שיטה מקובצת על כתובות עב:

ואלא בחצר אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו וכו'. פרש"י א"כ דבחצר יש בה משום פריעת ראש פי' לפירושו דכיון דאמר רבי יוחנן קלתה אין בה משום פריעת ראש בחצר מכלל דבלא קלתה יש בה משום פירוע ראש אפי' בחצר וא"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה שרובן הולכות בחצרן בפירוע ראש כיון שאין שם רואין. ואסיקנא מחצר לחצר ודרך מבוי. ושלשה דינין בדבר דבחצר אפילו בלא קלתה אין בה משום פירוע ראש ובשוק אפילו בקלתה דת יהודית היא ובמבוי בקלתה אין שלא בקלתה לא. ואמרו בירושלמי [ה"ז] יש חצר שהוא כמבוי ויש מבוי שהוא כחצר מבוי שאין הרבים בוקעים בו דינו כחצר וחצר שהרבים בוקעין בו דינו כמבוי. הריטב"א ז"ל. פי' חצר שהרבים בוקעים בו הרי הוא כמבוי כלומר כמבוי המפולש ותצא שלא בכתובה ומבוי שאין הרבים בוקעין בו הרי הוא כחצר כלומר כחצר שאין הרבים בוקעין בו דאי נפקא התם בקלתה או בסדין על ראשה אינה מפסדת כתובתה. תלמידי רבינו יונה ז"ל: מחצר לחצר ודרך מבוי אומר מורי הרב נר"ו דמלישנא דקאמר ודרך מבוי משמע דדוקא כשעוברת מחצר לחצר במרוצה כמי שהולך דאין יכולה משום פריעת ראש אבל אם יצאתה מחצר זו וקודם שתכנס לחצר אחרת מסבבת המבוי יש בו משום פרוע ראש. תלמידי רבינו יונה ז"ל: וז"ל רש"י במהדורא קמא ודרך מבוי דמשום בני מבוי איכא משום פריעת ראש ואי קלתה בראשה שפיר דמי שהרי אינה שוה כלום ואין שערותיה נראין כל כך לבני מבוי בין הנסרים: בטווה ורד כנגד פניה שטווה ומערבת את הפתיל בכפה על ירכה והחוט מתפשט ורד כנגד פנים התחתונים ורד כמו וירקעו דמתרגמינן ורדידו כן לשון מורי מפי השמועה וי"א בטווה ורד כנגד פניה שטווה דבר צבוע אדום כורד כנגד פניה ממש כדי שיאדמו פניה ויאירו באדמימות החוט. רש"י במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא לא פי' אלא כלישנא קמא. לשון רבותינו ז"ל. והריטב"א כתב עליו דפי' דחוק הוא מאוד ואין הלשון מודה לו וכתב ז"ל דהנכון כמו שפירש הרמב"ם שנותנת ורד סמוך לפדחתה או בפילכה כנגד פניה ממש והורד נותן אדמימות בפניה וכדרך שעושות נשי הגוים וזה דרך פריצות ע"כ. ותלמידי רבינו יונה כתבו וז"ל בטווה ורד כנגד פניה רש"י ז"ל מפרש ורד מלשון רידוד כלומר בשעה שטווה בדרך ועוברים בני אדם מרדה החוט כנגד פניה של מטה כדי שיסתכלו בה יותר ויבואו לידי הרהור וי"מ שטווה בירך כדרכה ומשימה הורד שמראהו נאוה כנגד פניה של מטה ומתוך שיראו הורד יבואו לידי זימה. ע"כ: במשחקת עם הבחורים משמע דתרווייהו בעינן והא דאמרינן בסמוך מדברת עם כל אדם אמר בה ואף על גב דהתם לא שחקה לא משחקת ממש אמרינן אלא מטיילת ומדברת דברי בטלה כנ"ל. הריטב"א ז"ל: ותלמידי רבינו יונה כתבו וז"ל במשחקת עם הבחורים מסוגיא דגמרא משמע דלאו דוקא משחקת אלא כיון שמדברת עמהם בשחוק או שאוהבת להאריך עמהם בדברים יותר מדאי תצא בלא כתובה. ע"כ: ערביא ישמעאלית שדיתיה משום דבעיא לאשתעויי בהדיה ולארגולי ביה כדאמרינן עלם אייתי לי פלך נער הבא לי אותו פלך שנפל לי והיינו דקאמר לקמיה שכגון זה שאמרו חכמים מדברת עם בני אדם על דברים בטלים טווה בשוק אמר בה כגון זו אמרו בה חכמים יוצאה בלא כתובה משום טווה בשוק. רש"י במהדורא קמא: גרש"י ז"ל במקללת יולדיו בפני מולידיו דכתיב אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי ופי' ז"ל דשמואל אתא לפרושי דהא דתנן שמקללת יולדיו לפניו לא סוף דבר בפני בעל ממש אלא אף בפני בניו של בעל שבני בנים הרי הם כבנים וסימנך לזה שאמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי ולפי זה הא דאמר שמואל במקללת יולדיו אינו לשון דוקא כדמשמע פשוטיה והרי הוא כאלו אמר אף במקללת יולדיו בפני מולידיו והוא דחוק קצת ועוד שבכל הספרים גורסין דכתיב ומולדתך אשר הולכת אחריהם לך יהיו. ולפי ג"ה יש לפרש במקללת יולדיו בפני מולידיו שקללה הזקן בפני בעלה שזה בזיון הבעל שאין לומר דכיון שלא היה שם הזקן אין לו להקפיד דכיון שקללו בפני בנו הרי הוא כאלו קללה גם בפניו של זקן ממש הא אלו קללו שלא בפני בעלה אף על פי שקללה הזקן בפניו אינה יוצאה שלא בכתובה ונקיט קרא לסימנא שבניו כמותו מדכתיב ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו שהבן כאביו. ואפשר דכל שקלל הזקן בפניו אפילו שלא בפני בעלה יוצאה בלא כתובה והא דקאמר במקללת יולדיו בפני מולידיו למעוטי שקללה הזקן שלא בפניו ושלא בפני מולידיו וכן נראה מדברי הרמב"ם אבל פשוטו של לשון נראה כלשון הראשון. באפי בריה לפי' הרמב"ם באפי בריה דסבא דהיינו בעלה ולפירוש רש"י באפי בריה דבעלה שהוא בר בריה דסבא. הריטב"א ז"ל:

וז"ל רש"י במהדורא קמא יולדיו של בעל והוא אביו שילדו מולידיו מה שבעלה מוליד והיינו וה"ק רב יהודה לא תימא וכו'. דהא בפני בני הבעל דומה כמי שמקללתו בפני בעל עצמו וכגון דאמרה בפני בני הבעל יכול אריא לסבא אבי אביך שהוא חמיו וסיוע כראובן ושמעון יהיו לי ומולדתך אלמא דחשיב להו לבני יוסף כראובן ושמעון והכי נמי כיון שמקללת אבי הבעל בפני בנו כמאן דאמרה באפי בעל גופיה דמי. והאי סימן לא נהירא לי ע"כ: וז"ל הר"י מטראני ז"ל במקללת יולדיו כו' פירוש יולדיו קורא הזקן דהיינו חמיה ומקללתו בפני בן בעלה כדכתיב ומולדתך אשר הולדת אחריהם שהם בניו פי' כולי האי דייק שמואל מדתני יולדיו דאי בפני הבעל קאי היה לו לומר במקללת אביו בפניו אמאי תני יולדיו דמשמע זקנו אלא ודאי האי בפניו אבן הבעל קאי שקללה אבי הבעל שילדו בפני בנו של בעל שאבי הבעל הוא זקנו וכ"ש אם קללתו בפני הבעל שיוציא ע"כ: וז"ל תלמידי רבינו יונה במקללת יולדיו בפני מולידיו כלומר שמקללת לחמיה או לחמותה בפני בנה ואמר רבא לא תימא שמקללת לאב ולבן דהיינו בעלה אלא כיון שמקללת לאב בפני בעלה אע"פ שאינה מקללת לבעל תצא שלא בכתובה וי"מ לא תימא דכשמקללת לאב בפני בנו שהוא בעלה הוא דאמרינן דתצא שלא בכתובה מפני שלא חששה לכבוד בעלה אלא אפילו קללה אותו בפני בני הבעל תצא שלא בכתובה ואפילו לא קללה אותו בשם ולא בכנוי תצא שלא בכתובה כיון שהפקירה עצמה ולא חששה לכבוד חמיה ואישה ע"כ: וכתב ה"ר שמעון חמעל"י וז"ל ולא תימא דאמרה ליכליה אריה לסבא ולבריה אלא כגון דאמרה ליכליה אריה לסבא באפי בריה ופי' הראב"ד שהפקירה היא כשאומרת שיראה הוא שבן אביו או אבי אביו שיאכלנו הארי בפניו אבל תיכליה אריה סתם אי לא אמרה שיראה היא כשיאכלנו לא ע"כ. והא דאמרינן במקללת יולדיו כל שכן לבעל גופיה בפניו שהדין נותן שהיא יוצאת שלא בכתובה ותו לא מידי. הרא"ה ז"ל: במשמעת קולה על עסקי תשמיש ממאנת לילך לבית הטבילה ומסרבת בתשמיש עד שמרבה עליה רעים והקול נשמע וחרפה היא לו ונשמע קולה בחצר אחרת שאינה יכולה לקבל זכר והיינו מום גמור ונתני קולות גבי מומין בסיפא דמתני' הואיל ובמום מוקמת לה ולתני הכי כל מומין שפסולים בכהנים פוסלות בנשים והקולנית. רש"י במהדורא קמא: אלא מחוורתא כדשנין מעיקרא ומיהו י"ל דתנא ברא לא משתבש דאיהו גבי מומין תני לה אלא דאנן הוה ס"ד דגבי חברותיה דעוברת על דת תני לה. הריטב"א ז"ל: וכן כתב רש"י במהדורא קמא וז"ל אלא מתני' מחוורתא כדשנין מעיקרא במשמעת קול' על עסקי תשמיש דהאי לאו מום הוא ומתניתין דמפרש לה לקולנית במום גבי מומין נשנית. ע"כ:

מתני' המקדש את האשה כו'. אינה מקודשת ואפילו גיטא לא בעיא ע"מ שאין עליה מומין תימא לי למה ליה למתני נדרי' ומומין היא היא ורבי' אמר כנסה סתם איצטריכ' ליה במומין דהא קמ"ל דאיכא איניש דקפיד אמומין בסתמא. רש"י במהדורא קמא. הקשו בתוס' מאי איריא ע"מ אפילו בסתם נמי דהא אמרינן בפרק אע"פ דחיישינן לסמפון שלא תהא זרה אוכלת בתרומה למפרע מכלל דאפילו קדשה סתם ונמצא עליה נדרים אינה מקודשת. ונדרים ומומין חדא נינהו. וסמפון מיקרי כל מאי דמבטל הקידושין ולשון סמפון הוא בטול וכדפירש"י ז"ל לעיל ואין לך מום גדול מאשה נדרנית דבעון נדרים בנים מתים ונדרים ומומין חדא נינהו וכדפירשו ז"ל בסמוך הלכך קושיית התוספות קאי נמי אנדרי' ובחידושי ריב"ש כתיב דיש מי שמחלק ואומר דהכא בסתם מומין כגון כל המומין הפוסלין בכהנים ובההיא דארוסה בת ישראל משום סמפון דמומין גדולים כגון בעל פוליפוס ודכותיה והתוספות לא חלקו כן משום דס"ל דאין לך מום גדול מאשה נדרנית ולכך הקשו קושייתם על ארישא ובנדרים הקשו להדיא על אסיפא דמומין דהיינו סמפון ממש ודוק. ותירצו בתוס' דלהכי נקט מתניתין בעל מנת לאשמועינן דכותה לרב בסיפא דאע"ג דקדשה על תנאי בעיא גט ולשמואל נמי נקט על מנת למימר דבכל ענין אינה מקודשת אפילו כנסה סתם כדאמרינן בגמרא. עוד תירצו בתוס' דבגמרא אמרינן דבסתם מקודשת מדרבנן או מספיקא וא"כ לא תאכל בתרומה כיון שאינה מקודשת מדאורייתא וקשיא להו להאי תירוצא הא דקתני כנסה סתם ונמצאו עליה נדרי' תצא שלא בכתובה ממה נפשך אי עיקר חידושא דמתניתין היינו האי דקתני להדיא תצא שלא בכתובה א"כ לרב דמוקי לה בקדשה על תנאי וכנסה סתם מאי אריא קדשה על תנאי אפי' קדשה סתם נמי תצא שלא בכתובה ואי עיקר חידושיה היינו דיוקא דדייקינן כתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא אם כן אמאי נקט במתניתין לשמואל וכנסה אפילו לא כנסה נמי בעיא גט ותירצו בתוס' דלשמואל נקט כנסה לאשמועינן רבותא דא"ה לית לה כתובה ולרב נקט קדשה על תנאי לאשמועינן דה"ה צריכה גט.

עוד הקשו בתוס' עלה דהאי תירוצא דפרי' דקדשה סתם צריכה גט מ"ש דבנמצא איילונית אינה צריכה גט דתנן בריש יבמות וכלן שנמצאו איילונית כו'. ותירצו דשאני מום דאיילונית דעיקר דעתו של אדם הנושא אשה בשביל בנים ולהכי הוי איילונית קדושי טעות וכן תירץ הרא"ש בפסקיו. עוד הקשו בתוס' דבפרק השולח משמע דאיילונית צריכה גט דתנן המוציא את אשתו משום איילונית לא יחזיר כו' תירצו דהתם מיירי בסתם איילונית ולכך צריכה גט מספק. עוד היינו יכולין לתרץ דההיא דריש יבמות מיירי בקדש האיילונית ולא כנסה ולהכי אינה צריכה גט כלל אפילו מדבריהם וההיא דפרק השולח מיירי בכנסה כדתנן המוציא את אשתו משום איילונית ולהכי צריכה גט דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קידושין וכדפרש"י ז"ל התם בפרק השולח דומיא דשאר מומין אליבא דרב לתירוצא קמא דבקידושין בלחוד בין קדשה על תנאי בין קדשה סתם אינה מקודשת וכשיכנסה צריכה גט אבל לתירוצא בתרא דשאר מומין קדשה סתם צריכה גט ושניא מום של איילונית דעיקר דעתו של אדם בשביל בנים ולכך הויא קדושי טעות אין לחלק נמי באיילונית בין כנסה ללא כנסה דאמדינן דעתו של אדם שאין בדעתו לישא איילונית כלל כנ"ל. והר"י מטראני תירץ כתירוצו של ריב"ש שכתב וז"ל ודאי בשאר המומין כגון הני דתנן שכל המומין הפוסלין בכהנים פוסלין בנשים אי אתני עלייהו הוא דלא הוו קידושין אבל מסתמא הוו קידושין אבל במומין המכוערים כגון ריח הפה וריח החוטם ומכות שבגופה אפי' מסתמא הוי מקח טעות ועלייהו קאמרו דחיישינן משום סמפון. ע"כ:

שכל המומין הפוסלין בכהנים כו'. כתב הרמ"ה מסתבר דאסתמא קאי וה"ק מה טעם תצא שלא בכתובה משום דלא מיבעיא בתנאי דאיפסלה לה מכתובתה אלא אפילו בסתם נמי היכא דקד' סתם ובעל סתם ולא הוה ידע דאית בה מומין ואשתכח בה מומין לית לה כתובה שכל המומין הפוסלין בכהנים לעבודה פוסלין בנשים מכתובתן דכיון דלגבי גבוה מומא איקרי יכול למימר אי אפשי באשה בעלת מומים. תלמידי רבינו יונה: גמרא ותנן נמי גבי קדושין כה"ג מדנקט הכי ולא אתמוהי קא מתמה תנינא חדא זימנא בקדושין משמע לכאורה דקא מתמה דאמאי תצא הכא ובקדושין בחדא גונא דהכא הוה ליה לאקדומי דין כתובה ברישא דהיינו עיקר מכילתין והא ודאי ליתא דא"כ לא משני מידי ואיכא לדחוקי דהכי קא משני כיון דבעי למיתני קידושין הכא אטו כתובות הלכך קדים ברישא קידושין שהקידושין קודמין לעולם לכתובות במעשה ולכך ראוי להקדימה ג"כ בדיבור. ואכתי ליתא להאי פירושא כלל דמדנקט ותנן נמי גבי קידושין כה"ג משמע דעלה דההיא דקידושין נמי קא מתמה ולהאי פירושא עיקר תמיהתו היינו עלה האי דהכא ועוד לא הוה ליה לאורוכי בשינוייה ולמימר התם קידושין אצטריכא ליה דהא עלה ההיא דהתם לא קשיא ולא מידי ואיכא לפרושי דהכא פריך אמאי תנא גבי קידושין כי האי גונא דהכא הוה ליה למתני גבי דין כתובה והתם בקדושין דין קדושין. וליתא דאם כן הוה ליה לשנויי בקוצר דהכא תני דין קדושין אטו כתובות והתם תני דין כתובות אטו קידושין. אלא הנכון כדפרש"י שכתב ז"ל וז"ל כה"ג. משנה זו שנוייה בקידושין בפרק האיש מקדש ומאי שנא דסתמה רבי תרי זימני. פירוש הא דקאמר ותנן נמי גבי קידושין כה"ג היינו מורה מקום היכא תנן והתמיה מבחוץ דהיינו מאי שנא דסתמה רבי תרי זימני ומשני הכא בכתובתה איצטריכא ליה כו' והא דנקט הכא קדושין ברישא היינו משום דבהאי לישנא קבלה רבי והיתה שגורה בפי התלמידים ורצה לשנותה הכא והתם בלשון השגור בפי התלמידים. והריטב"א ז"ל תירץ דההיא דקדושין תנא מעיקרא והיא שגורה בפי התלמידים ולא בעי הכא לשבושה ומשנה לא זזה מלשונה. ודוחק דכתובות שנויה ברישא בסדר המשנה ואפשר לתרץ לשונו כדכתיבנא אנן כנ"ל:

הכא בכתובות וא"ת ס"ס מאחר דתני הכא דין קדושין ל"ל למיתניי' תו התם בקדושין וכיון דתני התם דין כתובות ל"ל למיתניי' תו הכא בכל מקום שהמשנה היא שנויה אפילו שלא במקומה הרי היא שנוייה ועומדת ולמה לי למתנייה תו בדוכתא אחריתי וי"ל דהכי משני הכא במכילתין כיון דקאי בכתובות ובעיא לאשמועינן דיני כתובות וכדקתני בפירקין המדיר את אשתו כו'. הלכך בעי לסיומי דיני הנדרים לענין הכתובה ובעי לאשמועינן נמי דיני המומין לענין כתובה וכדקתני באידך מתניתין בסמוך היו בה מומין כו' הלכך הכא בכתובות איצטריכא ליה ותנא קדושין אטו כתובות. ובמהדורא קמא כ' רש"י וז"ל כתובה איצטריכא ליה דכולה מסכת מיירי בכתובה ע"כ. פי' דכל דיני הכתובה בחד דוכתא בעי למתנייה דהכי סדר כל דין ודין בדוכתי' הלכך איצטריך למתני הכא דין הכתוב' והתם דין הקדושין ובכל דוכתא ודוכתא תנא המשנה כמו שקבלה ולא זזה מלשונה וכדכתיבנא לעיל כנ"ל. וסדר המשך לשון הגמרא כך הוא הכא במכילתין בכתובה איצטריכא ליה ואין לומר דהכי קאמר הכא בכתובות פי' במסכת כתובות איצטריכא ליה דאם כן חסר הלשון דמאי קאמר איצטריכא ליה כנ"ל:

תנא קדושין כו'. אפשר לפרש דהכי קאמר דרישא דמתניתין נמי ואע"ג דתניא לענין קדושין לענין כתובות נמי שייכא דכיון דאינה מקודשת אין לה כתובה אלא דבסיפא מפרש להדיא אין לה כתובה ואפשר דזהו שכתב רש"י תנא קדושין רישא דמתניתין אינה מקודשת. אטו כתובות איידי דנקט משום כתובות. ע"כ. אבל התם בקידושין כתב ז"ל וז"ל ותנא המקדש אינה מקודשת אטו כתובות דבעי למתניי' סיפא כנסה סתם תצא שלא בכתובה. ואפשר דלהכי כתב הכא איידי דנקט משום כתובות היינו משום דרב דס"ל דסיפא קאי ארישא ולשמואל נמי כי קתני רישא המקדש כו' הוה ליה כאלו תני נמי וכנסה ואינה מקודשת ואין לה כתובה וכדכתיבנא כנ"ל:

באלו נדרים אמרו שלא תאכל בשר וכו'. פי' לאו דוקא הני אלא איהו וכל דכותייהו שיש בהן ענוי נפש או שהוא מדברים שבינו לבינה ונקט הנהו דשכיחי טפי וכדקתני להו בהדיא במסכת נדרים אלו הן נדרי ענוי נפש שלא תאכל בשר כו' וזה ברור. ויש להראב"ד בזה דברים שאינן מחוורים ומה שכתבנו נכון וברור. הריטב"א ז"ל:

וכן כתב הריב"ש וז"ל באלו נדרים אמרו שלא אוכל בשר וכו'. לאו דוקא הני אלא ה"ה לכל נדרי ענוי נפש אלא דאורחא דתלמודא למנקט הני והכי משמע לעיל דמוקמינא מתניתין דשלא תטעום אחד מכל הפירות בנדרה היא וקיים לה איהו ומשום דס"ל הוא נתן אצבע בין שיניה הא למ"ד היא נתנה תצא שלא בכתובה משום דאמר אי אפשי באשה נדרנית כדאמרינן בשמעתין מאי שנא כתובה דלית לה דאמר אי אפשי באשה נדרנית וכו' ואע"ג דאמרינן בירושלמי על רישא דמתניתין (במתניתין) שאמר לה על מנת שאין עליה נדרים אבל אי אמר לה על מנת שאין עליך כל נדר אפילו נדרה שלא תאכל חרובין אינה מקודשת דמשמע דהיכא דאמר לה שאין עליה נדרים דוקא בהני ולא בשאר נדרי ענוי נפש. איכא למימר דהא לא קשיא חדא דאפשר דחרובין לאו נדרי ענוי נפש היא אף על גב דהוי מידי דאכילה משום דלאו אורחייהו דאינשי למכלינהו א"נ אפילו דהוו נדרי ענוי נפש והבעל יכול להפר הכא טעמא משום קפידא הוא כדאמרינן בסמוך בחרובין וכיוצא בהן לא קפדי אינשי הלכך מסתמא מקודשת עד שפירש כל נדר. והרי"ף והרמב"ם כתבו דדוקא הני שלשה אבל שאר נדרי ענוי נפש לא בטלי קדושין ואינו נראה אלא כמו שכתבתי וכן כתבו בשם הרא"ה ז"ל וה"ק נמי בנדרים שבינו לבינה כגון שנדרה שלא תתקשט בקשוט של מטה וכן שתהיה נטולה מן היהודים וכיוצא בהן מדברים שדרכן של בני אדם להקפיד בהן. עכ"ל ריב"ש ז"ל ולקמן בסמוך אכתוב מה שכ' הרשב"א בזה בס"ד: וז"ל רש"י במהדורא קמא באלו נדרים אמרו שאינה מקודשת אם נמצאו לפי שבעל מגונה עליו וקפיד עלייהו. ע"כ:

אילימא ארישא כו'. יש לפרש דה"ק דברישא דלא מיירי אלא בקדשה על תנאי ואין לנו אלא קפדנותו הלכך איכא למימר דאפילו כל מילי נמי אבל בסיפא דכנסה סתם כיון דבכניסה לא התנה אע"ג דקדשה על תנאי איכא למימר דדוקא בכגון אלו נדרים עומד תמיד בקפידתו ותצא שלא בכתובה נמצא לפי שיטה זו דאפילו אי קיימא נמי סיפא ארישא מיתוקם שפיר הך שקלא וטריא דרב פפא. ורש"י לא פי' כן שכתב וז"ל ארישא. דאתני בהדה אסיפא וקסבר סיפא דמתניתין מלתא באפי נפשה וקדשה סתם וכנסה סתם קאמר. ע"כ. ואפשר לפרש פי' לפירושו דאדרבי יוחנן קא מהדר דקא סבר סיפא דמתני' מלתא באפי נפשה ולא מכרעא מלתא למימר דס"ל כשמואל דאיכא למימר דלענין קדשה על תנאי וכנסה סתם כרב ס"ל דצריכה גט ואפילו הכי ס"ל דסיפא דמתני' מלתא באפי נפשה ובקדשה סתם וכנסה סתם מיירי ואשמועינן דאפילו הכי תצא שלא בכתובה ואהכי קאי רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק וקאמר באלו נדרים אמרו כו'. אבל התוס' לא פירשו כן אלא דרב פפא כשמואל ס"ל דמוקי סיפא בקדשה סתם וכנסה סתם פי' כיון דרב פפא דהוא בתרא ס"ל דהוי בבא באפי נפשה ע"כ כשמואל ס"ל ועיקר פלוגתא דרב ושמואל בהכי תליא דלרב לא הויא סיפא בבא באפי נפשה ולשמואל הויא מלתא באפי נפשה דעיקר דינייהו בפירוש דמתני' תליא אבל לרש"י פירוש דמתני' לא תליא בדינא דרב ושמואל וכדכתיבנא ואפשר דזהו שכתב רש"י במשנה כנסה סתם. בגמרא מפרש אי קאי ארישא אהך דקדשה על תנאי כו'. אלמא דהך פירושא לא תליא בדינהו דרב ושמואל וכדכתיבנא כנ"ל: וז"ל הריטב"א אלא אסיפא פרש"י וקסבר סיפא דמתניתין מלתא באפי נפשה היא וקדשה וכנסה סתם קאמר ע"כ. ולכך פי' כן דאי תימא ארישא דקדשה על תנאי הדר' קושיא לדוכתא ואפי' כל מילי נמי דהא קפיד ובתוס' כתבו דשמא כיון שכנסה סתם נתבטלה קפדנותו וגלי דעתי' דלא קפיד בכל נדר אי נמי כי קיימא נמי ארישא מיירי סיפא שאם קדשה וכנסה סתם תצא בלא כתובה ע"כ. הריטב"א ז"ל: רב אשי אמר לעולם ארישא ומידי דלא קפדי ביה אינשי לא הוי קפידא פי' דמסתמא לא נתכוון אלא לנדרים דקפדי בהו אינשי הא אלו פי' מודה רב אשי דקפדיה קפידא וכן אמרו בירושלמי שאם אמר על מנת שאין עליה כל נדר אפי' בנדרים דעלמא אינה מקודשת. אבל יש שפירשו דאפילו התנה בפירוש בטלה דעתו אצל כל אדם ולא הוי קפידא וכן נראה מלשון הגמרא לפי פשוטו אבל אין לנו אלא כמו שפירשו בירושלמי. הריטב"א ז"ל: וז"ל הרשב"א ז"ל ה"ג ומידי דקפדי ביה קפיד מידי דלא קפדי בה אינשי לא קפיד כלומר סתם קפידתו אינה אלא במאי דקא קפדי בה אינשי. ואף על גב דהשתא קאמר דבכולהו נדרים הויא קפידתו לא צייתינן ליה דהשתא הוא דקאמר ומעיקרא לא הקפיד בהן ואלא מיהו היכא דקפיד ואתני בהדיא קפידתו קפידא. וגרסינן בירושלמי בד"א כשאמר לה ע"מ שאין עליה נדרים אבל אמר לה כל נדר ואפי' נדרה שלא תאכל חרובין אינה מקודשת ותמיה לי נדרים שבינו לבינה כגון שלא ארחץ לעולם או שלא אתקשט דקרו לה מנוולת אף על גב דלא מצינו שועל שמת בעפר פיר מ"מ מידי דקפדי בה אינשי הוא ואמאי מקודשת ועוד נדרה שתהא נטולה מן היהודים מי איכא למימר שתהא נטולה ממש ותצא בכתובה. וצ"ע. עוד הקשה הראב"ד ז"ל דהא אמרי' לעיל שלא תטעום אחד מכל מיני פירות יוציא ויתן כתובה ואוקימנא לה בנדרה היא וקיים לה איהו וכמ"ד הוא נותן אצבע בין שיניה הא למ"ד היא נתנה תצא שלא בכתובה לפי שיכול הוא שיאמר אי אפשי באשה נדרנית והכא ודאי לכ"ע היא נתנה דקי"ל דאין הבעל מפר בקודמין. וניחא ליה דהתם כיון שנדרה תחתיו ולא היתה אימתו עליה אפילו בכל דבר נמי יכול הוא לומר אי אפשי באשה נדרנית אבל הכא שנדרה קודם לכן אינו יכול לומר אלא באותן שלש נדרים בלבד שלא אוכל בשר ולא אשתה יין ושלא אתקשט בבגדי צבעונין שמתגנה על בעלה והוו לה כמקח טעות במומין אבל נדרים אחרים לא דטעמא דהני לא משום דמצי למימר אי אפשי באשה נדרנית אלא משום דהויא כבעלת מום. ואני תמה על זה דהא אמרינן בשמעתין כתובה טעמא מאי דאמר אי אפשי באשה נדרנית דאלמא טעמא משום דאי אפשי באשה נדרנית היא וא"ת דה"ק אי אפשי באשה נדרנית בנדרים כאלו שהם כמום אכתי קשיא לי דא"כ הלכה אצל חכם והתירה אמאי מקודשת דהא מ"מ אע"פ שהחכם עוקר את הנדר מעיקרו מ"מ הרי כבר נתגנה זו במומין אלו וכי היכי דהלכה אצל רופא ורפאה אינה מקודשת הכי נמי הלכה אצל חכם והתירה נמי אינה מקודשת דנדרים אלו נמי מחמת מומין הן אלא שבזו יש לתרץ שכל שהחכם עוקר מעיקרו איגלאי מלתא דלא היה בה מום כלל והרי היא כמי שחשבוה כבעלת מום ואגלאי מלתא דלא הוה בה מום לעולם אבל מ"מ אין לשון אי אפשי באשה נדרנית סובל כן. ומסתברא דנדרים אלו היינו טעמא לפי שהכעס ניכר בהם יותר ואם לאו שהיא אשה נדרנית ובעלת כעס לא היתה נודרת בנדרים אלו לפיכך יכול הוא לומר אי אפשי באשה נדרנית כזו דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אבל שאר נדרים יש נשים שאין מקפידות להתקשט בהשרת שער ובקשוט פנים והרחיצה כל זמן שאינן יושבות תחת בעליהן ולפיכך אינו מקפיד בהן כנ"ל. עכ"ל הרשב"א: והתוס' כתבו וז"ל ומידי דקפדי אינשי הוי קפידא נראה דהיינו כשהתנה סתם על מנת שאין עליה נדרים ולא פי' איזה נדר דהתם קאמר רב אשי דמידי דלא קפדי אינשי לא הוי קפידיה קפידא אבל אם פיר' להדיא על מנת שאין עליך נדר זה ודאי יכול להתנות בכל נדרים אפילו לא קפדי בהו אינשי ע"כ. פי' קשיא להו מהא דאמרינן לעיל שלא תטעום אחד מכל מיני פירות יוציא ויתן כתובה ואוקימנא לה בנדרה היא כו' וכמו שהקשה הראב"ד כדכתיבנא בסמוך. ותירצו בתוס' דההיא דלעיל מיירי כדפירש בהדיא נדר זה דה"ק קונם פרי פלוני עלי והוא קיים לה וכדפרי' לעיל בריש פירקין. ודוק שכתבו התוספות אבל אם פירש בהדיא ע"מ שאין עליך נדר זה כו' ולא כתבו כלשון הירושלמי בדאמר ע"מ שאין עליה כל נדר והיינו משום דאתו לתרוצי קושיא דמתני' ולהכי נקטי כדפי' להדיא בההיא דמתני' כנ"ל: וז"ל הרמב"ן רב אשי אמר לעולם ארישא ומידי דקפדי אינשי הוי קפידיה קפידא בירושלמי מתני' כשאמר לה ע"מ שאין עליך נדרים אבל אם אמר לה ע"מ שאין עליך כל נדר אפילו נדרה שלא לאכול חרובין נדר והאי ירושלמי ארישא קאי ואפ"ה ס"ל דאי אמר כל נדר משום כל נדר היא יוצאת והוצרכתי לכתוב זה מפני שיש מי שאומר דאפילו אמר כל נדר כיון דלא קפדי אינשי לא הוי קפידיה קפידא. עד כאן:

איתמר קדשה על תנאי כו'. פרש"י קדשה על תנאי שאין עליה נדרים. ע"כ. לכך פרש"י ז"ל בתנאי דנדרים דאלו בתנאי דמומין לא מיישבא שפיר הצריכותא לקמן בסמוך כפי פירושו של רש"י דלקמן דוק ותשכח. והקשו בתוספות במתניתין על הא דתנן בד"א במומין שבסתר אבל במומין שבגלוי וכו' דלרב דמוקי כולה מתני' כנסה ונמצאו עליה נדרים בקדשה על תנאי מה שייך לחלק בין מומין שבסתר למומין שבגלוי עיין לקמן ואפשר שסובר רש"י דדוקא בנדרים קאמר רב הכין ולא במומין ובהכי מתרצה קושי' התוס' דלקמן וליתא דלקמן כתב רש"י להדיא דבמומין נמי קאמרה רב גבי הא דאמרינן מאי לאו טעות נדרים כו' ומאי דכתיבנא מעיקרא הוא הנכון בלשון רש"י כנ"ל: