שיטה מקובצת על כתובות י.

חכמים תקנו להם לבנות ישראל לבתולה מאתים וכו'. מדנקט הכי ולא נקט איפכא האומר פ"פ מצאתי נאמן משום דחכמים תקנו כו' משמע דהא אתא לאשמועינן נמי דתקנת חכמים היא ומיהו איכא למימר דאפילו הויא דאורייתא נמי נאמן ומטעמא דבעי' למכתב בס"ד אלא קושטא דמילתא קאמר דתקנו חז"ל וכו' ורש"י ז"ל לא פירש כן. וכן כתב הרשב"א ז"ל וז"ל אמר רבא חזקה אין אדם טורח בסעודה כו' מדאמרינן אמר רבא ולא אמרינן אלא אמר משמע דאדר"ש בן אלעזר סמיך לומר דכיון דכתובת אשה מדבריהם הם האמינוהו שאין אדם טורח בסעודה כו' אבל למ"ד כתובת אשה מן התורה לא היה נאמן וכן פרש"י ע"כ. והקשה הרמב"ן ז"ל דכיון דאוקימנא להא דשמואל בדלא טענה איהי א"נ בברי וברי פשיטא דאיהו מהימן ואפילו סבירא לן נמי כתובת אשה מן התורה שהרי לא כתב לה אלא ע"מ לכונסה וימצאנה בתולה וכיון שכן עליה להביא ראיה שנתקיים התנאי אטו מאן דמפיק שטרא בתנאי לא אמרינן קיים תנאך ושטרך וחות לדינא ומה טעם אמרו הם האמינוהו דאלמא אי דאורייתא לא מהימן וכדפרש"י ז"ל ותו דקאמר גאון ז"ל דלענין תוספת כיון דאיהו כתב לה מדיליה לא האמינוהו חכמים ולא מהימן אמאי לא ואיכא למימר כי אצטריכינן להאי טעמא ה"מ בברי וברי כגון דאמרה בתולה שלימה נבעלתי דמדינא איהי מהימנא דלדידיה איכא למימר שמא הטה או לא קים ליה שפיר ועוד דאיכא גבה מגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך דלא מצי מכחיש לה הילכך איהי מהימנא מדינא אלא שהם האמינוהו ויש לומר דהכא כיון דרוב נשים בתולות נשאות ואיכא נמי חזקה דגופה הולכין אחר רוב ואחר חזקה והכי איתא בירושלמי פרק ב' אלא דרבנן המנוהו הואיל וקאמר ברי לי וה"מ בטוען מיד פ"פ מצאתי אבל לא בטוען אחר זמן ולא באומר לאשתו שזנתה שבודאי אינו נאמן ככל הטוען לחבירו פרעתיך ויש לו שטר שגובה ולא כל הימנו וכן בשאר כל הטענות הגורמות להפסידה כתובתה והיינו דאמרינן חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה כלומר שכיון שמיד בא עליה והוא טוען כך נאמן שאין אדם עשוי לטרוח בסעודה ולהוציא לעז על אשתו ומפסיד סעודתו אבל לאחר זמן כשאר כל הטענות אמלוכי הוא דאמליך ורוצה לגרשה והוא מוציא לעז עליה כדי לפוטרה בלא כלום. עכ"ל הרמב"ן ז"ל:

וז"ל הרא"ה ז"ל תמיה מילתא דמשמע דהא דמהימן דרבנן הוא דמדינא לא מהימן כדאמרינן והם האמינוהו וקשה מדינא אמאי לא והא קי"ל המע"ה וכיון דכן תביא ראיה ותטול ויש אומרים משום דאיכא מגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני ולא נהירא דהא תינח מדברת שותקת מאי איכא למימר ואפשר דכי אצטריך טעמא דמהימנותא דרבנן למדברת מיהו אכתי לא נהירא דהא מגו במקום חזקה הוא ובבבא בתרא [ה ב'] הויא בעיא ולא איפשיטא ואיכא למימר דודאי אין כל החזקות שוות ואין אומרים בהן זו דומה לזו וא"נ איכא למימר דהיינו הימנותא משום דלא קים ליה אבל הנכון דמדינא ודאי לא מהימן משום דאיכא רובא וחזקה דרוב נשים בתולות נשאות ואיכא נמי חזקה דגופא וכיון דכן אי כתובה דאורייתא דינא הוא דלא מהימן אי לאו משום דרבנן וכן כתבו הגאונים ז"ל שאינו נאמן אלא לעיקר כתובה אבל לענין תוספת שכתב לה אינו נאמן דמוקמינן לה אדינא ומיהו ה"מ דמהימן לאלתר אבל לאחר זמן אינו נאמן תדע דאמרינן הכא דביהודה ליכא טענת בתולים כיון שנתייחד עמה ולא טעין לאלתר וכ"ת ההוא דטעין אהשתא ליתא דאילו הוה מהימן למטען אההיא שעתא הוא הדין אהשתא דמהימן למימר לא באתי עליה באותה שעה ועכשיו לא מצאתי בתולים וכיון דכן מגו דאי בעי טעין אהשתא מהימן למטען אההיא שעתא אלא לאו כיון דנתייחד ולא טעין תו לא מהימן למטען כלל וכן אמרינן ביבמות בפרק בית שמאי [יבמות קיא ב'] טענת בתולים כל שלשים יום כו'. והכי מוכח טעמא דלא המנוהו אלא לפי שאין אדם טורח כו' וכיון דכן לאלתר הוא דאיכא למימר האי טעמא אבל בתר הכי לא דאמלוכי הוא דאמליך ושמא עיניו נתן לגרשה ורוצה לפוטרה בלא כלום כו' וכל היכא דטעין לאלתר שבעל אפילו לא בעל אלא לאחר כמה מהימן דאכתי איתיה להאי טעמא אבל אינו נאמן לומר שזנתה כו' ע"כ. וכבר הארכנו בזה לעיל:

וז"ל שיטה ישנה והם הימנוהו שאם אמר פ"פ כו'. שאם היתה כתובה מן התורה לא היה נאמן להפסידה דרוב נשים בתולות נשאות ואיכא נמי חזקה דגופה. מורי יצ"ו. ואם תאמר נוקי חזקה דאין אדם טורח כנגד חזקה דגופה ורובא לא מהני לאפוקי ממונא י"ל חזקה דגופא עדיפא וחזקה דאין אדם טורח כו' אינה חזקת הגוף דהוא כדיני העולם בעלמא ע"כ. ומכל מקום שמעינן מהכא דכתובה דרבנן כיון דרב נחמן שהוא בתרא הכי ס"ל וכן משמע בהאשה רבה וקשה דנהגו לכתוב בכתובה כסף זוזי מאתן דחזו ליכי מדאורייתא ואומר ר"ת דסמכינן ארשב"ג דמתני' דפ' בתרא ומייתי לה בסמוך דאמר נותן לה ממעות קפוטקיא דקסבר כתובה דאורייתא וקי"ל כרשב"ג במשנתינו. כן כתבו בתוספות ויש לי לומר דלאו משום דס"ל לר"ת דהלכה כרשב"ג כתב כן אלא דפריש דהעולם נהגו לכתוב כן בכתובה כדי להחמיר בדיני הכתובה כדיני העולם וסמכו אדרשב"ג ואי לאו הא דרשב"ג לא היו כותבין כן אפילו כדי להחמיר כיון דליכא מ"ד הכי ודוק שכתב דסמכינן אדרשב"ג דמתני' וכו' ולא קצר ופסק להדיא כרשב"ג ומיהו הריטב"א ז"ל לא כתב כן וזה לשונו ופסק ר"ת ז"ל הלכתא כרשב"ג דאמר כתובה דאורייתא דכיון ששנינו במשנה נשאה בקפוטקיא קי"ל כל מקום ששנה רשב"ג הלכה כמותו חוץ מערב וכו' ומפני זה נהגו במקצת מקומות לכתוב בנוסח כתובה כסף זוזי וכו' דחזו ליכי מדאורייתא ולפר"י חייב לתתם לה של כסף צורי כאונס ומפתה ואין זה נכון דסוגיין בכולה תלמודא כתובה דרבנן ורב נחמן דהלכתא כוותיה בדיני הכי ס"ל וההוא כללא דרשב"ג לאו דוקא הוא ואמוראי פליגי ביה בפרק המדיר ועוד שלא נאמרו הכללות במקום שחולקים סוגיית האמוראים וכן פסק הרמב"ם והגאונים כולם הילכך ראוי לכתוב בנוסח הכתובה דחזו ליכי מדרבנן א"נ דחזו ליכי בלחוד ואם כתב דחזו ליכי מדאורייתא אפשר לומר דלית לה כתובה כלל ואסור להשהותה והחכם הגדול ה"ר פינחס הלוי ז"ל פי' מסתמא לא נתכוון להשהותה בלא כתובה אלא ליפות את כחה קאמר שתגבה ממנו כסף מאתן דחזו לה מדאורייתא כדין אונס ומפתה דהיינו מאתן זוזי נקי ומן העדית כו':

וז"ל תלמידי ה"ר יונה ז"ל כל הגאונים פסקו הלכה כרבא וקשיא להו לרבני צרפת מדתנן בראשונה היו מעמידין להם שושבינין אחד לו ואחד לה למשמש את החתן ואת הכלה בשעת כניסתן לחופה כלומר למשמש את החתן שלא יכניס מים ולא שום דבר לאבד את הבתולים ואת הכלה שלא תכניס לו דם צפור ורב אשי אסיק עלה בגמ' כל שלא מושמש אינו יכול לטעון טענת בתולים דכיון שלא מושמש יש לנו לומר ראה ואבד וזהו ודאי הלכה הוא דהא רב אשי דהוא בתרא אסיק הכי ואם כן קשיא הלכתא אהלכתא דהכא משמע דאפילו לא משמשו אותו כלל נאמן להפסידה מנה מאתים משום דחזקה אין אדם טורח וכו'. והתם משמע דכל שלא ימשמש אינו נאמן לטעון טענת בתולים ונראה למורי הרב נ"ר להעמיד את שתיהן דהכא מיירי בשלא העמידו שושבינין כלל ולפיכך נאמן מטעם חזקה ואין שום הוכחה שראה ואבד והתם מיירי כשהעמידו שושבינין כדי למשמש והוא נכנס קודם שמשמשו אותו דכיון שהעמידו השושבינין כדי למשמש והוא לא המתין מוכחא מילתא ששום הערמה עשה ולפיכך אינו נאמן אחר כך. ומעתה כיון דכתובת בתולה אינה מן התורה אלא מתקנת חכמים אומרים הגאונים שאין גובין כסף זוזי מאתן אלא מכסף של דבריהם דהא קי"ל דכל כסף קצוב האמור בתורה כסף צורי ושל דבריהם כסף מדינה והוא שמינית של כסף צורי וכן הורו כל רבני צרפת ואמרו שהשיעור הוא כסף משקל אלפים וארבע מאות של כסף והוא קרוב לחמשים דינרים כיפיונ"ש ודעת רבני צרפת ז"ל שנותן לה כסף של תורה שהוא כסף צורי שאף על פי שהכתובה של דבריהם הם תקנו אותה שיהיה מהכסף של תורה דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ומסייעי למילתא מדחזינן בגמרא שלמדו כסף כתובה מאונס ומפתה וכיון שכסף של אונס ומפתה מן התורה הם הכי נמי כסף של כתובה והשתא לא קשה מידי מה שנהגו לכתוב בכתובות דחזו ליכי מדאורייתא ורוצה לומר דחזו ליכי כסף מן התורה של תורה. ויש להקשות מהא דתנן נשא אשה בארץ ישראל וגרשה כו' נותן לה ממעות א"י שהם גרועים יותר ומקולי כתובה שנו כאן רשב"ג אומר נשא אשה בקפוטקיא וגרשה בא"י נותן לה ממעות קפוטקיא וכיון שהכתובה היא דבר קצוב מה לנו אם יתן לה ממעות קפוטקיא או מעות א"י שהרי מכל המטבע יכול לפורעה ואפילו אם יתן לה סובין שוה שיעור הכסף סגי לה בהכי. וי"א דהתם מיירי בשכתב לה יותר ממאתים כדתנן בית דין של כהנים היו גובים כן לבתולה ארבע מאות זוז ואמרינן עלה דאפילו משפחות מיוחסות שבא"י נמי מוסיפין ואין זה נראה כ"כ דודאי דברי הכל היא שהיתרון נותן לה ממעות המקום שנתחייב ורבינו יעקב ז"ל היה מתרץ שלא נחלקו אלא בתוספת דבקפוטקיא הוסיפו על מנה צורי ואותו התוספת חייב לתת אותו כדחזינן גבי בכור שהחיוב לתת לכהן התוספת שהוסיפו בסלעים הכא נמי חייב לתת אותו התוספת שהוסיפו וחכמים אומרים דכיון שלא גרשה בקפוטקיא אינו נותן לה התוספת שהיו מקילין בדין הכתובה, והרשב"א היה אומר שאף על פי שלא גרשה לשם נותן לה התוספת ואין זה נכון דבתוספתא משמע בהדיא דבאונס ומפתה אינו נותן התוספת שהוסיפו בשקלים וכתובה מאונס ומפתה נפקא וכי היכי דבהני אינו נותן התוספת ה"נ בכתובה ולפיכך נראה למורי הרב נר"ו שהיינו יכולין לומר שאינו נותן לה לא מכסף של תורה ולא מכסף של דבריהם אלא כפי המטבע שבכל עיר ועיר שחכמים תקנו לבתולה מאתים ובשעה שתקנו הם תקנו מהמטבע שהיה בימיהם שהיה כמו הכסף האמור באונס ומפתה וחייבו גם כן לתת בכל דור ודור כפי המטבע שיצא בכל עיר ועיר והשתא לא קשה מידי מה שהיו חולקים חכמים ורבן שמעון בן גמליאל אם היה נותן לה ממעות א"י או ממעות קפוטקיא ויש ראיה לדבר מדתנא עלה בירושלמי הדא דאמרה נותן לה ממטבע היוצא ושמעתי כבר בא מעשה לפני מורי הרמב"ן נר"ו מגרונדא ודן על דעת הגאונים ורבני צרפת ז"ל וגם היה מצוה שלא יכתבו בכתובה אלא דחזו ליכי בלבד שהרי אנו רואין במסקנא דגמ' דכתובת בתולה אינה מן התורה אלא מדבריהם. ומורי הרב ר' יונה ז"ל קרובי נ"ר אומר שאם היה בא מעשה לפניו הכתובה שהיה כתוב בה דחזו ליכי מדאורייתא בזה לא היינו מפקפקים והיינו מחייבים לתת לה כסף של תורה דכתובה ודאי דרבנן היא ומה שכתב מדאורייתא תנאי הוא שמתנה על עצמו שרוצה להוסיף ולתת לה כתובתה מכסף של תורה. עכ"ל תלמידי ה"ר יונה ז"ל:

אם כן מה הועילו חכמים בתקנתן. פי' מה הועילו היכא דליכא דמים שהרי לא תקנו חכמים להעמיד שושבינין ואם כן שמא ראה ואבד ואמר פ"פ מצאתי. הריטב"א ז"ל:

וז"ל מרנא ורבנא הרב הגדול מוהר"ר דוד בן אבי זמרה זלה"ה אם כן מה הועילו חכמים כו'. ואם תאמר הרי הועילו היכא דאיכא דמים דלא מצי טעין טענת פ"פ ויש לומר דבדמים איכא למימר שיטה. ואם תאמר הרי השושבינין או המפה יוכיחו אם היה דם או לא ויש לומר כיון דעיקר תקנת כתובה היתה תלויה בשושבינין או במפה בשעה שתקנו הכתובה היה להם לתקן השושבינין והמפה ולהכי פריך דכיון שלא תקנו השושבינין והמפה מה הועילו בתקנתן כל שכן שהשושבינין והמפה היו מנהג וזהו שכתב רש"י ז"ל שתקנו לה כתובה. כלומר בשעה שתקנו הכתובה כיון שלא תקנו השושבינין מה הועילו בתקנתן ע"כ. ולי הכי פריך הא ודאי כשתקנו חכמים תקנה זו היתה שוה לכל הנשים תקנה שרירא וקיימת ואם אתה אומר שבידו של זה להפקיעה מה הועילו חכמים בתקנתן לזאת האשה אף על גב דהועילו לשאר הנשים היכא דאיכא דמים מכל מקום לזאת לא הועילו ואנן בעי' שיהיה תקנתן שוה בכל הנשים שרירא וקיימת וזהו שכתב רש"י ז"ל אם כן. שבידו להפקיעה. מה הועילו בתקנתן. שתקנו לה כתובה. ע"כ: וז"ל הרא"ה הא דאמרינן אם כן מה הועילו חכמים בתקנתן אע"ג דאהנו לן רבנן כל היכא דאיכא דם כדפרי' דלא מהימן אלא היכא דליכא דם ה"ק כיון דתקון רבנן כתובה מ"ט הימנוהו כלל ומאי אהנו להאיך דהא כל היכא דאפשר ליה למטען מפסדא לה לכתובה ומהדרינן חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה ולא אתי למטען אלא משום קושטא. ע"כ:

וז"ל שיטה ישנה אם כן מה הועילו וכו'. פי' שהרי יוכל לטעון פ"פ מצאתי ואפילו היכא דאיכא שושבינין ומצא דם דמצי אמר פרצה דחוקה היתה לפי' התוספות ז"ל ולפירוש רש"י באשה שהיא ממשפחת דורקטי יוכל לטעון פ"פ א"נ היכא דליכא שושבינין יכול לטעון בין טענת דמים בין טענת פ"פ. ע"כ:

חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. באשת כהן או באשת ישראל פחותה מג' ניחא האי טעמא דאין אדם טורח בסעודה שהרי אוסרה עליו בטענתו ולמ"ד כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלל ניחא משום דהוי מקח טעות ובודאי אית לן למימר דמשום הך טענה דלא מצא לה בתולים קא מגרש לה והוא לא היה משקר להפסיד סעודתו ולמאן דאמר יש לה מנה ואם בא לגרש מיד וליתן לה מנה ודאי נאמן אבל אם אמר לא בעינא לגרשה אלא לפחות כתובתה מאחר שמצאתיה בעולה שאם תתאלמן או תתגרש לא תגבה אלא מנה התם ודאי לא מהמנינן ליה דאיערומי קא מערים הואיל וליכא הפסד סעודה. הרא"ש ז"ל: והרמב"ן ז"ל כתב וז"ל מדקדקין בתוספות והיאך הוא מפסיד סעודתו שמא רוצה הוא לקיימה במנה ולא במאתים ומתרצים כיון שבתולה נשאה וטרח בסעודת שבעה אינו עשוי להפסיד שבח שלו. ואין צורך דמסתמא כל הטוען על הבתולה פ"פ ודמים דעתו להוציא שאין אדם רוקק בכוס ושותה בו. ע"כ:

וז"ל שיטה ישנה חזקה אין אדם טורח כו'. וביהודה לא אמרינן חזקה אין אדם טורח היכא דליכא שושבינין מפני שהן רמאין אבל היכא דאיכא שושבינין כיון דאי אפשר לן לתקוני תו האמינום וחזרנו לחזקה דאין אדם טורח ואם תאמר למאן דאמר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה מאי מפסידה דהא אית לה עדיין כתובה מנה יש לומר איהי ודאי לא תרצה לעמוד עמו בכתובה מנה. ע"כ:

וכתב הרשב"א דמהא דאמרינן נמי אין אדם טורח כו'. משמע דאי לא טרח בסעודה שאינו נאמן דהא ליכא חזקה וחזקה דגופא עדיפא מחזקת ממון ואפילו בברי וברי דהולכין אחר הרוב דבתולות נשאות וחזקה דגופא ע"כ. ויש שפירש דהא דקאמר בסעודה לאו דוקא אלא כלומר בשמחת סעודה. וז"ל הריטב"א ז"ל חזקה אין אדם טורח בסעודה כו' פי' ודוקא מהאי טעמא הא לאו האי טעמא אע"ג דמסייע ליה חזקה דממונא כיון דרוב נשים בתולות נשאות ומסייע חזקה דגופה ההוא עדיפא מחזקה דממון אבל השתא דמסייע ליה תרי חזקי חזקה דממונא וחזקה דאין אדם טורח איהו מהימן ודוקא לעיקר כתובה אבל לתוספת לא דאינו תקנת חכמים והכי מוכח מאי דאמרו חכמים תקנו לבתולה והם האמינוהו הא בשלא תקנו הם אינו נאמן והא דאמרינן בפרק אף על פי תנאי כתובה ככתובה דמי אינו כלל לכל מקום אלא לדברים המנויים שם כדפר"ח ז"ל וכן הרמב"ם ז"ל. ע"כ:

הואיל ותקנת חכמים היא לא תגבה אלא מן הזיבורית. פי' שאילו היתה מן התורה כיון דיליף לה ממוהר הבתולות היה דינה לגבות מן העדיות כאונס ומפתה כיון דמהתם ילפינן לכתובה אבל השתא דליכא אלא מדרבנן דיה שתגבה מן הזיבורית כב"ח לדין תורה ואף על גב דתקינו רבנן לב"ח בינונית התם הוא כדי שלא תנעול דלת בפני לווין והכא ליכא נעילת דלת דיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא וכן הלכה מיהו מן הסתם אבל עכשיו שנהגו לכתוב שתגבה משפר ארג נכסין דתנאי ממון הוא וקיים. הריטב"א ז"ל: ובשיטה ישנה כתוב וז"ל הואיל ותקנת חכמים לא תגבה אלא מן הזיבורית אבל אם היתה מן התורה היתה גובה מן העדית ואם תאמר קשיא למ"ד ב"ח בזיבורית דאפילו אם היתה כתובה מן התורה אמאי הוה עדיפא מב"ח י"ל אם היתה כתובה מן התורה הוה נפקא לן מכמוהר הבתולות דכתיב באונס והוקשה לו לגבות מעדית דהא מד' אבות נזיקין הוא כדאמרינן בפ' קמא דב"ק. תוספות ז"ל. ע"כ:

והרשב"א כתב וז"ל הואיל ותקנת חכמים כו'. פירוש דאילו למ"ד דאורייתא גובה מן העדית דהא מהאונס ומפתה גמרינן לה כו' ויש לפרש דאינה גובה אלא מן הבינונית דלא אמרו שתהא כתובה לגמרי כאונס ומפתה לכל דיניה שהרי קנס מפתה ואונס בכסף צורי ושל כתובה כסף מדינה כדאיתא הכי בירושלמי דלא למדוה אלא משום דאפקה רחמנא לקנס בלשון מוהר סמכו חכמים שיש מוהר לבתולות והיינו כתובה וכל אחד כותב כרצונו אם במעט ואם הרבה וחכמים תקנו לכל בתולה מאתים ותדע לך דאפי' מ"ד דאורייתא מכאן סמכו קאמר והיינו דכ"ע גרעוה לכתובה מפני תיקון העולם והחזירוה לזיבורית כדתנן בפ' הניזקין ושם הארכתי בס"ד ע"כ. ולקמן גבי ילפותא דכסף ישקול אכתוב פלוגתא דהרא"ש ורש"י ז"ל בהך ילפותא:

רשב"ג אומר כתובת אשה מן התורה. ולא קי"ל כוותיה אלא דרבנן היא ובשלהי מסכתין נאריך בה בס"ד ומיהו אפילו לרשב"ג דאית ליה כתובת אשה מן התורה ואי טעין טענת פ"פ לא מהימן כדאמרן משום דאינה טענה מבוררת אבל בטען טענת דמים מהימן דטענה מבוררת היא וכדדייק מהא דאמרינן מאי לאו דקא טעין טענת פ"פ לא דקא טעין טענת דמים כלומר שהיא טענה מבוררת ובההיא לכולי עלמא מהימן ומיהו רש"י פי' כשהעמידו שושבינין שמשמשו אותו ולא נעשית אונאה בדבר אבל לא העמידו שושבינין יכולה האשה לטעון ראה ואבד וליכא משום אין אדם טורח בסעודה ומפסידה דלמאן דדחי דלא מהימן בטענת פ"פ אלא בטענת דמים ודאי לא ס"ל חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. ומקצת מרבותינו הצרפתי' ז"ל אמרו דאף על פי שלא העמידו שושבינין נאמן דעד כאן לא דחינן דלא מהימן בטענת פ"פ משום דלא קים ליה אלא כדי שנאבד כתובתה ממנה בכך אלא שהוא נאמן בכך לאוסרה עליו דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא אבל בטענת דמים שהיא טענה מבוררת נאמן אפילו להפסידה כתובתה והביאו להן ראיה מדתנן הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים היא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך והיה מקחי מקח טעות ר' יהושע אומר אינה נאמנת וע"כ לא פליגי עליה ר"ג ור' אליעזר אלא בברי ושמא אבל בברי וברי לא דכלל גדול אמרו המוציא מחברו עליו הראיה אעפ"י שאין ראייתם מכרעת דאיכא לאוקומי מתני' כשהעמידו שושבינין ואין דם במפה ומש"ה בברי ושמא אבל בברי וברי איהו מהימן וכי אמרה איהי ראה ואבד לא משגחינן בה אבל כשלא העמידו שושבינין אינו נאמן דדילמא ראה ואבד אלא בירושלמי נראה כדבריהם דאפילו בלא העמדת שושבינין הוא נאמן ולא מטעמם אלא מפני שאין אדם עשוי להוציא הוצאותיו ומוציא שם על אשתו ואף על פי שלא נאמר בגמרין אותו הטעם אלא למ"ד כתובת אשה מדרבנן מכל מקום יש להם סיוע משם לעיקר הדין. ונ"ל להביא ראיה על זה מדאמרינן לקמן גבי האוכל אצל חמיו ביהודה אמר ר' יהודה ביהודה בראשונה היו מייחדין את החתן ואת הכלה וכו' ובגליל לא היו עושין כן וכו' וכל שלא נהג כמנהג הזה אינו יכול לטעון טענת בתולים ופירשה רבה כל שלא נהג מנהג גליל בגליל אינו יכול לטעון טענת בתולים ואם איתא דכל שלא העמידו שושבינין אינו יכול לטעון דמה לי דאמר אלא שנהג מנהג יהודה בגליל כלומר שנתייחד עמה קודם כניסתה לחופה הא מכיון שלא נהג מנהג גליל להעמיד שושבינין אינו יכול לטעון אעפ"י שלא נהג מנהג יהודה וכ"ת דבגליל לא היו מעמידין שושבינין וכל שלא נהגו להעמיד יש לו טענת בתולים אבל במקום שנהגו להעמיד ולא העמיד ריע טעניה הא ליתא דבגליל ע"כ מקום שנהגו להעמיד היא דאי לא מאי כל שלא נהג מנהג גליל בגליל דקאמר ועוד מדאמרינן ביהודה היו שושבינין בבית שהחתן והכלה ישנים שם ובגליל לא היו עושין כן אלמא מעמידין היו אלא שלא היו ישנים עמהם והא דקתני ביהודה היו מעמידין אחד לו ואחד לה [ובגליל לא היו עושין כן להעמיד שניים לאו למימרא שלא היו מעמידין להן כלל אלא שלא היו עושין כן להעמיד שניים אחד לו ואחד לה] אבל אחד היו מעמידין ואפ"ה אם לא נהג כמנהג הזה יכול הוא לטעון טענת בתולים אלא אם כן נהג מנהג יהודה דרב אשי דהוא בתרא אוקמה כאוקמתא אחריתי לא בדינא פליגי אלא במשמעות הברייתא אי אסיפא אי ארישא הוא דפליגי כנ"ל. וכיון שכן היכא דטעין טענת בתולים נאמן אפילו להפסידה תוספת כתובתה אף על פי שחייב בו את עצמו בקנין וכן הללו שכותבין דחזו ליכי מדאורייתא דמשעבדין נפשייהו בקנין כמו דאורייתא נאמן וכ"כ רבינו הרב נ"ר. הרשב"א:

כסף ישקול וכו'. ה"ג רש"י ז"ל שיהא זה כמוהר הבתולות ומוהר הבתולות כזה פי' שיהא זה אונס כמוהר הבתולות דמפתה לשון שקלים דכתיב ביה כסף ישקול ומוה' הבתולות דהיינו מפתה כזה כאונס לענין חמשים ומדאפיק רחמנא מפתה בלשון מוהר שהוא לשון נדונית אשה כדכתיב מהר ומתן ש"מ כתובה דאורייתא. ור"ת ז"ל גריס שיהא זה כמוהר הבתולות ותו לא פי' בכתובה והרי מוהר הבתולות בא ללמד שלמדנו דאיכא מהר דהיינו כתובה לבתולות וחמשים באונס ושקלים במפתה חזינן מג"ש דאשר לא אורשה אשר לא אורשה כדחזינן דדריש ר' עקיבא בפ' אלו נערות משמע דר"ע סבר כתובה דאורייתא. שיטה ישנה: והרא"ש ז"ל כתב בפסקיו דלא נהירא פי' רש"י ז"ל למדרש כתובה דאורייתא מלישנא דמוהר אלא נראה לפרש כן שיהא זה כמוהר הבתולות דהיינו כתובת האשה ונראה כאילו בא ללמד מכתובת אשה ונמצא כתובת אשה למד מכאן מה כאן חמשים דילפינן מג"ש אשר לא אורשה אף כתובה חמשים ע"כ. והא כתיבנא לעיל בסמוך לשון הרשב"א ז"ל דאזיל בשיטת רש"י ז"ל וכן כתב הרמב"ן ז"ל בסוף המסכתא על המתני' דתנן נשא אשה בארץ ישראל וז"ל איכא דקשיא ליה כיון דסבר רשב"ג כתובה דאורייתא כסף צורי בעי למיתן לה משום דחמשין זוזי צורי הוו בכסף של קנס וכדתניא בפרק קמא כמוהר הבתולות וכו' מכאן סמכו חכמים לכתובת אשה מן התורה. ולאו מילתא היא דרשב"ג לאו כסף קנס קאמר אלא מדאמר רחמנא כמוהר הבתולות ואפקיה בלשון מוהר משמע דלכולן יש להם מוהר ולא כסף מוהר הבתולות קאמר תדע שהרי כתובת אשה בזיבורית לדברי הכל ואונס ומפתה בעדית כדאיתא פרק ד' אבות [בבא קמא ה א'] ועוד תדע דאי לרשב"ג סלע צורי הוא אעפ"י שפחת בפירוש לא עשה כלום דהא קסבר כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל דכתובה דאורייתא מאתים צורי ומשמע דאפילו לרבן שמעון בן גמליאל אסמכתא דרבנן היא דהא סמכו קתני ואף על גב דכתובת אשה מן התורה קאמר הלכה למשה מסיני כשאר תורה שבעל פה קאמר וכדאמר במסכת חולין מנין לבדיקת סכין לחכם מן התורה ואף על גב דמדברי קבלה גמר לה ע"כ. ועוד האריך ז"ל בסוף המסכתא עיין שם. וכן כתב הרא"ה ז"ל בסוף המסכתא ויש מתרצים דרשב"ג לענין תוספת איירי ואינו נכון ואחרים תירצו שלא נחלקו אלא לענין מאיזה מטבע יתן לה ומשום דשל קפוטקיא חריף טפי ואף על גב דאפילו בנזקין כל המטלטלין מיטב הוא ואפי' סובין ע"ד כן נשאה שיתן לה מטבע היוצא במקום הכתובה וכן בב"ח עיין שם בריטב"א ז"ל בסוף המסכתא. ומשמע לי דרש"י ז"ל אף על גב דפירש מכאן סמכו. מדקרי ליה מוהר. היינו משום דבעי למידק לשון סמכו מיהו ס"ל ז"ל דלרשב"ג דס"ל כתובת אשה מן התורה לא תגבה מן הזבורית והכי דייק לשון הברייתא דלעיל דקתני הואיל ותקנת חכמים לא תגבה אלא מן הזיבורית רשב"ג אומר כתובת אשה מן התורה אלמא דפלוגתייהו תליא בהם אי תגבה מן הזיבורית אי לא וזהו שכתב רש"י ז"ל מן התורה. מכסף ישקול דלקמן ע"כ. פירוש אף על גב דמדקרי לה מוהר נפקא לן לקמן מכל מקום הרי כתיב ביה בהאי קרא כסף ישקול אלמא דכתובת אשה דומיא דהאי כסף דמפתה בעי למשקל כנ"ל. וקל להבין:

ומאי חזית דאפכת בתרייתא. פי' דעדיפא למיפך קמייתא דלא מפרשא בה טעמא הילכך אינה עיקר אבל בתרייתא דמפרשא ביה הדרשה אלמא היא עיקר ולא תלינן בה שיבושא והקשה מרנא ורבנא ז"ל ודקארי ליה וכי לא ידע המשנה דקאמר רשב"ג בהדיא דהוי דאורייתא ותירץ דאסיק אדעתיה דה"פ דמתני' דת"ק סבר נשא אשה בקפוטקיא וגרשה בא"י נותן לה מאתים ממעות א"י שנמצא שיהיו בא"י נוחות לצאת ויהיו המאתים שוים לפי שסובר שכתובת אשה דאורייתא ורשב"ג סובר שינתן לה ממעות קפוטקיא שבא"י שוין פחות ונמצא שנותן לה פחות ממאתים וזה קולא לפי שסובר שכתובת אשה דרבנן. ע"כ:

רשב"ג אומר נותן לה ממעות קפוטקיא. אנשא אשה בקפוטקיא וגרשה בא"י קאי דבתר שעבודא אזלינן אבל נשא אשה בא"י וגרשה בקפוטקיא נותן לה ממעות א"י וכל שכן נשא אשה בארץ ישראל וגרשה בא"י וק"ל כיון דקסבר כתובה דאורייתא ודאי כסף דאורייתא יהיב לה וכל כסף האמור בתורה כסף צורי דהיינו מעות קפוטקיא ואפילו נשא אשה בא"י וגרשה בא"י הוה לן למימר נותן לה ממעות קפוטקיא יש לומר אה"נ אי ליכא אלא שיעור כתובה גרידא דאסורה היא לו בלא כתובה דחמשים שקלים דאורייתא אבל רשב"ג מיירי בכתובה שכתב לה ת"ק זוז ואפילו כי לא יהיב אלא ממעות א"י סוף סוף יהיב לה כתובה שיעור נ' דאורייתא או יותר ומכל מקום מוכחינן כיון דאזיל ר"ג בתר שעבודא דאורייתא כדין שאר שטרות אלמא כתובה דאורייתא ונראה דר"ג קאי אפילו אנשא בא"י וגרשה שם ואפ"ה נותן לה ממעות קפוטקיא דכתובה דאורייתא וצ"ע. שיטה ישנה:

אסבוהו כופרי מברכתא חביטא ליה. פרש"י ז"ל דבניחותא קאמר לה והקשו עליו בתוס' דאם כן היא הנותנת שיהא נאמן שהרי הוא בקי בבעילה לכך פירשו דהשתא ס"ד דבתמיה קאמר אסבוהו כופרי על שהוציא שם רע [וכי מברכתא חביטא ליה ולהכי פרכי' דהא רב נחמן הוא דאמר מהימן ומשני דבבחור קאמר ומהימן ומסבינן ליה כופרי] ורב אחאי משני דבבחור אינו נאמן ומסבינן ליה כופרי ובנשוי נאמן ולא מסבי' ליה כופרי ורב אחא לפר' בא וכן פרש"י ויש לפרש עוד דכי פרכינן והא ר"נ אמר מהימן להדיא ולא הזכיר כופרי כדאמר הכא על ידי מעשה ובא רב אחא ופירש דבבחור הוא דמסבינן ליה כופרי בלחוד ואינו מחוור דלפום הא כי פרכינן מדר"נ דלעיל עיקר הקושיא חסר מן הספר ואם תאמר ולכולהו פירושים אי אסבת ליה כופרי [אתה נועל פיו שלא יאמר כן ושמא יקיימנה באיסור וי"ל דקים להו לרבנן דכל היכא דקים ליה בפ"פ משום כופרי לא] ממנע מלמטען ובטענת דמים פשיטא דליכא כופרי. הריטב"א:

והרשב"א ז"ל כתב וזה לשונו רב אחא משני כאן בבחור וכו'. פרש"י ז"ל בבחור אינו נאמן ומסבינן ליה כופרי בנשוי נאמן ולא מסבינן ליה כופרי ודוקא להפסידה כתובתה אינו נאמן אבל לאוסרה עליו דאעפ"י שהוא פנוי הא קאמר דקים ליה ושוייה חתיכה דאיסורא וכן פי' הראב"ד ז"ל דבחור אינו נאמן והיינו דמלקינן ליה דכיון שאינו נאמן שם רע הוא דמפיק עליה ודומה לאותה שאמרו הרואה דבר עבירה בחבירו ומעיד בו יחידי לוקה וכמעשה דזיגוד וטוביה ור"ח ז"ל פירש שהוא נאמן והראשון נ"ל עיקר דהא מעיקרא הוה ס"ד דלא הימניה כלל ואקשינן והא איהו מיהו אמר המנוהו רבנן ופרקינן מהימן ומסבינן ליה כופרי והדר אמרינן וא"נ לא המנוהו כדקס"ד וכאן בבחור וכאן בנשוי כנ"ל ע"כ. וכן בנוסחאות ספרים שלנו כתוב בפירושי רש"י בחור לא מהימן ומסבינן ליה כופרי על שמעיז פניו. נשוי מהימן ולא מסבינן ליה כופרי ע"כ. ולא פירש רש"י ז"ל דהמלקות בבחור היינו על שהוציא שם רע כמו שפירש הרשב"א ז"ל משום דלא מקרי שם רע ולא דמי לרואה דבר עבירה בחבירו דהכא לא קאמר בהדיא שזנתה דאפשר שפתחה פתוח משום דנאנסה א"נ מוכת עץ לדעת האומרים פתחה פתוח הילכך אין לנו להלקותו אלא משום דמעיז פניו ונשוי כיון דמהימן לא מסבינן ליה כופרי דאי מסבת ליה כופרי משום דהעיז פניו הרי אתה נועל פיו והרי הוא נאמן. כנ"ל פי' לפירוש רש"י ז"ל. ובליקוטי הגאונים ז"ל כתוב בשם רש"י ז"ל זה הלשון בחור מסבינן ליה כופרי דמנא ידיע ליה פ"פ מאי אי לאו דבעל כמה נשי והוה ליה חשוד על העריות ומלקינן ליה אבל נשוי דבקי בכך שהיה לו כבר אשה אחרת לבד מזו לא מסבינן ליה כופרי ומיהו תרוייהו נאמנין כדמפרש בגמ' לעיל טעמא דחזקה אין אדם טורח וכו'. ע"כ:

וז"ל שיטה ישנה רב אחא משני כאן בבחור וכו'. פרש"י ז"ל בבחור לא מהימן ומסבינן ליה כופרי בנשוי מהימן ואיכא דאמרי בין בבחור בין בנשוי מהימן אלא דבבחור מסבינן ליה כופרי ופירוש השני מפליג בין בחור בין נשוי א"נ פי' כי אמר רב נחמן מהימן ולא פי' מהימן ומסבינן ליה כופרי בנשוי אמרו. ע"כ:

וז"ל הרא"ה ז"ל רב אחאי משני כאן בבחור וכו'. מסתברא דאידי ואידי מהימן דלא אתא רב אחאי לאפלוגי בהימנותא מדלא מפרש לה בהדיא ולא אתא אלא למימר דבבחור מסבינן ליה כופרי ולא בנשוי ותקנתא נמי היא לאסובי ליה כופרי בבחור משום דהאי טענה הוי מידי דלא קים ליה לאיניש שפיר ובבחור מסתברא דלאו בקי ואיכא למיחש דלא ליתי כל חד וחד לטעון הכי ואף על גב דלא קים ליה שפיר אלא דדמי ליה והשתא כיון דמסבינן ליה כופרי ליכא למיחש דלימא אי לאו דידע דקושטא קאמר ואי ידע נמי לא ממנע משום הכי. איכא דאמרי דבבחור לא מהימן ומשמע דאית להו למימר דלהפסידה כתובתה איתמר אבל לאוסרה לא דהא שוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא ותפוש לשון ראשון דאידך משתביש דמה נפשך אי מברכתא חביטא ליה ליהמנוהו ולסבוהו כופרי ואי לא לא הימנוהו נמי ולא לסבוהו כופרי. ע"כ:

מברכתא חביטא ליה. פירוש מברכתא נברכת של כובסין ונעשה בכינוי לאותו מקום וכן הוא אומר הכוהו והלקוהו בכופרי פירוש עצים לחים הנלקחים מן חריות של דקל כי כבר חבט בנברכת כלומר ידע את הנשים שאילו לא היה רגיל בכך לא היה יודע דבר זה. מלקוטי הגאונים בשם רבינו האיי גאון ז"ל:

ההוא דאתא לקמיה דר"ג אמר פתח פתוח מצאתי כו'. נשוי הוה ולא אסבוהו כופרי. שיטה ישנה:

שמא הטית. יש לפרש דמיירי בהנהו דהוו בהו תרי ספיקי דלא מתסרא עליה ואפ"ה להפיס דעתו בדברים של טעם א"נ אפילו היכא דליכא אלא חדא ספיקא וראוי לדקדק עליו אולי טעה וכשיחזק דבריו דודאי מצא פ"פ אז יהיה נאמן לאוסרה עליו כדכתיבנא לעיל. הריטב"א ז"ל: וז"ל שיטה ישנה א"ל שמא הטית אומר הראב"ד ז"ל דאי טעין איהו פ"פ מצאתי והיא טוענת הטית נאמנת כיון דרוב בקיאין בהטייה וכאן היא היתה טוענת הטייה נאמנת היתה אלא שרצה ר"ג להפיס דעתו ולכך אמר ליה שמא הטית ונראה שאינה נאמנת והכא אף על פי שהיתה נאמנת היה רוצה לשום שלום ביניהם. ע"כ:

שמא הטית. פירוש למקום שהרחם רחב יותר ונדמה לך כפתוח. באישון לילה כו' פי' ואינו יכול להגיע למקום פתחו והולך למשמש בכותל לכוון את פתחו הטה כלומר אם הולך ממש בכותל על ידי הטייה כאיש המטה ומתעסק בפתחו כדי לפתחו נמצא שהגיע לפתח אם הטתו בידו לכאן ולכאן כדרך פתיחתו אז הוא נפתח ועל ידי הטייה זו מכיר את פתחו אבל אם לא הטה כלום אלא הולך וממשמש בכותל כדרכו אפילו כשהוא מגיע לפתחו נדמה לו כנעול שהרי אינו עושה שום ענין בפתיחת דלת להטותו אילך ואילך עד שיפתח. מליקוטי הגאונים ז"ל:

וז"ל הריטב"א הטה מצאו פתוח כו'. פי' כשהיה הדלת פתוח קצת. שמא במזיד הטית פי' בתוס' דלאו הטה ממש דאם כן היכי קאמר ועקרא לדשא ועברא אלא ה"ק הטית לבעול בעילה גמורה פתאום ופתחת מיד בכח ולא הרגשת מרוב התאוה ושתק הוא והכיר שכן אירע לו ולפיכך לא אסרוה עליו ע"כ:

א"ל רבי עדיין בתולה אני. פירשה הראב"ד ז"ל שהבעל הטה ואף על פי כן היתה סתומה ולא היה ריחה נודף והא דאמרינן לעיל שמא הטית פירוש ולכך מצאו פתוח יש לומר אחר בעילה חוזר ונסתם. ומורי יצ"ו מוכיח דבתוליה נפסדין אם הטה מהא דאמרינן במסכת נדה [סד ב'] בעל ולא מצא דם וחזר ובעל ומצא דם ר' חנינא אומר טמא אם איתא דדם בתולים הוה מעיקרא הוה אתי ומקשה ודילמא איתרמי כדשמואל דאמר יכולני לבעול כמה בתולות בלא דם ומשני שאני שמואל דרב גובריה והרי רוב בקיאין אלא ודאי כדשמואל שלא היה מטה והיה בועל בלא דם ויש לדחות דדילמא מיירי שברי לו שלא הטה אבל בדשמואל כיון שאין בקיאין בה לא אפשר למהוי ברי אבל יש להביא ראיה מהא דאמרינן במסכת חגיגה [יד ב'] שאלו את בן זומא בתולה שעיברה מהו לכ"ג מי חיישינן לדשמואל דאמר שמואל יכולני לבעול כמה בתולות בלא דם או דילמא חיישינן שמא באמבטי עיברה ודשמואל לא שכיח ומסיק הכי דשמואל לא שכיח ולא מקשינן שמא הטה משמע שאם הטה לא הויא בתולה והא דהכא יש לומר שלא נגע בסימנין לכך היתה סתומה. שיטה ישנה: