאו עדים שנסתרה עמו וקא מסהדי בזמן שהיה אחר הקינוי שקינא לה כפי דבריו א"נ דאיהו אמר מקדמת דנא שהוא קינא לאשתו מפלוני ושוב באו עדים שנסתרה עמו ומכל מקום על פי עצמו מיקרי שהרי לא קינא לה בפני עדים והילכך אם נפרש קינוי וסתירה דקאמר ר' אלעזר כדעת ר' יוסי אתיא מאי דס"ד למקשן שפיר דר' אלעזר ה"ק אין האשה נאסרת על בעלה על פי עצמו אלא על עסקי קינוי וסתירה דהויא על פי עצמו ונאסרה ואפילו אליבא דחכמים דסברי דבעי קינוי בפני עדים וכן פסק הרמב"ם בפ"א מה' סוטה דקינוי הוא שיאמר לה בפני עדים אל תסתרי עם פלוני כו' מכל מקום על ידי עצמו מיקרי דאילולא קינוי שקינא לה אפילו היו באו עדים שנסתרה עמו ושהתה כדי טומאה לא היתה נאסרת ודע דקיי"ל קינא לה בפני עדים וראה אותה שנסתרה עם זה שקינא לה עליו ושהתה כדי טומאה הרי זו אסורה עליו וכן פסק הרמב"ם ובזה תתפרש נמי פירוש המקשן שפיר ומיהו למאי דס"ל לרש"י והתוס' דס"ד דמקשן דאפילו ראה אשתו שזנתה ממש לא מתסרא עליו כל שכן בכה"ג לכך לא פירש רש"י כן כנ"ל. ואכתי צריך לדייק מאי על עסקי דקאמר ר' אלעזר לא היל"ל אלא אין האשה נאסרת על בעלה אלא בקינוי וסתירה ואפשר דאתא לרמוזי בזמן שהסוטה נוהגת דאם קינא לה ונסתרה בפני עדים ושוב ראה אותה הוא עצמו בלא עדים שנבעלה עם אותו שקינא לה אינה שותה ונאסרת עליו דומיא דמאי דפרש"י לקמן גבי עד אחד ואף על גב דס"ד דמקשן דר' אלעזר ס"ל דאפילו ראה אותה שנבעלה אינה נאסרת היינו בלא קינוי וסתירה והיינו עיקר פשטיה דמימרא דר' אלעזר לדעת המקשה. ופריך תלמודא ותסברא מעשה שהיה כו' ופירכיה היינו לשיטת המקשן דר' אלעזר מיירי באיסור על פי עצמו מיהו לשיטת התרצן דמוקי לה באיסור על פי אחד אין כאן קושיא כלל וכדבעינן למכתב בס"ד ואפשר שזהו שכתב רש"י ותסברא. דהכי אמר רבי אלעזר, ע"כ. פי' דקשיא ליה לרש"י ז"ל מאי האי לישנא דתסברא דקאמר הא אכתי לא סבר מידי אלא דמייתי מימרא דר"א כמו שאמרה איהו ועוד היכי תליא מאי דאקשי מדר' אלעזר אדר"א בהאי קושיא אפילו תימא דקשיא האי סיומא דלישניה דר' אלעזר דקאמר וכמעשה שהיה אכתי קושייתו מדר' אלעזר בדוכתיה קאי ולזה יש לתרץ דהכי פריך ליה דמדפריך ומי אמר ר' אלעזר הכי והאמר ר' אלעזר משמע דהך מימרא עיקר ומינה אקשינן למימרא דשמעתין ולהכי פריך ותסברא כו' והך מימרא עיקר אדרבה איפכא היה לך לאקשויי מימרא דשמעתין לאידך מימרא דבלאו הכי נמי איכא לאקשויי עלה והילכך ודאי לא אמרה רבי אלעזר מעולם ואפשר לדייק כן מלשון רש"י שכתב ותסברא. דהכי אמר ר' אלעזר. ומיהו במאי דנכתוב לקמן בס"ד דייק טפי שפיר לשון רש"י ותסברא מעשה שהיה בקינוי וסתירה הוה כתב רש"י מעשה שהיה מי הוה ביה קינוי. פי' דאלו סתירה ודאי היתה שם ואזיל לשיטתיה ז"ל שכתב לקמן מפני מה לא אסרוה. על דוד שהרי הרבה עדים ידעו, ע"כ. דאילו לשיטת התוס' אפשר לומר דאפי' סתירה לא היתה בפני עדים והכי פריך תלמודא מעשה שהיה בקינוי וסתירה הוה פי' מאן לימא לן דהיה שם קינוי וסתירה דילמא אפילו סתירה בעדים לא היתה שם. ולזה יש לתרץ דהשלוחים ואנשי הבית חשיבי אפילו כעדי ביאה ולא בעינן קינוי לכך פריך ועוד מי אסרוה פי' על אוריה ולא קאי על דוד כדפריך לקמן מפני מה לא אסרוה דקאי על דוד וכדפרש"י משום דאפילו תימא דאסרוה על דוד אכתי לא אתי שפיר לישנא דוכמעשה שהיה דהא עיקר מימרא דר' אלעזר בבעל איירי וכדקתני אין האשה נאסרת על בעלה ועלה קאי וכמעשה שהיה. ומשני הא הכי קאמר כו' לשון הא לא קשיא לא דייק שפיר דהא בלישניה דר' אלעזר תו ליכא קושיא כלל דמאי דמקשינן מדרבי אלעזר אדר' אלעזר אינה מסוג קושיות אלו והילכך לשון הא לא קשיא לא דייק ואפשר דלהכי כתב רש"י הא לא קשיא. כלומר משום האי קושיא לא תדחייה לר' אלעזר. פי' דלגבי דיחוייא מימרא דר' אלעזר כל הקושיות הם בסוג דהכי נמי צריכין לדחויי הא דר"א כי היכי דלא תיקשי מדידיה אדידיה ה"ק אין האשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה קינוי וסתירה אין פ"פ לא פי' אע"ג דלא נלמוד מהתם היכא שראה אשתו שזנתה מכל מקום נלמוד דפתח פתוח לא דהא פתח פתוח נמי לא ראה שזנתה אלא דחייש שמא זינתה והכי נמי גבי אוריה הרי השלוחים ידעו בדבר וכשידע אוריה בדבר יחוש דומיא דפתח פתוח אלא ודאי מדלא איתסרא עליו שמע מינה פתח פתוח לא ואף על גב דליכא למילף מהתם אלא דפתח פתוח לא מ"מ כייל ר' אלעזר וקאמר אין האשה נאסרת כו' פי' דאין האשה נאסרת כלל על פי עצמו ואפילו ראה אשתו שזנתה דס"ל מעשה שהיה כראה אשתו שזנתה דמיא ופריך עליה וליטעמך קינוי וסתירה אין עדים לא פי' לדידך דאמרת דכי קאמר ר' אלעזר וכמעשה שהיה היינו דממעשה שהיה אנו למדין שלא תאסר על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה א"כ מהתם נמי נלמוד שלא תאסר אפילו יש עדים שזנתה דהא מעשה שהיה עדים הרבה ידעו וכמ"ש רש"י לקמן והא ודאי לא מצינן למימר הכי דהא כתיב כי מצא בה ערות דבר ואם תשיב דוקא בכגון עדי ממון בעינן ובמעשה שהיה לא ראו כמכחול בשפופרת ודילמא אה"נ דעדים כה"ג לא ליתא דהא כתיב והיא לא נתפסה אסורה ומדתליא מילתא בהיא לא נתפסה אלמא משמע דכל היכא דרגלים לדבר כי התם בסוטה ולא נתפסה אסורה והכא בדוד ודאי רגלים לדבר היו ואם תשיב לי דהתם אונס הוה א"כ לא נלמוד ממעשה שהיה כלל והיכי קאמרת ממעשה שהיה אנו למדין, ע"כ. כנ"ל לפרש לשיטת רש"י. ומעתה לא תיקשי מאי דקשיא להרשב"א והריטב"א כדכתבינן לעיל ומיהו לשיטת התוספות דמפרשו דכי פריך לקמן מפני מה לא אסרוה לא בעי למימר דהרי היו עדים בדבר וכדכתב רש"י ז"ל אלא דה"ל כפתח פתוח הילכך לא מצינן לפרושי הכי וא"כ קשיא להו קושית הריטב"א ז"ל דמאי קאמר וליטעמיך קינוי וסתירה וכו' לימא ליה אנא הכי קא אמינא דגזרת הכתוב היא דאפילו נבעלה ודאי לא מתסרא עליו עד דאיכא עדים או קינוי וסתירה לכך תירצו התוספות ז"ל דהכי קאמר קינוי וסתירה אין עדים לא אלא מאי אית לך למימר דהא דרבי אלעזר לאו כללא הוא דאתא למימר דלעולם אינה נאסרת אלא בקנוי וסתירה אלא דלא אתא למעוטי עדים ה"נ דלא אתא למעוטי על פי עצמו דכעדים דמי כיון דקים ליה והיינו על דרך מאי דפריך הרשב"א ז"ל וכדכתבינן לעיל ומיהו לפרש"י ז"ל ניחא טפי וכדכתיבנא. אלא ה"ק אין האשה נאסרת על בעלה וכו' פי' לאו כדקס"ד דר' אלעזר ה"ק אין האשה נאסרת על פי עצמו אלא על עסקי קינוי וכו' וכדפריך לדעת המקשן דהא ודאי כל שידע הבעל בבירור שזנתה כגון שראה הוא שנבעלה פשיטא ודאי דנאסרה אבל כללא דר' אלעזר הוי היכא דהבעל אינו יודע הדבר ובעינן לאסור עליו את אשתו על פי אחר להכי קאמר ר' אלעזר אין האשה נאסרת על בעלה כשאינו יודע הדבר אלא מפי אחרים אלא דוקא בשני עדים אבל בעד אחד לא וקינוי וסתירה אפילו בעד אחד נמי דכיון דיש עדים שקינא לה ויש עדים שנסתרה אפילו אין בטומאה אלא עד אחד נאמן והרי היא אסורה עליו ולא תשתה ומעתה ממילא משמע דפתח פתוח כשני עדים דמי שהרי דבר ברור לו שנבעלה וכל היכא דטעין כמאן דברירא ליה אע"ג דמיירי בבחור דלא קים ליה כיון דאיהו טעין בברי פשיטא ליה לר' אלעזר דודאי אסירא וכללא דר' אלעזר היינו היכא דבעינן לאוסרה עליו על פי אחד והשתא לא נצטרך לפרושי דכי קאמר ר' אלעזר וכמעשה שהיה דפירושו היינו ממעשה שהיה דשפיר מצינן לפרושי וכמעשה שהיה כפשטיה והכי קאמר אין האשה נאסרת אלא בשני עדים ולא בעד אחד וכמעשה שהיה שהיו עדים בדבר ואילולי שהיה באונס א"נ כדר' שמואל בר נחמני דכל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כו' היתה נאסרת עליו ולא נקט וכמעשה שהיה אלא לדוגמא בעלמא והיינו לאשמועינן דא"צ עדים שיראו כמכחול בשפופרת אלא כל שידעו העדים הדבר בבירור כעין מעשה שהיה שהיו עדים הרבה שידעו פי' השלוחים שהלכו בשבילה וכמו שכתוב בשיטה וכן כתב הרא"ש ז"ל וז"ל מפני מה לא אסרוה פי' לחודיה הרי הרבה עדים ידעו יש מקשים וכי דוד היה שוכב עמה בפני עדים ומפרשים כך מפני מה לא אסרוה על דוד והלא ידע כשבא עליה ואף על פי שלא היתה אסורה לאוריה כיון דליכא עדים אסורה מיהא לבועל שאין איסור הבועל תלוי באיסור הבעל. ולי נראה דאינו קשה דכיון דדוד שלח אחריה ונתייחד עמה בעדים אמרינן כה"ג הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה. ע"כ. וכיון שכן קאי וכמעשה שהיה אעדים ואין אנו צריכים לפרש וכמעשה שהיה ממעשה שהיה אבל למאי דס"ד דמקשן דר' אלעזר ה"ק אין האשה נאסרת על פי עצמו ולא מדברי עדים כלל לא מצינן לפרושי וכמעשה שהיה אלא ממעשה שהיה דהא מעשה שהיה לא היה יודע אוריה דבר וידיעתו של דוד אינו אוסרתה על אוריה הילכך ע"כ צריך אתה לפרש וכמעשה שהיה ממעשה שהיה והיינו דפריך לדעת המקשן ותסברא פי' דהכא אמר ר' אלעזר אין האשה נאסרת על פי עצמו דאם כן לא מצי קאי אמאי דקאמר אין האשה נאסרת אלא אמאי דקאמר אלא על עסקי קינוי וכו' מעתה קשיא מעשה שהיה בקינוי וסתירה וכו' ומשני דשפיר קאי אמאי דקאמר אין האשה נאסרת והכי קאמר אין האשה כו' ממעשה שהיה כו' כן נראה לי פירושא דשמעתא לדעת רש"י והתוס' ז"ל ואתה המעיין הפוך בה ותשכח בה עוד טוב טעם ודעת ותן לחכם ויחכם עוד: