שיטה מקובצת על כתובות עט:

כמאן לא כרבנן ולא כחנניא כו' קא סלקא דעתיה דקסבר דאיברא ודאי דכפלא פירא הוי ושל בעל נינהו אלא חששו רבנן שמא תמות האם ויכלה הקרן לכך אמרו תשלומי כפל לאשה ולא לבעל והיינו דנקט כפל ולא נקט ולד בהמת מלוג לאשמועינן רבותא דאף על גב דאכתי קאי האם והולד וליכא למיחש למכליא קרנא כולי האי דלא חיישינן שמא ימות האם והולד והא דקתני משלם תשלומי כפל לאשה כפל אתא לאשמועינן ולא קרנא ופריך כמאן לא כרבנן ולא כחנניא דתרווייהו סבירי להו ולד בהמת מלוג לבעל ולא חששו למכליא קרנא כלל וכל שכן דכפלא הויא לבעל דאכתי קאי קמי האם והקרן שכנגד הולד, ואפשר דרש"י נמי ה"ק שכתב וז"ל תשלומי כפל לאשה. ולא לבעל קא סלקא דעתיה דקסבר אין הוולדות פירי אלא קרן וילקח בהן קרקע דחיישינן שמא תמות האם ויכלה הקרן. פירוש הא דקאמר תשלומי כפל לאשה לאו בדוקא דמדינא הכי הויא אלא משום דלא הויא לבעל קאמר דהויא לאשה דקא סלקא דעתיה דקסבר אין הוולדות פירי אלא קרן פירוש להכי הוו להו קרן וילקח בהן קרקע משום דחיישינן שמא תמות האם ויכלה הקרן אבל מדינא פירא הוו אבל התו' לא פירשו כן אלא דהשתא משמע ליה דסבר ר' ינאי דולד בהמת מלוג לאשה והוי מדינא דקרנא ממש הויא ולא פירא וכן פי' הריטב"א וז"ל כמאן לא כרבנן ולא כחנניא פירוש קא סלקא דעתיה דמשום דולד גופיה הוי לאשה הוו תשלומי כפל דידה ע"כ.

וקשיא להו לתוס' דאם כן לימא ולד בהמה מלוג לאשה ותירצו דלרבותא נקט דאפילו כפילא דאתיא מעלמא הוי דאשה וכל שכן ולד בהמת מלוג דעובר ירך אמו הוא ודמיא ממש לבהמת מלוג דהויא דאשה כן נראה לי לחלק בין פי' של רש"י לפירושו של התוספות אבל הרא"ש בתוספותיו לא כתב כן שכתב וז"ל כמאן לא כרבנן כו'. קא סלקא דעתיה דהשתא דולד קרנא הוי שמא תמות האם ויכלה הקרן. וא"ת א"כ לימא ולד בהמת מלוג דאשה י"ל דרבותא נקט דאפילו כפילא לאשה. ע"כ. ומה שנ"ל כתבתי. עוד יש לפרש לשון רש"י בענין אחר יותר פשוט ונכון דסבירא ליה לרש"י ז"ל דלא נפרש דמעיקרא קא סלקא דעתיה דתשלומי כפל לאשה ולא לבעל פירוש דהקרן והכפל הויא לאשה ושוב מתרץ דפירא תקינו ליה רבנן וכו' פירוש דתשלומי כפל לאשה ולבעל דהקרן לבעל והכפל לאשה אלא למסקנא נמי הכי מתפרשא תשלומי כפל לאשה ולא לבעל ואינו אקס"ד אלא דקסבר אין הולדות פירי וכו' אבל לעולם בין לדעת המקשן בין לדעת התרצן הכי מתפרשא תשלומי כפל לאשה ולא לבעל והכי מתרץ פירא דהיינו גוף הולדות תקינו ליה רבנן פירא דפירא דהיינו כפל הבא עליו פירוש דתרתי פירי דאתו בהדי הדדי לא תקינו ליה רבנן לא הקרן ולא הכפל משום דתרווייהו איתנהו בהדי הדדי הקרן והכפל דגוף הולד הרי נשתנה ובא אחר תחתיו ועל דרך זה פירש הרא"ה וכדבעינן למכתב קמן בס"ד כנ"ל ועוד נכתוב בזה בס"ד: פירא דפירא לא תקינו ליה רבנן פי' דאתו מעלמא כגון כפל דולד בהמת מלוג וכגון טובת הנאה דכתובה דבפרק החובל אבל פירא דפירא דאתי מגופיה כגון ולד של בהמת מלוג פשיטא דתקינו ליה רבנן כדתנן בפרק הכותב לעולם הוא אוכל פירי פירות ולכאורה היה נראה דגונב בהמת מלוג עצמה משלם כפל לבעל דהשתא חד פירא הוא ולא פירא דפירא ואם כן במה שהוא לאשה הכפל שלו ובמה שהוא שלו הכפל לאשה וזה קצת תימה. אבל בתוספות בשם ריב"ן ז"ל דכ"ש גונב בהמת מלוג עצמה דכפל לאשה דהא אפילו בפירא שהוא שלו לא תקינו ליה רבנן פירא דפירא דאתיא מעלמא כ"ש בבהמה עצמה שלא תקינו לו אלא פירא דמגופה ולא פירא דאתי מעלמא וכן נראה לי דהא כי מקשה כמאן לא כחנניא ולא כרבנן לא קשיא ליה אלא משום דכולהו סבירא להו דולד בהמת מלוג לבעל והוה ליה למימר שהכפל יהיה שלו אבל אי ס"ל דולד לאשה והוי קרן לא קשיא ליה מידי אמאי אין הכפל לבעל דהא הוי כפירא משום דפשיטא ליה דלא תקינו ליה רבנן פירא דלא אתי מגופא אבל אי הוי לבעל בהא קשיא ליה שהרי הוא שלו לגמרי ואפילו הכי שני ליה דאפילו פירא דתקינו ליה אינו שלה לגמרי שיאכל ממנו פירא דפירא מעלמא וטעמא משום דפירות נכסי מלוג אינן שלו לגמרי לעשות בהם כרצונו אלא שיאכלם בבית כדאמרינן לקמן משום ריוח ביתא. ריב"ש ז"ל. ולדעת ריב"ן ה"פ כגון האי פירא כיון דלא הוי מעלמא תקינו ליה רבנן וה"ה פירא דפירא וכגון האי פירא דפירא דאתי מעלמא לא תקינו ליה וכל שכן פירא דאתי מעלמא:

וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל מאי טעמא פירא תקינו ליה רבנן כו'. ומקשים על זה מדתנן לעולם הוא אוכל פירי פירות כו' ומתרצי' כו' ומכל מקום קשיא ליה למורי הרב נר"ו דמה טעם אמרו שלא יזכה הבעל בכפל כיון שהולד שלו ויכול לשוחטו או למוכרו ונראה לי דטעם הדבר משום דנהי דיכול לשוחטו אפילו הכי כל זמן שלא נשחט או לא נמכר עדיין יש לאשה זכות בו שאם מתה האם היינו מעמידים הולד במקום האם וכיון שיש לה סמך בו אמרו שהכפל שלה וכי תימא והא קיימא לן כחנניא דלא חייש למיתה ויש לומר דמאי דלא חייש חנניא למיתה זהו דמפני חשש המיתה זוכה בו מיד ולא יניח הבעל מלשוחטו או למוכרו אבל מכל מקום היכא דמתה האם העמד הולד במקומה וכן נראה מתירוץ לשון בעל ההלכות גדולות שכתב והיכא דמתה אמהן ולדות כל חד וחד במקום אמיה קאי. ע"כ:

והרא"ה פירש חד פירא כו'. פירוש לאו פירא דפירא דהא קיימא לן דבעל אוכל אפילו פירי פירות אלא דתרתי פירי בחד זמנא לא תקון ליה רבנן כדאמרינן התם בבבא קמא טובת הנאה לאשה ואין הבעל אוכל פירות ומפרשינן לה מהאי טעמא משום דתרתי פירי לא תקון ליה רבנן והיינו תרתי פירי בחד זימנא שהרי הוא אוכל פירות מנכסיה ואין לומר שיאכל פירות אחרים מטובת הנאה שעומד במקום נכסיה ואף על פי שהוא אוכל בזה וולדות וגזה וחלב חד פירא חשבינן להו ולא חשבינן תרתי פירי בחד זימנא אלא האי דאתי ליה מעלמא ובהאי לית ליה לבעל מידי וכן הגונב בהמת מלוג עצמה תשלומי כפל לאשה מהאי טעמא תדע דהא מעיקרא דמשמע לו דולדות בהמת מלוג לאשה ניחא לן מאי דקאמר דתשלומי כפל לאשה והוא הדין לבהמה גופא אליבא דדברי הכל והא ניחא לן טפי מינה נמי דהא כי קא סלקא דעתיה דבהמת מלוג לאשה פשיטא לן דתשלומי כפל לאשה דמשמע לן ודאי האי טעמא דתרתי פירי בחד זימנא לא תקינו ליה רבנן אלא השתא דאתי לאוקמה אליבא דמאן דאמר דולד בהמת מלוג לבעל תמיה ליה היכי אפשר הא מלתא דולד בהמת מלוג דבעל ותשלומי כפל לאשה ומהדרינן דאפילו הכי לא תקון ליה רבנן אלא חד פירא ולא תרתי פירי. ע"כ:

וז"ל הריטב"א פירא תקינו ליה רבנן כו'. הקשו בתוספות דהא אמרינן בפרק הכותב לעולם הוא אוכל פירי פירות כו' ותירצו דהכי קאמר פירא דפירא כי האי דתשלומי כפל דלא שכיח לא תקון ליה רבנן וכל שכן כפל דבהמה גופא שזכות האשה בה יותר גדול דלא תקון בה רבנן לבעל תשלומי כפל ולרבותא נקט ולד דאף על גב דגופיה דבעל אין תשלומי כפל שלו. ויש מפרשים דדוקא נקט ולד בהמת מלוג ופירא דפירא לא תקון ליה רבנן במקום פירא אבל כשעשו מן הפירא קרן יש לו פירא דפירא והיינו ההיא דבפרק הכותב ולא נהירא דהא אמרינן בבבא קמא טובת הנאה לאשה ואין הבעל אוכל פירות ופרישנא טעמא משום דפירא דפירא לא תקינו ליה רבנן והתם טובת הנאה לאשה והוי קרנא ואפילו הכי לית ליה מיניה פירא דפירא אבל לפי' הראשון אתי שפיר דהתם נמי מלתא דלא שכיח היא. וי"מ פירא דפירא לא תקון ליה רבנן למיכל כל היכא דאכיל פירא נמי כי האי וכן הא דטובת הנאה דהא אכיל פירות עיקר נכסיה וזה הנכון. עד כאן:

בשלמא לחנניא כו'. פי' אף על גב דקאמר עשו שפחת כו' דמשמע דאיכא הפרשא בין ולד שפחת מלוג לולד בהמת מלוג מכל מקום איכא למימר דטעמא דכולהו משום דלא חיישינן למיתה אלא לרבנן דקא מחלק בינייהו ולענין דינא קשיא. כנ"ל: וכתב הרשב"א וז"ל הא דאמרינן בשלמא לחנניא לא חייש למיתה תמיה לי וכי אינה עשויה בהמה שתמות ונמצא הקרן כלה והאיך אפשר לומר דלא חיישינן למיתה וי"ל דהכי קאמר לא חייש שתמות קודם לה ועוד שימות בעלה גם כן בחייה דאלו מתה היא בחיי בעלה לא איכפת לן אם מתה הבהמה או לא דהא של בעל היא. והרב בעל ההלכות פירש דאי מתה מוקמינא מהנך ולדות דידהו חד במקום אמיה ויהיבנא לה ושארא הוי לבעל ומשום הכי לא חייש חנניא למיתה דקודם ולדות ואי מתה מוקמינן חד ולד במקום אמיה ורבנן חיישי למיתה דקודם ולדות. ע"כ: ושאני בהמה דאיכא עורה הקשו בתוס' דחשיב עורה שיור והא אם רוצה לשוחטה אינו יכול ונראה לי דלגבי הולד שבא ליטול העור שיור אבל אי בא ליטול האם עצמה ולשוחטה הא ודאי דלא חשיב העור שיור. וז"ל הרא"ש שאני בהמה דאיכא עורה אף על פי דאינו יכול לשוחטה ולהניח העור מכל מקום אם מתה נקרא העור קרן. וכן כתב ריב"ש ז"ל ושאני בהמה כו' ומיהו אף על גב דאיכא עורה אין הבעל יכול לשוחטה לאכול הבשר ושישאיר עורה לקרן. עד כאן: וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל ושאני בהמה דאיכא עורה וקשה לי ולרבנן דחיישי בשפחה למיתה משום דליכא עורה הא דתנן לקמן נפלו לה עבדים ושפחות זקנים ימכרו הא ילדים לא ימכרו ולא חיישינן למיתה לימא דחנניא היא ולא כרבנן ואם כן אדפסק שמואל כחנניא לפסוק הלכה כמשנתנו ועוד מה הוצרך לפסוק כלום פשיטא דסתם מתני' ומחלוקת בבריי' הלכה כסתם מתניתין וי"ל דבההיא אפילו רבנן מודו דלא חיישי רבנן למית' אלא לתקוני קרנא כל היכא דאפשר שלא יאכל הבעל ולדות של קרן כדי שיעמדו לאחריות הקרן אבל לא חיישינן אמיתה לאחמורי עליה שימכרו וילקח קרקע בהן כדי שיהיה הקרן קיים לעולם. כן תירץ רבינו הרמב"ן. ע"כ:

הכניסה לו עז לחלבה כו'. פי' רש"י ז"ל דלגבי בהמה איכא עורה ובתרנגולת איכא נוצה ובדקל איכא עצים. נראה מדבריו ז"ל שהגוף והקרן שלה הוא ולדבריו ז"ל עד שתכלה הקרן לאו דוקא אלא הכי קאמר שיכלה מה שחשוב עתה קרן והוא דחוק ועוד דמאי קא משמע לן דהא אפילו רבנן מודו כיון דאיכא עורה ותו דהא רב נחמן גופיה פסק כחנניא וכי ליכא עורה נמי. לכך פירש רבינו נר"ו דהכא מיירי בשאין לאשה בהן אלא גוף לפירות בלבד ואשמועינן דאפילו הכי אוכל והולך עד שיכלה הקרן ואתא כסברא דחנניא וקא משמע לן דלא תימא דדוקא בולד בהמה הוא דלא חייש למיתה משום דולד גופיה פירא אלא אפילו בהני דליכא קרנא אחרינא לא חיישינן למיתה. הריטב"א ז"ל. וכן כתבו הרשב"א וריב"ש פירש רש"י חדא דאם כן מאי קאמר עד שתכלה הקרן דהא אין קרן כלה דהא איכא עורה (דאינו מחוור) ועוד מאי קא משמע לן רב נחמן תנינא ולד בהמת מלוג לבעל ועוד מאי שנא הני דאיכא קרן והלא אפילו בולד שפחת מלוג דאי מתה לא משתאר מינה מידי איפסיקא הלכתא כחנניא דלבעל הוי.

אבל תלמידי רבינו יונה כתבו וז"ל הפירוש שפירש הרב בהלכות שלא ירשה אלא חלב העז או הגזה של רחל לא יתכן דאם כן היכי קאמר דאוכל והולך עד שתכלה הקרן דהא אמרינן בסמוך שאם נפלה גלימא מכסה ואזיל עד שכלה דמשמע שצריך שישארו הבליות כדי שלא יכלה הקרן ואם לאו בעבור הבליות שנשארין לבסוף היינו אומרים שימכרו הגלימא ויקחו בה קרקע והכא שלא ישאר לא מן החלב ולא מן הגזה שום דבר בעולם היאך אפשר שיאכל את הכל דאם כן נמצא הקרן כלה ע"כ נראה כמו שפירש רש"י ז"ל שהעז עצמה והרחל נפלו לה בתורת ירושה כו'. ע"כ:

עיילא ליה גלימא פירא הוי כו'. פרש"י והשחקים יהיו לה קרן ואמרי' כמאן אמרה רב נחמן להא דשיורא פורתא הוה ליה קרנא כמאן כי האי תנא דפליג אדר' מאיר דגופרית ומחפורת של צריף פירא במקום גופיה דמשתייר הוי קרנא ואם כן אזלא הא כשיטתא דרבנן ודלא כחנניא דלחנניא אף על גב דליכא שיורא נמי ואלו רב נחמן פסק כחנניא אלא אם כן נאמר דמודה חנניא דבעי דלהוי בקרנא שיורא ולא אמר איהו דלא חיישינן למיתה אלא לגבי ולד בהמת מלוג דאיהו גופיה פירא. ורבינו הרמב"ן פירש דהא מכסיא ואזיל עד דכלי לגמרי אף על גב דליכא שום שיורא כיון דאין הכלוי בא אלא אחר זמן מרובה ואתיא כחנניא וכעין אידך דלעיל ואתיא כי הא דגופרית ומחפורת של צריף דכי כלו ליכא שום שיורא בעולם ואפ"ה אמרו רבנן דפירא הוי. הריטב"א: מחוברין בשעת יציאה איכא בינייהו פרש"י ז"ל דרבנן לא איירי ביציאה כלל ומיהו אתלושין דיציאה לא אפשר דפליגי ואמחוברין הוא דפליגי דשמעינהו ר"ש לרבנן דאמרי דמחוברין נמי שלו כיון שגדלו ברשותו ואתא איהו ואמר שהם שלה ותלושין דאמרי לא סוף דבר תלושין לגמרי אלא ה"ה כל היכא דלא צריכו לארעא כלל שכל העומד ליתלש כתלוש דמי וכדאמרינן לעיל בפרק נערה. הריטב"א ז"ל. ותלמידי רבינו יונה לא כתבו כן אלא שאפי' דבפירות שהגיעו לתלוש אמרו כן וכדכתיבנא לעיל וכן כתב הרא"ש בפסקיו ופסקו הגאונים ז"ל הלכה כרבי שמעון ומורי הרב ז"ל מביא סיוע מדתנן המוציא הוצאות על נכסי אשתו מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ודאי דבר פשוט הוא דמה שאכל אכל ולא היה צריך לומר אלא בא לאשמועינן דדוקא מה שאכל הוא שלו אבל מה שלא אכל אין לו בו זכות בשעת יציאה ופירות המחוברין לקרקע כיון שעדיין לא אכלם שלה הוי. תלמידי רבינו יונה ז"ל:

מתני' נפלו לה עבדים ושפחות זקנים ימכרו כו'. כלומר אם היא רוצה למכור והבעל מעכב ימכרו בעל כרחו של בעל וילקח בהן קרקע והוא אוכל את הפירות שאם לא ימכרו אותם יש לחוש שמא ימותו. רשב"ג אומר לא תמכור כו' תימה הוא זה כיון שהיא רוצה למכור מה לנו לחוש לשבח בית אביה. וי"ל דה"ק כיון שאם הבעל יבא למכור תוכל היא לעכב על ידו שלא ימכור משום שבח בית אביה א"כ אף כשהיא מוכרת נמי יוכל הוא לעכב בידה שגם היא לא תמכור שיכול לומר לה כמו שיש לך יכולת לעכב בידי כן יהיה לי יכולת למנוע אותך שגם אני רוצה בקיום שבח בית אביך. וכל זה דוחק. אלא הפי' הנכון הוא דמיירי כשהבעל רוצה למכור מפני שרואה שיותר תועלת יהיה לו כשימכרו ויקחו קרקע ויאכל הוא הפירות משישתמש באלו שהם זקנים ויכלה הקרן והאשה אינה רוצה ועל זה אמרו דימכרו בעל כרחה של אשה ורבן שמעון בן גמליאל אומר לא תמכור מפני שהן שבח בית אביה כלומר יכולה היא למנוע המכירה מפני שיכולה היא לומר אני רוצה לקיימן כמות שהוא מפני שבח בית אביה. ועל זה הדרך נפרש האי אידך מתני' דנפלו לה זתים וגפנים זקנים כו' והאי פלוגתא דזתים וגפנים מוקים לה בגמרא בשדה שאינה שלה דכי יכלו אינהו כלי קרנא אבל בשדה שלה לא דאכתי ישאר קרנא. ואומר בירושלמי מחלוקת כשאין עושין כדי טפולן כו' כלומר כשאין העבדים והשפחות עושין תועלת כדי שיעור הוצאתם וגם הזתים והגפנים כל כך הם זקנים שאין שוה הפירות שמביאין כדי הוצאתם. ולשון זה הירושלמי מורה יותר על פי' האחרון. מיהו יש לשאול כשאין עושין כדי טפולן היאך היה אומר רבי שמעון שהאשה תוכל לעכב שלא ימכרו ושהוא יעשה הוצאה ולא יאכל מהם כשיעור ההוצאה. וי"ל דמיירי כשהיא אומרת לא ימכרו ומה שיחסר מן ההוצאה אני משלים מצד אחר ולפי' היה אומר רבי שמעון שיכולה לעכב וחכמים סוברים דכיון שהם גרועין כל כך שאינם עושים כדי טפולם אפילו תשלם מצדה לא מהניא לה ולא שנא עבד לא שנא זתים כיון דדוקא שנפלו לה כשהם זקנים אבל אם נפלו לה כשהן בחורים דברי הכל הוא שלא ימכרו דלא חיישינן שיכלה הקרן. וי"א שאם נפלו לה כשהן בחורים לכשיזקינו ימכרו וילקח בהם קרקע דהא איכא חששא שיכלה הקרן אבל נראה למורי הרב נר"ו דכיון שנפלו לה כשהן בחורים ומתחלה זכתה בענין שלא היה מן הדין שימכרו אפילו כשיזקינו נמי יעמדו על הדין הראשון. תלמידי רבינו יונה: וז"ל רש"י במהדורא קמא עבדים ושפחות זקנים לא ימכרו דדילמא למחר הם מתים ונמצא בעל בלא פירות וכן אם נפלו לה זתים וגפנים זקנים. לא תמכור כלומר אין הבעל יכול לכופה למוכרם מפני שהן שבח בית אביה שנראה לעינים מה שהכניסה לו מבית אביה. עד כאן: וכתב הרשב"א דדוקא זקנים אבל ילדים כ"ע לא פליגי דלא ימכרו משום שבח בית אביה ואפילו רבנן דחנניה דאמרי דולד שפחת מלוג לאשה מודו שלא ימכרו דע"כ לא קאמרי אינהו דולד שפחת מלוג לאשה אלא משום דקסבר דהן וולדותיהן הוו קרן משום דחיישי למיתה ואי אמרת דולדותיהן פירות ולבעל הוו דילמא מתה שפחה ונמצא קרן כלה ולא תקנו פירות בעבדים אלא מעשה ידיהן ולחנניה דלא חייש למיתה הן דוקא קרן אבל ולדותיהן ומעשה ידיהן פירותיהן ולבעל ובזקנים דליכא מעשה ידיהן ימכרו לכ"ע אבל מדברי הרב בעל ההלכות ז"ל שכתבתי נראה שהוא סובר דהא מתניתין כחנניה ודלא כרבנן דאלו לרבנן חייש למיתה דקודם ולדות ומכליא קרנא אפילו ילדים ימכרו כי היכי דלא תכלה קרנא. ואינו נכון. ע"כ: וז"ל הרמב"ן הא דתנן נפלו לה עבדים ושפחות זקנים ימכרו וכן בזתים וגפנים ואסיקנא בשדה שאינה שלה ומשום דקא מכליא קרנא אפילו חנניה מודה דימכרו משום דזקנים שאני וכדקאמר בירושלמי כשאין עושין פירות כדי טפולן ומיהו אם עשו פירות קודם שימכרו דבעל הוו אפילו בעבדים ושפחות לדברי חנניה דהלכתא כוותיה וסתמא דמתניתין נטיא לדידיה דמשמע טעמא דזקנים הא ילדים לא ימכרו ולרבנן קא מכליא קרנא וי"ל דהכל מודים שלא ימכרו אלא דלרבנן הן וולדותיהן קרן ומעשה ידיהן פירות ולחנניה הן קרן וולדותיהן נמי פירות במעשה ידיהן ובזקנים דליכא מעשה ידיהן ימכרו לדברי הכל. אבל בשם בעל ההלכות כתב בזקנים הוא דפליגי אבל בילדים דבני אולידי נינהו לדברי הכל לא ימכרו דכיון דהא מולדי אי מייתי מוקמינא מהנך וולדות דידהו חד במקום אימיה ויהבינן לה ושארא הוו לבעל וכן פירש טעמא דחנניה משום דלא חיישינן למיתה קודם ולדות ואי מתה מוקמינן חד וולד במקום אמיה. ואין דבריו מחוורין. ע"כ:

גמ' מחלוקת שנפלו בשדה שלה וכו'. לכאורה משמע דהכי קאמר מחלוקת שנפלו הזתים והגפנים בשדה שלה פירוש הקרקע היה כבר שלה והיה לאביה או לאחד מקרוביה זתים שקנה בלא קרקע שנפלו לה אותם זתים. וליתא להאי פירושא דמ"מ כיון שלא נפלו לה אלא זתים וגפנים לבד מה לי אם נפלו לה בשדה שלה או בשדה שאינה שלה הרי מ"מ אין כאן שבח בית אב דקא מכליא קרנא במה שנפלו לה. והנכון דה"ק מחלוקת דנפלו לה זתים עם השדה וכן כתב רש"י וז"ל מחלוקת. בזתים וגפנים בשדה שלה שנפלו הקרקע עם האילנות דכי יבשי זתים הוי לה קרקע לקרן ע"כ. כן כתוב ברש"י כתיבת יד וז"ל לשון רש"י כתיבת יד מחלוקת שנפלו אותם גפנים וזתים בשדה שלה ואהכי אמר רבן שמעון בן גמליאל לא תמכור כיון דאיכא שדה לקרן. שאינה שלה כגון שקנה אביה זתים וגפנים לבד הקרקע דברי הכל יכול לכופה למכור משום דקא כליא קרנא לכשמתיבשין כשדה שאינה שלה דמי דכשמתיבשין לא אשתייר מינייהו מידי. ע"כ:

מתני' המוציא הוצאות על נכסי אשתו כו'. פירוש כל נכסי אשתו בכלל ואפילו כשאין לו בהם כלום שיש לה רשות למכור ולתת לאחרים תדע דלא מפיק בגמרא מהאי דינא אלא נכסי קטנה לפי שיכולה לצאת בלא גט וגם לתת נכסיה למי שתרצה אבל בגדולה שצריכה גט לעולם הוא מוחל כשאכל קמעה דלא שכיח שתתן לאחרים משום איבה ועדיין הוא מצפה שתמות ויירשנה. הריטב"א ז"ל:

הוציא הרבה ואכל קמעה כו'. פירוש אם נפלו לה נכסים נכסי מלוג הדין הוא שהבעל יעבוד השדות כפי מה שצריך כדי שלא יפסדו ושיאכל הוא כל הפירות ומשנה זו באה ללמדנו שאע"פ שהוציא הרבה ולא אכל מן הפירות כי אם מעט בין שלא בא לקרקע יותר כ"א זה המעט בין שבא יותר ונאבד ולא אכל כ"א המעט אין נותנין לו ההוצאה אלא אמרינן כי באותו המעט שאכל גלה דעתו שבעבור שיאכל הוא הפירות היה עושה והיה מתכוון להשביחה בשנה זו להוציא עליה הרבה כדי שיעשה פירות הרבה לשנה האחרת הלכך כשיגרשנה אין לו אלא מה שיאכל ל"ש אכל ואח"כ הוציא ל"ש הוציא ואח"כ אכל. תלמידי רבינו יונה.

ואפשר דלהכי כתב רש"י מה שהוציא הוציא. אם גרשה. פירוש דאחר ההוצאה היו הגרושין והאכילה קדמה להוצאה. ודוק כנ"ל: ומה שאכל אכל הא כתיבנא לעיל גבי הא דפסקו הגאונים כר"ש אמאי נקט מה שאכל אכל דפשיטא הוא. עיין בלשון תלמידי רבינו [יונה] ז"ל: הוציא ולא אכל פירוש שלא אכל כלל או שאכל פחות מכאיסר שלא בדרך כבוד:

ישבע כמה הוציא ויטול. ואוקימנא בגמרא שאינו נוטל אלא הוצאה שיעור שבח ומסתברא דאפילו ברישא אם התנה בב"ד או בעדים שאינו מוחל ישבע כמה הוציא ויטול וכדאמרינן בפרק מי שמת [בבא בתרא קמג ב'] במי שהניח בנים גדולים וקטנים והשביחו גדולים את הנכסים. וכתב רבי' חננאל מהא שמעינן דכל היכא דאחד ידע ואחד לא ידע משתבע אחד דידע ויטול. פירוש כמי שחובו ברור כגון זה. וא"ת הוציא ולא אכל למה אינו נוטל הוצאתו וידו על העליונה דהא יורד ברשות הוא. וי"ל דכיון דשייך בנכסי כלל דיו שיטול הוצאתו בשבועה ואידך ממחל מחיל ליה כיון דלא התנה. הריטב"א ז"ל. ישבע כמה הוציא הואיל ולא אכל מינייהו מידי דלא יהא אלא אחר שיורד לתוך שדה חברו וברשות ונוטל מה שהוציא. רש"י במהדורא קמא: גמ' והוא שאכלה דרך כבוד כלומר שלא אכלה בר"ה ולא על דרך גזל אלא אכלה על שולחנו בשופי ולפיכך סגי באכילה כל שהוא. תלמידי רבינו יונה ז"ל: