שיטה מקובצת על כתובות עט.

קרעיה רב נחמן לשטריה פי' דכל שטר היוצא לב"ד שאינו ראוי לעשות בו מעשה יש לו לדיין לקורעו. הריטב"א ז"ל: קרע רב נחמן שטר מתנה דבתה משום דשטר מברחת הוא ואדעתא דאנסובי נסבה ליה וכיון דאיגרשה הדר לה. רש"י במהדורא קמא: וכתב הר"י מטראני ז"ל קרעיה רב נחמן לשטרא פי' שבטל שטרא ואמר לא קנתה שלא נתכוונה כי אם להבריח ולא להקנות קנין גמור והחזיר הנכסים לאמה ונראה לי דוקא היכא דאינסבה ואיגרשה הויא מתנתה בטלה והדרי לה נכסים כדאמרינן דלא שביק איניש נפשיה ויהיב לאחרינא אבל היכא דמתה בחיי בעלה נתקיימה מתנתה ובעודה תחת בעלה נמי הבת אוכלת פירות דהאי אומדנא לא עבדינן ליה אלא היכא דמגרשה דלית לה מידי אבל היכא דיתבא תותי בעלה ואית לה מזוני ופרנסה מבעלה לא דהא במקצת נכסים מיהא מתנתה קיימת דכיון דשיירה לעצמה סמכה בההוא שיורא כ"ש הכא דקיימת תחת בעלה ע"כ:

הכי והכי כלומר שטר מברחת הוה. אני מורה הוראה אני שהרי נתן לי רשות ריש גלותא להורות וכדאמרינן בסנהדרין מהתם להכא אל יורה מהכא להתם יורה כו'. רש"י במהדורא קמא. ונוסחי עתיקי גרסי אני מיראי הוראה אני וזו נוסחא נכונה. הריטב"א ז"ל:

אקרענו דלא גמרה להקנות כיון דלהבריח הוא ושפיר עבד רב נחמן דקרעי'. רש"י במהדורא קמא. וכתב רש"י במהדורא בתרא אקרענו ולקמיה פריך הואיל ולאו שטרא הוא היאך הועיל להבריח. פי' דלרב נחמן לא קשיא ולא מידי דדילמא אה"נ דהבעל אוכל פירות ולא תועיל ההברחה ומעשה שבא לפני רב נחמן בתביעת האם עם בתה היה מעשה ואה"נ אלו בא לפני רב נחמן האם עם הבעל בתביעת הפירות היה דן כמו כן דהבעל אוכל הפירות ולא תועיל ההברחה אבל שמואל דקאמר אם יבא שטר מברחת לידי אקרענו ולא קאמר אגבה הפירות לבעל ואין לומר דשמואל נמי ה"ק אם יבא לפני (ידי) האשה והבעל בשטר הברחה שעשתה אקרענו ואגבה הפירות לבעל דהא ודאי ליתא חדא דמדקאמר אם יבא שטר מברחת כו' משמע דאהניא הברחה ועוד למה ליה למקרעיה לשטרא נגבייה הפירות לבעל כל עוד שאינה חפצה במתנה ואם שוב תמלך לתת המתנה בלי הברחה כלל תהיה המתנה קיימת למפרע באותו שטר שכתבה כבר שהרי השטר כתוב סתם ולא אקרע כלל וכל שעה דבעיא לגמור המתנה תהני לה שטרא והגע עצמך אם חפצים הנותן והמקבל שיהיה שטרם קיים לכשירצו לגמור המתנה מי קרעינן לשטרא הכא נמי אע"ג דמגבינן לבעל הפירות לא קרעינן לשטר ועוד דאין סברא דנגבייה הפירות לבעל אלא עד שיקרע השטר ולא יהא כאן מתנה כלל אבל כל עוד שהדבר תלוי דשמא תתרצה לתת המתנה לגמרי אין לבעל פירות ומדקאמר שמואל מורה הוראה אני אם יבא כו' אקרענו ולא קאמר נמי שיגבה הפירות לבעל אלמא דס"ל דההברחה מהניא אע"ג דלאו שטרא הוא ולכך פריך תלמודא הואיל ולאו שטרא הוא היאך הועיל להבריח כנ"ל. ולקמן בסמוך נפרש עוד בס"ד אמאי לא נימא דפריך אברייתא דסמיך ליה:

אמר ליה רבא לרב נחמן כי קרע לההוא שטרא טעמא מאי אמר שמואל אם יבא שטר מברחת לידי אקרענו משום דלא שביק כו'. ה"מ דלא שביק איניש נפשיה ויהיב לאחריני ביהיב שטר מתנה לאחרים ומשני ה"נ אפי' במקום ברתה נפשה עדיפא לה ולא נתנה לה במתנה גמורה אלא להבריח כתבה לה. רש"י במהדורא קמא.

ואפשר לומר דאף על גב דשמע רב ענן הויכוח שעבר בין רבא לרב נחמן ושמע מימרא דשמואל אפ"ה אזל לקמיה דמר עוקבא לומר דדוקא שמואל היה ראוי למקרע שטרא אבל רב נחמן חקלאה הוא ואינו בקי בדינין לכך אינו ראוי למקרע שטרא והשיב לו מר עוקבא דשמואל ה"ק מורה הוראה אני אם יבא כו'. ורב נחמן הא נטל רשותא מריש גלותא וחתנא דריש גלותא הוא כדאיתא בפרק עשרה יוחסין. ומיהו הא דקא מהדר ליה מר עוקבא שטר מברחת קאמר הכי אמר כו' לא משמע הכין אלא רבא השיב עליו ורב ענן לא נטר להשיב אלא אזל לקמיה דמר עוקבא דהוה אב ב"ד ולפי שחשב דטעה בדין זה קרי ליה נחמן חקלאה ולכך כתב רש"י במהדורא קמא הכי והכי כלומר שטר מברחת הוה ע"כ. פי' דלא ספר לו הויכוח שבין רבא לרב נחמן אלא דשטר מברחת הוה בלחוד ספר לו. עוד יש לפרש דלכך כתב רש"י ז"ל כן משום דהלשון כפשטו משמע דספר לו עובדא היכי הוה דההיא איתתא דבעיא דתברחינהו כו' והוקשה לו לרש"י דלמה ליה לספר כולי האי בהודיעו דשטר מברחת הוה סגי ולכך כתב דאף על גב דקאמר הכי והכי פירוש דשטר מברחת הוה וזה פשוט כנ"ל:

מיתיבי כו'. פירוש מדרבנן פרכינן דקתני וחכמים אומרים רצה משחק בה עד שתכתוב מהיום ולכשארצה. הריטב"א ז"ל: פסים מלשון פייס כלומר קודם שתנשא לבעלה מפייסת לאדם אחר שתכתוב לו נכסיה כדי שאם תמות היא בחיי בעלה לא יזכה הבעל בנכסים ואותו אדם שהאמינה בו יחזור ויתן ליורשיה שהוא לא יזכה כיון שלא היתה אלא מברחת. תלמידי רבינו יונה: וז"ל רש"י במהדורא קמא שטר מברחת שטר פיוסין שמפייסת לאחרים שירדו בנכסיה כאלו הן שלהם כדי להבריחם מן הבעל ואהכי קרי ליה שטר פיוסין דאמר ודאי לא בעי לעסוק ולטרוח נפשיה בנכסיה אלא אם כן מפייסת לו ונותנת לו קצת שכר. עד כאן: והרשב"א כתב וז"ל כותבת שטר פסים שטר פיוסין ונ"ל דהכא לאו שטר פיוסין ממש קאמר דא"כ מן הדין לכ"ע לא קנהו לוקח אלא שטר שאין לו קיום בשטר פסים קאמר ושטר שהוא כדינו בפסים קאמר דכל שהיא נותנת ועמדה מיד ונשאת אינו שטר קיים אלא בטל בפסים כנ"ל ואף על פי שר"ח פירש פסים ממש שהתנה עמו כך לא נראה לי כלל. ע"כ:

רצה מצחק בה כו'. יש שפירשו מהיום תהא מתנה גמורה וכשארצה לחזור בו אחזור ואין הלשון הולם פי' זה והנכון כדפרש"י ז"ל מהיום ולכשארצה שתהא מתנה ואם יבא הבעל לזכות בה תאמר הריני רוצה שתהא מתנה וזכה הלוקח למפרע ואם ירצה הלוקח לזכות בה שלא מדעתה תאמר איני רוצה או תשתוק שלא נתקיימה המתנה עד שתאמר רוצה אני. הריטב"א ז"ל ועיין בהר"ן על ההלכות: וז"ל הרא"ה ז"ל מהיום ולכשארצה פרש"י מעכשו תהא מתנה לאחר שאגלה דעתי שאני רוצה בה ובהכי סגיא ליה דאלו אתי מקבל המתנה לאחזוקי בה הדרא בה מההיא מתנתא ואלו אתי בעל נמי לאפוקי להו מיד המקבל מתנה קאמרה דניחא לה בההיא מתנתא הלכך כל חד וחד מירתת ע"כ:

וז"ל הר"י מטראני ז"ל רצה משחק בה כו'. פי' אם רצה מקבל המתנה שהבטיח' שלא יזכה בנכסים משחק בה כיון שעשתה לו שטר מתנה בסתם ואם היא רוצה להבריח ולא יזכה בה המקבל תכתוב לו כך כל נכסי שלי נתונים לך מהיום ועד זמן שארצה דמשמע דכל זמן שארצה אבטל מתנתך ובכה"ג מהני לה שאם יבא הבעל לזכות בהן היא תאמר אני רוצה שיזכה בעל המתנה ואם תתאלמן או תתגרש תאמר לו שוב איני רוצה שתהיה מתנתך קיימת ולוקחת אותה. ע"כ: טעמא דכתבה ליה הכי כו' ואיכא למידק ולמה ליה לאורוכי כולי האי והא בהדיא קאמרי רבנן רצה משחק בה כו' וי"ל דאיכא למימר דהכי קא מהדרו ליה רבנן לרבן שמעון בן גמליאל רצה משחק בה כיון דכתבה סתם ובשעת כתיבת השטר נמי לא גלתה דעתה להדיא לעדים עד שתכתוב לו מהיום כו' וה"ה נמי אם הודיעה לעדים בשעת הקנין דלהבריח מבעלה קא מכוונא ככתב' ליה דמיא וכיון שכן לא תקשי לשמואל דאיכא למימר דשמואל נמי בהכי מיירי כשהודיעה לעדים אבל השתא דדייקי דדוקא בדכתב' ליה הא לא כתבה הכי קנינהו לוקח מעתה תקשי לשמואל דשמואל לא מיירי בדכתבה ליה הכי כנ"ל: וז"ל רש"י במהדורא קמא קנינהו לוקח בדכתבינהו לו מכירה או מתנה וקשיא לשמואל דאמר אם יבא לידי שטר מברחת אקרענו ולרב נחמן נמי קשיא דההיא אתתא סתם כתבה לברתה ע"כ:

וכתב הר"י מטראני טעמא דכתבה כו'. קנינהו לוקח פי' אם היתה מתנה בסתם קנה מקבל המתנה שמתנה גמורה היא וקשיא לרב נחמן ואי קשיא אדמותביתא ליה מרבנן תסייעי' מרבן שמעון בן גמליאל דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו הלכה כמותו הא אמרן בפרקא דלעיל תרי אמוראי אליבא דרבי יוחנן ואפילו לרבה נמי דוקא במשנתנו קאמר אבל לא בברייתא והלכך בברייתא הדרינן לכללין יחיד ורבים הלכה כרבים. ע"כ:

הא בכולה כו'. הא דשמואל ורב נחמן בכלן אם נתנה כל נכסיה ודאי הויא מברחת דנפשה עדיפא לה והא דקתני רצה משחק בה כו' בדכתבה מקצתה דאמרינן אי מברחת היא כולה בעיא לאברוחי וקנה לוקח כי לא כתבה לו מהיום. רש"י במהדורא קמא: ואי לא קננהו לוקח ניקנינהו בעל אדשמואל דאמר אם יבא לידי שטר מברחת אקרענו פריך דאוקימנא לה בכולן והכי פריך דלאו מתנה היא לגבי לוקח ניקנינהו בעל וכי שמע בעל דאברחתינהו לנכסי דידה ולפקעינהו מיד לוקח דהא לא קנה לוקח. רש"י במהדורא קמא: וז"ל הריטב"א ואי לא קננהו כו' פרש"י ז"ל אדשמואל פרכינן היכא דהויא מתנה בכולן כיון דלא קננהו ליקנינהו בעל וכן עיקר דליכא למפרך במתנה במקצת ובכותבת מהיום ולכשארצה דהיכי קני להו בעל הא כל שבא לזכות תאמר היא שרוצה לקיים מתנתה ע"כ: וכתב הרא"ה וז"ל ואי לא קננהו לוקח ליקנינהו בעל. ליכא לפרושה אהא דהא מתלא תליא האי מתנתא ואי קאמרה דניחא לה למפרע נמי מתנה גמורה היא אלא אמברחת. ושמעינן מינה דמברחת לא קנה מקבל מתנה כלל מתורת מתנה לומר שאם מתה היא בחיי הבעל קודם שחזרה בה לא זכה בהם אלא מוציא אותן מידו ויורש אותן דאלו היה זוכה בהם מקבל מתנה מאי קושיא להכי לא קני להו בעל וכל היכא דמקבל מתנה לא זכי בהו מדין מתנה ודאי לא סגיא דלא ירית להו בעל. וה"ה נמי בנכסים שאינן ידועין שהבעל יורש אותן דהא איכא מ"ד ירושת הבעל דאורייתא ואפילו למ"ד דרבנן בהא לא פליגי והכי קשיא לן במברחת כיון דלא קני להו לוקח ולא זכי בההיא מתנתא ניקנינהו בעל ולבתר דלידע בהו ליפוק להו מיד מקבל מתנה למיכל פירי מהשתא ואילך אבל פירי דאכל עד השתא לא קשיא לן אמאי לא מפיק מיניה דהוו להו נכסים שאינן ידועין ואלו אנן לא מהדרינן אלא עשאום כנכסים שאינן ידועים לומר שאף על פי שהן ידועין עשאום כאינן ידועין והיינו כדפרישנא דמהשתא ואילך הוא דמקשינן אמאי לא מפיק נכסים מיניה למיכל פירי. ומהדרינן עשאום כנכסים שאינן ידועין דכי היכי דחזינן לר' שמעון דקסבר בנכסים שאינן ידועין דלא תקון רבנן לבעל בהני פירי ואלו זבנינהו הרי הן מכורין ה"ה נמי להני כיון דגליא דעתה קודם שנשאת דלא בעיא דזכי בהו בעל לא זכה בהן אפילו אחר שידע בהן ומיהו אם מתה יורשה כיון דלא קני להו אידך אוקמה אדינא דהא ירושת הבעל דאורייתא בנכסים שאינן ידועין ומברחת אחר שנתגרשה שחוזרת במתנתה או שבאה לחזור במתנתה כשהיא נשואה נראה שאינה יכולה להוציא מיד מקבל מתנה פירות שאכל עד עכשו דמסתמא מחלה גביה פירות דאכיל בתר דאכלינהו ולא דזכי בהו מדין מתנה כלל אלא מדין מחילה ודוקא בתר דאכלינהו וכדאמרינן בבבא מציעא [סו ב'] ומודה רב נחמן דאי שמיט ואכל לא מפקינן מיניה. אבל אלו היו שם פירות תלושין נראה שהיא מוציאה מידו. ע"כ: וכתב הריטב"א וז"ל ונראין הדברים דכיון דמברחת לא קנה לוקח דאף פירות דלמפרע לא קנה והיינו דקרי לה לעיל שטר פסים שצריך לפייסו לקבל מתנה זו לפי שאין לו שום זכיה במתנה זו כנ"ל. אבל מקצת רבותי אמרו שזוכה הוא בפירות למפרע עד שעת שמת בעלה או שבאה לזכות היא במתנתה ודין מברחת כל שנתנה אחר שדוכין אבל קודם לכן צריכה לפרש. ע"כ:

וז"ל הרשב"א מדמקשי' ואי לא קננהו לוקח כו'. משמע דיכולה היא לחזור בה אפילו בעומדת תחת בעלה דאי לא היכי אקשינן ליקנינהו בעל והא כל שעומדת תחתיו מתנתה קיימת וקנה לוקח. עד כאן:

וז"ל הר"י מטראני ואי לא קננהו לוקח כו'. פירוש כיון שמתנת המברחת היא לבעלה אם כן יקנה הבעל נכסים ויאכל פירות בחייה ואם מתה יירשנה. אמר אביי עשאום כנכסים כו' פירוש כי היכי דאמר רבי שמעון בנכסים שנפלו לה ממדינת הים שמפני שאין דעתו של בעל עליהם הם של אשה ואין לבעל זכות עליהן הכי נמי אמרינן הכא באלו הנכסים שכיון שרואה הבעל שנתנה נכסיה במתנה מתייאש מהם ואין לו שום זכות עליהם ומכאן מוכיח שמקבל המתנה לא זכה בהם לא בחייה ולפירות וגם לא לאחר מיתתה אלא כל מתנתה בטלה והרי הם של אשה בחייה ובמותה של יורשיה ומשום הכי מקשינן דלקנינהו בעל וגם מדמה אותם לנכסים שאינם ידועים שהם של אשה לכל דבריו למוכרן ומכרה קיים ולא כמו שכתבתי לעיל: אמר אביי כיון דהבריחן אע"פ שלא קנאן לוקח עשאום כאלו הן נכסים שאין ידועין ואליבא דר' שמעון דאמר במתני' תמכור לכתחלה וכיון דאית ליה רשות למכרן לא קננהו בעל דלית ליה זכיה בגווייהו. רש"י במהדורא קמא: עשאום כנכסים שאינן ידועין לבעל ואליבא דר' שמעון י"מ דה"ק שעשו מברחת לדידן כנכסים שאינן ידועין לרבי שמעון אבל הא עדיפא לן מדרבי שמעון כיון שהבריח קודם נשואין וליתא דא"כ לא הוה ליה למימר ואליבא דר' שמעון בוי"ו אלא היה לנו לומר אליבא דרבי שמעון בלא וי"ו: וז"ל הרא"ש ואין לומר דהכא משום תקנת מברחת הוא דתקון רבנן הכי כדאמר רבי שמעון בנכסים שאינן ידועין ואפילו רבנן דרבי שמעון מודו הכא ולעולם לית הלכתא כוותיה במתני' דהא ליתא דא"כ הוה ליה למימר אליבא דרבי שמעון בלא וי"ו דהוה משמע כי היכי דאליבא דרבי שמעון לא משתעבדי נכסים שאינן ידועין לבעל ה"נ במברחת לא קני להו בעל ואפילו אליבא דרבנן דפליגי עלה דרבי שמעון במתני' ע"כ. ועוד איכא למידק אמאי קאמר שמואל אם יבא שטר מברחת לידי אקרענו ולא קאמר אם יבא שטר מברחת לידי דאשה לא תרצה לתת הפירות לבעל והבעל ירצה ליטלה לא אגבה הפירות לבעל משום תקנת מברחת אף על גב דלית הלכתא כרבי שמעון וכדכתיבנא וממילא שמעינן דהמקבל לית ליה כלום ולאו שטרא הוא כיון דהוצרך שמואל לומר דהפירות לאשה אלמא דאין המתנה כלום והא הוה עדיפא לן לאשמועינן דאף על גב דלית הלכתא כרבי שמעון משום תקנת מבריח אין הפירות לבעל אע"ג דמדינא דידיה הוו דהא לא קננהו לוקח ומשום כי הך קושיא הוא דאקשינן עלה דשמואל ולא עלה דרב נחמן וכדכתיבנא לעיל ולהך פירושא אכתי הקושיא במקומה עומדת אמאי שמואל איירי בדינא דהמקבל והנותן ואמר אם יבא לידי כך אדון כך ולא בדינא דבעל ואשה אבל לפי מה שפסק ר"ח כרבי שמעון מדקאמר ואליבא דרבי שמעון וכמו שכתבו התוס' ניחא דשמואל לא הוצרך למפסק כר' שמעון דמדפסק מברחת לא קנה שמעינן דהלכה כר"ש דאי לית הלכתא כר"ש ליכא למימר דמברחת לא קנה.

וכתב הרא"ש בתוספותיו וז"ל ואי לא קננהו לוקח כו'. פרש"י ז"ל וז"ל לשמואל בכותבת כולן דאמר לא קנה מאי הברחה איכא ליקנינהו בעל ומדהזכיר בלשונו מאי הברחה איכא משמע שרוצה לפרש כך והיא כוונה להבריח ואם יקנם הבעל לא נתקיימה כוונתה הלכך ע"כ מאחר שצריך לקנות או זה או זה יש לנו לילך אחר כוונתה והיא לא רצתה שיקנה הבעל אם כן יקנה הלוקח ומשני עשאום כנכסים שאינן ידועין הלכך אפשר שלא יקנה הבעל אף על פי שלא קנאם הלוקח הלכך לא קנה לא זה ולא זה ע"כ. ואין כן דעת הרא"ש בפסקיו עיין שם ולדעתו בפסקיו שפיר איכא למימר אף על גב דלית הלכתא כרבי שמעון דמברחת לא קנה דוק ותשכח הארכתי בזה כדי ליישב הפסק דהביאו התוספות בזה לפי שאין דרכן לפסוק בכל מקום שפוסקין באו לתרץ קושיא בהלכה כך קבלנו מקדמונינו: והרשב"א אזיל בשיטת מה שכתב הרא"ש בתוספותיו והתוס' וז"ל מדשנינו עשאום כנכסים שאינן ידועין לבעל דקדק ר"ת ז"ל דדוקא במברחת דסגי ליה בהכי אמרינן דלא קנה לוקח שלא היתה מתנה אלא כדי להבריחם מדעת הבעל הא במבריח נכסיו מחמת שהוא רוצה ללוות או שרוצה לישא אשה כדי שלא ישתעבדו נכסיו להן קנה לוקח שהרי אי אפשר שלא יקנה לוקח ולא ישתעבדו לב"ח של נותן וכדאמרינן אי לא קננהו לוקח לקנינהו בעל וכיון שכן קנה לוקח דהא מחזר הוא להפסידם מן המלוה ואי אפשר להפסידן מהן אלא בגומר ונותן.

עוד כתב ז"ל וז"ל כתב הרמב"ן הא דאמר אביי עשאום כנכסים שאינן ידועין כו'. תמיה לי אטו נכסים שאינן ידועין לבעל לר"ש אם לא מכרה ומתה מי לא ירית להו בעל ומי לא אכל פירות בחייה ואמאי לא קני להו בעל. וניחא ליה דכיון דאיהי שתקה כל שעתא ושעתא מחלה ליה גבי לוקח והויא ליה כמוכרת ונותנת עד שעה שתרצה דכל שעתא מחלה ליה גבי לוקח ואם מתה דלוקח הוי דלאברוחי מבעל עבדה ולא בעיא דלקנינהו בעל וברשותה היא ע"כ. וזה כפירוש הלשון שני שכתבתי במהיום וכשארצה אבל לפי הלשון הראשון אינו דהא לא קני לוקח עד שתחזור ותאמר לו רוצה אני וכבר כתבתי שכן דעת הרמב"ם מפורש שאין הבעל יורש אפילו שלא קנה לוקח והוה ליה כמי שהורישתן לבניה דירושתה ומתנתה בהן קיימין. ולדידיה קשיא לי אשמעתין אמאי קא דחיק למימר עשאום כנכסים שאינן ידועין ואליבא דר' שמעון ולוקמה בטעמא רויחא וככולי עלמא דהרי הם כנכסים שנפלו לה קודם שנתארסה ומכרה ונתנה דקיים לכ"ע. וא"ת דהכא לא קננהו לוקח וכיון דלא קננהו לוקח אין זה אלא בנפלו לה נכסים עד שלא תתארס ונשאת שהבעל זוכה בהן אם כן אפילו לר"ש נמי בנכסים שאינן ידועין לא תמכור דאלמא זכות יש לו לבעל בהן כל שלא מכרה או נתנה. על כן נראה לי דהכא אף על פי שלא קננהו לוקח אפי' הכי לא קננהו בעל דלא תקנו לו נכסים שלא ידע בהם בשעת כניסה כי היכי דלא תקינו ליה נכסים שאינם ידועים לו ואליבא דר' שמעון ואף על גב דנפלו לה תחתיו דבעל והיה בדין שיזכה בהן בעל כמו שהוא זוכה בידועים וזו אשתו וזו אשתו אלא שהקילו בדבר דכל שלא ידע בהם לא תקינו לו אם קדמה או מכרה או נתנה הכא דכוותה הקילו בנכסים שהבריחה היא קודם שתכנס לו שלא יזכה בהם בעל כלל דאף על גב דלא קננהו לוקח ואם מתה היא בחייו לא יירשנה הבעל ואף על גב דירושת הבעל דאורייתא דעל דעת כן נתנה בשעת מתנה שאם תמות היא בחיי הבעל שיזכה בהם לוקח וכענין ש"מ. ובהא מתרצה לי ההיא קושיא דלעיל דאקשי הרמב"ן וכן נראה לי מדברי ר"ת וכתבתי למעלה. ע"כ לשון הרשב"א ז"ל: וז"ל הרא"ה וכתבו רבותינו ז"ל דדוקא מברחת הוא דקא אמרינן אבל מבריח לא והיכי דמי כגון דיהבינהו לכולהו נכסים ובתר הכי יזיף זוזי מחבריה ודינא הוא דלא איתמר אלא באיתתא דאיכא למימר דאדעתא לאברוחי מבעלה היא דיהבינהו והיכא דליתא לבעל תיזכי איהו בהו אבל הכא אלו זכי איהו בהו לעולם לא סגיא דלא גבי בעל חוב מנייהו ואיהו דקא יזיף אמאי לא זבין מנכסיה אלא ודאי מתנתו קיימת ע"כ. נמצא דלכולהו הני רבוותא כיון דקיימא לן מברחת לא קנה ע"כ אית לן כר' שמעון אבל לשיטת הרא"ש בפסקיו ליכא ראיה למיפסק כר"ש משום דמברחת לא קנה דוק ותשכח. ומ"ש כולהו הסכימו דהלכה כר"ש מדאביי אבל הר"י מטראני כתב וז"ל ואינו נראה לי דפסק אביי הלכה כר"ש ואדרבה מדקאמר ואליבא דר' שמעון משמע שאין הלכה כמותו והכי קאמר משום הכי לא קנה הבעל נכסי המברחת דכי היכי דאמר רבי שמעון בנכסים שאינן ידועין לבעל דבעל מתייאש מהן ומשום הכי לא קנאם הכי נמי אמור רבנן בנכסי המברחת ואף על גב דפליגי בנכסים שאין ידועין התם מפני שלא ידע בהן ואין יאושו יאוש שאילו היה ידע לא היה מתייאש אבל כשהוא רואה שהיא נותנת לאחר מתייאש מהן יאוש גמור ומשום הכי לא קנה אותם לעולם בנכסים שאינן ידועין לא פסק אביי הלכה כר' שמעון אלא הדרינן לכללין יחיד ורבים הלכה כרבים ואין לחלק בין שאינן ידועין לידועים ובכולן אם מכרה ונתנה הבעל מוציא מיד הלקוחות. ע"כ:

מתני' נפלו לה נכסים משנשאת ילקח בהן קרקע וכו'. כי היכי דלא מכליא קרנא. ואי נפלו לה פירות תלושין קרנא נינהו לגבי בעל ואינן אוכלין ילקח בהן קרקע דלפירות משתעבדא ליה. רש"י במהדורא קמא: וז"ל הר"י מטראני אם נפלו לה נכסים לא יאמר הבעל אשתכר בהם והשכר יהא שלי והקרן קיים לאשה שמא יכלו וכן פירות תלושין אלא ימכרו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות הקרקע. ע"כ:

אמר רבי מאיר כו'. שמין כו' שאין אומרין נמתין עד שיתבשלו הפירות והן של בעל ויאכל אלא שמין את השדה כמה היא יפה בפירות עכשיו כשנפלו לה והמותר שיפין הקרקעות בשביל הפירות שעליהן ילקח בהן קרקע באותו שבח שבפירות שיש עכשיו על הקרקעות ויהיה בידה קרן והוא אוכל פירות ומה שמשביחין הפירות מכאן ואילך הרי הוא של בעל ואוכל בפירות שלו דפירות נינהו כיון דאיכא קרנא לבד הפירות והתלושין מן הקרקע קרן בפני עצמו נינהו. רש"י במהדורא קמא:

וז"ל תלמידי רבינו יונה אמר רבי מאיר שמין כו'. פי' אם היו שמין הקרקעות בלבד בלא פירות והיו שמין גם כן הפירות בלבד כמה היו שוין היה שומת הקרקע מאה דינרין ושומת הפירות כשהיו תלושים שלשים נמצא הכל מאה ושלשים אבל כשישומו הקרקעות והפירות ביחד לא ישומו הכל אלא במאה ועשרים שאין דרך שישוו הפירות מחוברין כמו תלושין ולפיכך אותם העשרים ששוין הפירות בעודן מחוברים יקחו בהן קרקע שעדיין לא זכה בהן הבעל אבל העשרה ששוין יותר כשהיו תלושין יזכה בהן בעל שבשעת התלישה כבר זכה בכל התועלת שיבאו מהנכסים וחכמים לא היו מחלקין אלו החלוקים אלא היו אומרין שהמחוברין בקרקע שלו דבתר תלישה אזלינן וכיון דבשעת תלישה כבר זכה בהם כל הפירות יהיו שלו. ע"כ:

וז"ל הר"י מטראני אם נפלו לה פירות מחוברין לקרקע כגון שדה זרועה או אילנות טעונין פירות היה אומר רבי מאיר מה שיגדלו הפירות מכאן ואילך הוא ברשות הבעל והם שלו אבל מה שגדלו כבר קודם שיזכה בהן הבעל הוא של אשה והאיך עושין שמין השדה כמה היא יפה כו'. ואותו המותר הוא של אשה ונותנו הבעל לאשה וילקח בו קרקע והוא אוכל פירות וכל הפירות שיגדלו ויגמרו הן של בעל וחכמים סברי פירות המחוברים לקרקע הכל הן שלו ולכשיגמרו הוא תולשן ואין לאשה כי אם גוף השדה ואין לה זכיה בפירות כלל ואפילו מה שגדלו ברשותה וכך היה סובר גם ר"ש. ע"כ:

וחכמים אומרים המחוברין לקרקע כו'. והתלושין מן הקרקע וכו' פי' להכי הדר ותני והתלושין מן הקרקע כו' לומר דתקנת חכמים כך היא דהמחוברין לקרקע ואפילו הגיעו ליתלש הן שלו דדוקא התלושין ממש לגמרי מן הקרקע הרי הן שלה אבל כל עוד שהן מחוברין ואפילו עומדין ליתלש הרי הן שלו ור"ש סבר שתקנת חכמים כך היא שאכילת פירות המחוברין לקרקע שיהיה על זה הדרך דביציאתה לא יאכל ובכניסתה יאכל שהם רצו לאכילה זו משעת כניסה עד שעת יציאה תהיה. עיין בפסקי הרא"ש:

גמ' פשיטא ארעא ובתי כו'. פי' היכא דנפלו לה כספים דאמרינן ילקח בהן קרקע ואומר הבעל בית אני רוצה לקנות ששכרו מרובה יותר מן השדה שצריך עבודה רבה חרישה וזריעה והאשה אומרת שדה אני רוצה מפני שהבית הולך וכלה הבנין והתקרה והעצים שלו הדין ביד האשה לעכב על הבעל שהיא רוצה דבר שיהיה הקרן שלה קיים ולא ילך ויכלה וכן נמי אם הבעל רוצה דקלים ששכרם מרובה מן הבית והאשה רוצה בית הדין עם האשה שיותר הוא קיים הבית מן הדקלים שהרוח סערה באה ועוקרתן וכן דיקלי ואילני יותר מתקיימין הדקלים משאר אילנות ואף על פי ששאר אילנות שכרן מרובה האשה מעכבת וכן אילני וגפני אף על שהגפנים שכרן מרובה כדאמרינן בפרק החובל גופני קני דקלי אבל דיקלי לא קני גופני וכל שכן שאר אילנות אפילו הכי אילנות מתקיימים יותר שהגפנים הן מתקלקלין מהרה ומזקינין והאשה רוצה שיהיה קרנא קיים אבל אם האשה רוצה להפך אין הבעל יכול לעכב. הר"י מטראני. ורש"י לא פירש כן: וז"ל במהדורא קמא לא גרסינן פשיטא. ארעא ובתי ארעא זה אומר קרקע אני רוצה ליקח מכספים הללו וזה אומר בתים אני רוצה ליקח ארעא זבנינן דנפיש רווחא ובתי מירקבי עצים דידהו ואהכי מצו מעכבי תרווייהו בעל ואשה פשיטא לא ניחא כיון דליכא בעיא בתריה ולא גרסי ליה. רווחא דבתי נפיש מדקלי דדקלי עבידי דיבשי ורווחא דדיקלי נפיש משאר אילני ורווחא דאילני נפיש מגפני שהגפן ממהר להזקין. ע"כ: ורש"י במהדורא בתרא תקן גירסת פשיטא במלת לי להוסיף וקל להבין. ולפירוש רבינו חננאל ז"ל גבי אבא זרדתא דלקמן ניחא טפי וכדבעינן למכתב בסמוך בס"ד: וז"ל תלמידי רבינו יונה זבני ארעא דיותר תועלת יבא מן הקרקע ממה שיבא מן הבתים וצריך לקנות בכספים שנפלו לה הדברים שהן מביאין פירות יותר והדברים שהם קיימים יותר. ע"כ:

וז"ל הריטב"א אילני וגופני כו'. הא דמשמע הכא דדקלי עדיפא מגופני ואלו בפרק החובל משמע דגופני עדיפי כדאמרינן התם אייתי לי מקורייהו ויש מתרצים דמקומות מקומות יש ואחרים תירצו דגפני עדיפי היכא דטרחי בהו בעבודותיהם אבל דקלי אינן צריכין טורח כל כך אינן מתקלקלין כל כך מפני חסרון עבודה ולהכי עדיפי טפי לעניינא דהכא. ע"כ:

אבא זרדתא ופירא דכוורי. פירש רש"י ז"ל אם נפלו לה בירושה יער של עוזרדין שאינם עומדים אלא לקציצה ואין גזעם מחליף אמרי ליה פירא כלומר קציצת העצים והדגים שבחפירה הוא פריין והבעל אוכל אותם כדרך שהוא אוכל פירות האילן שנפל לה בירושה ואמרי לה קרנא שכולן קרן הואיל והן כלין וילקח בכולן קרקע והוא אוכל פירות וגרש"י כללא דמלתא גזעו מחליף פירא אין גזעו מחליף קרנא כלומר אלו שאין גזען מחליף וכלין אינן כפירא דבעל אוכל אותן אלא קרנא ואינו מחוור דכיון דאמרינן לה כתנא קמא דאמר פשיטא ארעא ובתי ארעא משמע ודאי דהא מענין שלמעלה הוא כלומר פשיטא לי דלכולי עלמא הכי דינא אבל בהא פליגי אי זביני האי בכספים שנפלו לה או לא ורש"י פשיטא גריס בהא דלעיל ועוד דקשיא לי דאם כן פליגא האי כללא אדרבנן דתניא לקמן מחפורת של צריף ר' מאיר אומר קרן וחכמים אומרים פירות אף על פי שהצריף אין גזעו מחליף אלא אם תאמר דאתיא כמאן דאמר הכא פירא. והגירסא הנכונה כללא דמלתא גזעו מחליף קרנא אין גזעו מחליף פירא וה"ג ר"ח ז"ל ופירש אבא זרדתא ערבי נחל זקנים וגזעם מחליף הן ופירא דכוורי נמי כמי שגזען מחליף הן שפרין ורבין ואפשר ארעא ובתי קאי כלומר היכא דלא אשכחן למזבן אלא אלו מאי אמרי לה לא ליזבון דאינם אלא כפירא שאין לו ליקח משום דמגוף הקרן שקנה הוא לוקח ואוכל ואינן כקרקע שאינו אוכל מגופו אלא מפירותיו ואמרי לה קרנא אינו כפירות אלא כקרן שאף על פי שקוצץ מן העצים וצד מן הדגים שקנה בעצמן שהרי היער צומח עצים והדגים פרים ורבים וחוזרין אחרים תחת אותם שלקח. כללא דמלתא גזעו מחליף קרנא ולוקחין אותו בכספים של נכסי מלוג אין גזעו מחליף אין לוקחין אותו בכסף נכסי מלוג דכפירות הוא שכלה והולך כל מקום שאמרו ילקח בהן קרקע אין לוקחין אלא דבר שגזעו מחליף והשתא לא קשיא מחפורת של צריף דהתם במי שנפלה לה מחפורת של צריף דאף על פי שאין גזעו מחליף אוכל הוא והולך כדרך שהיו הבעלים משתמשין ואוכלין וכן בגלימא דרב נחמן שהוא משתמש בה כדרך שהיו הבעלים משתמשין כיון שאין קרנא כלה לגמרי דבמחפורת של צריף איכא קרקע ובגלימא איכא שחקין דמשתיירין הימנה. הרשב"א ז"ל: וכתוב בהשלמה קשיא על פי' רש"י ז"ל מאי שנא פירא דכוורי מגופרית ומחפורת של צריף דאמרי רבנן פירי אף על פי שאין גזעו מחליף הואיל ונשאר הגוף גבי פירי דכוורי נמי תימא הכי. וכתב הראב"ד לא בא למעט פירי דכוורי דאף על פי דאין שם גזע הרי הוא כמי שגזעו מחליף דלא גרע ממלח וחול שאין יוצאין מגזע אלא שהמים הבאים לשם נעשים מלח ומביאים שם חול אלא למעט אילני סרק זקנים שלא יאכל העצים אלא ימכרו וילקח בהן קרקע אף על פי שהוא אוכל הזמוריות קודם שהזקינו ואי קשיא למה ימכרו הא איכא שבח בית אביה התם כיון דאילני סרק הם לעצים קיימי מעיקרא או לזמורותם או לקורותם הלכך ימכרו לעצים וילקח בהן קרקע ולא יאכל הוא העצים ואף על גב דאיכא מקומן הואיל ויכול לאכול פירות הקרקע שתחת האילן. עוד כתב הראב"ד אם נפלו אבא זרדתא ופירי דכוורי אוכל פירותיהן דהא איכא מקומן ואי קשיא לך זיתים וגפנים שנפלו לה בשדה שלה דאמרינן לא ימכרו מפני שבח בית אביה והא אמרת שיכול לעוקרן דהא איכא מקומן התם הואיל ואיכא מקומן שיכול לאכול פירות מן השדה עצמה כדאמרינן בעלמא הוה זרענא תותי סלקא וירקא אינו יכול למוכרן וכל שכן לעוקרן מפני שבח בית אביה אבל הכא אם לא יאכל המלח והחול והגופרית והצריף נמצא שאף מקומן לא יאכל הלכך הרי הן פירות על גבי מקומן כמו פירות המחוברין לקרקע שהוא שלו. ולדידי מסתבר שאני זיתים וגפנים שאין דרך הנאתן אלא לפירותיהן ולפיכך אינו יכול לעוקרן ואף לא למוכרן מפני שבח בית אביה אבל המלח והחול והצריף דעיקר הוו וזהו דרך הנאתן לפיכך הן פירות ויאכל אותם ולא מכליא קרנא הואיל ונשאר גוף הקרקע. ע"כ מן ההשלמה. הרב המעילי ז"ל:

וז"ל הריטב"א ז"ל אבא זרדתא כו'. פי' רש"י אם נפלו לה אבא זרדתא [שהוא יער צומח עצים] ופירי דכוורי קציצת העצים והדגים הוי פירא והקרקע הוא קרן ואמרי לה קרנא הואיל והעצים והדגים כלים בסוף הוא קרן ולפיכך ימכר הכל וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. והקשו בתוס' חדא דאם כן לא הוי הא דומיא דרישא דארעא ובתי ואידך כולהו ותו דאמרינן כללא דמלתא שאין גזעו מחליף קרנא ואם כן פליגא אדרב נחמן דאמר לקמן עיילא ליה גלימא דבר שאין גזעו מחליף הוא ועוד דהא בפלוגתא דר' מאיר ורבנן דלקמן הוא אי הוי מקום בקרקע או לא. לכך פר"ת דה"ק מהו ליקח בכספים אבא זרדתא ופירא דכוורי אמרי לה פירא כלומר אין בהם אלא אכילת פירות ויכולה היא לעכב ביד הבעל ואמרי לה קרנא ויוכל לעכב אותם דהא לא מכליא קרנא וגרסינן כללא דמלתא גזעו מחליף קרנא אין גזעו מחליף פירות ויש לפרש דאמרי לה פירא שיש כאן פירות לבד הקרן ואינה יכולה לעכב ואמרי לה קרנא אין כאן אלא אכילת קרן ויכולה לעכב. כללא דמלתא גזעו מחליף פירא אין גזעו מחליף קרנא והכל יוצא לענין אחד. ע"כ:

והר"י מטראני פי' כפי' רש"י וז"ל אבא זרדתא וכו'. פי' אבא הוא יער הצומח עצים ואין עושין פירות אלא קוצצין עצים מן היער להסקה או לקורות אמרי לה פירא הוי קציצת העצים היא הפרי והבעל קוצץ והולך ממנה עצים ואף על פי שיכלו אותם ישאר לאשה הקרקע של יער ואמרי לה קרנא הוו ואין הבעל רשאי ליגע בהן כמו שאינו רשאי ליגע בקרן נכסי האשה וכולן הן חשובין קרן וימכרו וילקח בהן קרקע העושה פירות והוא אוכל פירות וכן נמי חפירה של דגים הוא ביבר של דגים שלוקח מהם בכל יום הם פירות ואם יכלה קרקע הביבר ישאר לקרן ואמרי לה קרנא הוו ואין לו ליגע בהן אלא ימכר כל הביבר וילקח בהן קרקע העושה פירות. כללא דמלתא גזעו מחליף פירא אין גזעו מחליף קרנא פירוש כל אילן שאם תחתכנו מחליף ויוציא אחר במקומו פירא הוי ויכול לקוצצו אם אינו עושה פירות שעוד יחליף ויהיה קרן לאשה אבל אין גזעו מחליף כגון עצי היער ודגים שבחפירה הם קרנא ואין לו לבעל ליקח מהם. ע"כ: