שיטה מקובצת על כתובות עג.

לא תימא טעמיה דרב כו'. וא"ת מאי איכא בין האי טעמא להאי טעמא בעיקר דינא וליכא למימר דאתי לאשמועינן שאין מחילה מהני' אלא בדבר של ממון דהא ודאי בכל שהוא מחמת קפידתו וצערו מהניא מחילה וכדאשכחן לקמן בפרקין גבי מומין וליכא למימר דקמ"ל דאלו אמרינן אחולי אחליה לתנאיה היתה מקודשת למפרע משעה ראשונה דהא ליתא שאין מחילה מועלת לבטל התנאי שבשעת קדושין לעשותה מקודשת מאותה שעה ונראה כי רש"י ז"ל רצה לישמר מזה ופי' לא תימא טעמיה דרב משום דאחליה לתנאי ויש לה כתובה אלא טעמיה דרב משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אבל כתובה לית לה ומכל מקום עדיין קשה דהיכי תסוק אדעתין שיש לה כתובה דהא בהדיא תנן כנסה סתם תצא שלא בכתובה. לכך הנכון כמו שפירש ר"י לא תימא טעמא דרב משום דאחולי אחליה לתנאיה ובכניסה לחופה סגי אלא טעמיה דרב משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ודוקא שנכנסה כניסה גמורה שבא עליה. הריטב"א ז"ל:

והתוס' ז"ל ישבו שיטת רש"י דכי קאמר לא תימא טעמא דרב משום אחולי כו'. הוה מוקמינן מתני' כשלא בעל וכי קאמר דאחולי אחליה לתנאי מיירי בבעל ועל פי דרכם בשיטה זו יש לפרש דברי אביי בשני פנים או שנפרש דה"ק לא תימא טעמיה דרב היכא דקדשה על תנאי ובעל סתם דכיון דבעל סתם אחולי אחליה לתנאיה לגמרי וכתובה בעי למיתב לה אם מגרשה אלא טעמא דרב לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות פי' אע"ג דבעל לא מחל לגמרי דלענין ממונא בתנאיה קאי אלא לענין גט דוקא הוא דאמרינן בעל לשם קידושין דקסבר אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומיהו אי לא בעל אע"ג דכנס סתם אינה צריכה ממנו גט דעל דעת תנאי הראשון הוא נושא אלא א"כ בעל. א"נ יש לפרש דאיברא ודאי דכי בעינן למימר דאחולי אחליה לתנאיה לגמרי וכתובה בעי למיתב לה דוקא בבעל הוא דאמרינן הכי מיהו כי אמרינן דלענין גט מיירי רב אפשר דאפילו לא בעל צריכה ממנו גט דכל הכונס אדעתא דלבעול הוא כונסה ואין אדם עושה בעילתו בעילת זנות הלכך מעיקרא כי קדשה על תנאי אדעתא שאם יכניסנה יהא התנאי מחול הוא שהתנה ובפרק ב"ש גבי הא דמקשינן נכנסה לחופה ולא נבעלה מאי איכא למימר ומשני לפי שאין תנאי בחופה כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל לפי שאין תנאי בחופה כלומר שהחופה לענין זה כנשואין גמורין שכל שהכניסה לחופה מחל התנאי שכל כניסה לחופה כוונת ביאה היא ע"כ. ואין במשמעות רש"י אלא כלישנא קמא דכל שלא בעל אינה צריכה גט אפילו לרב ואפילו כנס. וז"ל רש"י במהדורא קמא לא תימא טעמא דרב משום דכיון דבעלה סתם ולא הדר אחיל לתנאיה ולא קפיד אאשה נדרנית וגמר דעתיה דלהוו קדושין ושקלה כתובתה לכי נפקא בגיטא דודאי לא שקלה כתובה משום דלא אחיל תנאיה ולא מידי והא דמצריך לה גט משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וגמר ובעל לשם קדושין גמורים ומיהו כיון דמעיקרא קפיד אנדרים ונמצאו עליה אבדה כתובתה ושמואל סבר דסתם כל הבועל על דעת קדושין הראשונים הוא בועל וזה שעל דעת קדושין הראשונים בעל ולא נתקיים התנאי אין חוששין לקדושיו ואפילו גט אינה צריכה וכ"ש כתובה דלא שקלה. ע"כ: וז"ל הרא"ה לא תימא טעמיה דרב כיון דכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה דודאי כל תנאי דלהנאתו אע"ג דלאו ממון מצי מחיל כיון דלהנאתו הוא אפ"ה לאו מהאי טעמא הוא אלא טעמיה דרב אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות פי' וכיון דכן דלא מחיל ליה לתנאיה מנפשיה אלא מהאי טעמא דוקא לענין קדושין הוא דגמר בדעתיה דמקדשא ליה אבל אין לה כתובה ואע"ג דבלא כתובה נמי שוויה רבנן לבעילתו בעילת זנות אנן לא אמרינן שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכיון דכן הוא טעמא דוקא כשבעל דאיתיה לטעמא. ע"כ: וז"ל הרשב"א ז"ל לא תימא טעמא כיון שכנסה סתם ולא הקפיד להזכיר תנאי בשעת כניסה אחולי אחליה לתנאיה הראשון לגמרי וגמר ובעל לשם קדושין גמורים בין ישנן בין אינן ואילו רצה לגרשה כתובה בעי למיתב לה אלא טעמיה דרב לענין גט משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קדושין אע"פ שיש עליה נדרים אבל לענין כתובה בתנאי קאי שאם ימצאו עליה נדרים תצא בלא כתובה וכן פי' רש"י וא"ת ולמאי איצטריך אביי לאשמועינן דכתובה לית לה ומי עדיפא מן הכונס סתם דכתובה לית לה י"ל דאטו הוי טעמא אלא לרב דילמא לרב קדשה סתם וכנסה סתם כתובה נמי יש לה ופלוגתא היא בירושלמי דגרסינן התם ר"ל אמר מתני' בשקדשה על תנאי וכנסה אבל כשקדשה וכנסה סתם יש לה כתובה ר' יוחנן אמר אפילו קדשה סתם וכנסה סתם אין לה כתובה ודילמא רב כריש לקיש ס"ל ואם כן איכא למימר דאף כשתמצא לומר דקדשה סתם וכנסה סתם לרב אין לה כתובה הוה אמינא דקדשה על תנאי וכנסה סתם מחל לגמרי התנאי וכאלו פירש אף ע"פ שיש עליה נדרים דאית לה קמ"ל אביי דלא. ומיהו תמיה לי כיון שאין לה כתובה מה הועיל זה בתקנתו אם יש עליה נדרים ויודעת היא שתצא בלא כתובה נעשה בעילתה בעילת זנות וכל שבעילתה זנות אף בעילתו זנות וכדאמרי' בריש פרק אף על פי כל הפוחת אפילו בתנאה אלמא קסבר התנאי בטל ואית לה וכיון דאמר לית ליך אלא מנה לא סמכה דעתה והוה ליה בעילתו בעילת זנות אלמא משום דלא סמכה דעתה הויא לה בעילתו בעילת זנות אף על פי שאין בלבו לגרשה וכן נמי באחתיה דר' אמי בר חמא דארכסא כתובתה ואסרה לשהותה בלא כתובה משום דלא סמכה דעתה אף על פי שלא היה בלבו של רב אחא בעלה לכפור לה כתובתה. ויש לומר דשאני התם שהוא יודע בה שהיא אין דעתה סומכת ואינה נמסרת לו אלא כזונה וכיון שכן אף הוא בשעת ביאה יודע שעושה בעילה פגומה אבל כאן אדרבה כשהתנה עמה וקבלה על עצמה מחשב קא חשיב שאין עליה נדרים ודעתה לביאת מצוה והילכך אף הוא מתכוון לביאת מצוה אלא שמחמיר על עצמו יותר וחושש לעצמו שלא תהא ביאתו ביאת פנויה אם נמצאו עליה נדרים כנ"ל. ושמואל דאמר אין צריכה ממנו גט לאו למימרא דס"ל דאדם עושה בעילתו בעילת זנות דהא משנה שלימה שנינו המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק ב"ה אומרים צריכה הימנו גט ומפרשי טעמא בגמרא משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אלא טעמא דשמואל הכא דכיון דאיכא תנאי אתנאיה סמיך ולא רמי אנפשיה דילמא איכא עליה נדרים אבל בעילת זנות ודאי לא עביד. עכ"ל הרשב"א ז"ל:

הקשו בתוספות דביבמות פרק ב"ש תנן ב"ש אומרים אין ממאנים אלא ארוסות ואמרינן בגמרא אמר רב יהודה אמר שמואל מאי טעמא דב"ש לפי שאין תנאי בנשואין כו'. ותירץ הרשב"א בחדושיו שם ביבמות דהתם ביבמות לאו תנאי דעל מנת שאין עליך נדרים או מומין במחלוקת רב ושמואל קאמר אלא תנאי של רצון בעלמא קאמר וכאלו התנה אם יערב עליה המקח אם לא קאמר דזו ודאי בעילת זנות ואסור לכ"ע. והתוספות האריכו בתירוץ קושיא זו עי' בתוספות: וז"ל ריב"ש בחדושיו. ואם תאמר וכיון דאית לה כתובה מאי אהני ליה אכתי בעילתו בעילת זנות היא כדאמרינן לעיל בפרק אף על פי. ויש לומר דלאו דוקא בעילת זנות אלא בעילת פנויה והא עדיף ליה. ואם תאמר והיכי פליג שמואל אטעמא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דהא בהדיא תנן בגיטין המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק כו' ומפרשי טעמא בגמרא דאין אדם עושה כו'. י"ל דטעמא דשמואל משום דכיון דאתני בהדה לא מסיק אדעתיה שיהו עליה נדרים כדי שיבעול לשם קדושין אבל הוא סבור שכיון שקבלה קדושין על תנאי זה אין עליה נדרים. ע"כ:

והקשו בתו' ז"ל שפירשו לפי שיטתם דכי קאמר אביי לא תימא וכו'. פירושו לא תימא דבכניסה מיירי אלא בבעל דהיכי ס"ד למימר דכנסה בלא בעל דאחולי אחליה לתנאיה וצריכה גט כיון דקדשה על תנאי שאין עליה נדרים והיו עליה נדרים אם כן אינה מקודשת ומה מועיל אפילו ימחול התנאי אחר כך אם לא יחזור ויקדשנה ואי חופה קונה ניחא ואי אינה קונה קשיא. ותירצו בתוספות דבשעת קדושין היה דעתו לכך שאם יכניסנה לבסוף יהא מחול התנאי ומיהו אף על גב דלמאי דס"ד מיירי בענין חיילת הקדושין של כסף שבתחלה למאי דאסיק דטעמא דרב לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות צריך לפרש מחמת כך מתכוון לקדש בבעילה שאם נפרש דאין אדם בועל בעילתו בעילת זנות ולפיכך מחל התנאי וחלו קדושין בסוף אם כן מאי פריך אפליגו בה חדא זימנא דהתם מקודשת לפי שבעל לשם קדושין והכא מקודשת מחמת קדושין הראשונים וזה דוחק דמאי דס"ד איירי בחדא גוונא ומאי דאסיק בגוונא אחריתי ולשיטת רש"י ניחא דבין מאי דס"ד ובין מאי דאסיק מיירי בחדא גוונא שבעל לשם קדושין ולא שתהא מקודשת מחמת קידושין הראשונים אלא דילמא דס"ד היינו דבעל לשם קידושין גמורין וכתובה נמי בעי למיתב לה ולמאי דאסיק מיירי דבעל לשם קידושין דלא הוי בעילת זנות לבד ולהצריכה גט ולא לענין כתובה.

ועוד הוקשה להם לתוספות לפי שיטתם דאכתי מאי פריך והא אפליגו בה חדא זימנא דהא משמע דה"ק לא תימא טעמיה דרב כיון שכנסה סתם כו'. פי' דבכניסה בסתם לחוד סגי להצריכה ממנו גט אלא טעמא דרב משום שאין אדם עושה בעילתו כו' פי' דבעינן נמי שיבעול סתם מעתה מאי פריך והא אפליגו בה חדא זימנא דילמא שאני הכא משום דאיכא תרתי כניסה סתם ובעילה סתם ומשום הכי איכא למימר דאחולי אחליה לתנאיה ובעל לשם קידושין כיון דלא הזכיר התנאי לא בכניסה ולא בבעילה ולכך צריכה ממנו גט אבל גבי קטנה דעד אותה שעה שגדלה עמדה אצלו בקדושי קטנה איכא למימר דלא אמרינן כיון שגדלה אצלו שעה אחת נתן דעתו ובעל לשם קדושין דלעולם הוא בועל על דעת הקדושין הראשונים. ולשיטת רש"י ז"ל ניחא דבין למאי דאסיק אדעתיה מעיקרא ובין מאי דאסיק לעולם בבעל מיירי ואין החילוק אלא לענין הכתובה דלמאי דס"ד הויא מחילה גמורה וכתובה נמי בעי למיתב לה ולמאי דאסיק לא הויא מחילה גמורה ודוקא לאצריכה גט הוא דאמרינן דלא משוי אינש בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קדושין ומיהו לענין ממונא בתנאיה קאי הילכך פריך שפיר והא אפליגו בה חדא זימנא דלא אתינן לאפלוגי בין כניסה לבעילה כלל.

ותירצו בתוספות דלרב אפילו קדשה על תנאי וכנסה על תנאי הואיל ובעל צריכה גט מדמקשה לרבה לקמן מההיא דהריני בועליך כו'. הילכך דמיא ממש לההיא דקדושי קטנה דעד אותה שעה שבעלה עמד בתנאיה ואם תשאל אם כן נפרוך איפכא מאי פריך והא אפליגו חדא זימנא דילמא דוקא גבי קטנה קא מצריך רב גט משום דאשתני מקטנות לגדלות ואיכא למימר דכיון שגדלה שעה אחת אצלו אמרינן שנתן דעתו לבעול לשם קדושין אבל הכא דעד שעת הכניסה עמד בתנאיה וחזר וכנס על תנאי מעתה היכי נימא דמחיל התנאי והרי אנו רואים דעומד בתנאי עד לבסוף. ותירצו בתוספות אף על פי שהתנה בשעת בעילה לא עביד תנאי לסתור הקדושין אלא משום כתובה כנ"ל פי' לפי' התוספות ז"ל:

והא אפליגו בה חדא זימנא כו'. כיון דאוקמתא לטעמיה דרב דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות הא אפליגו בה חדא זימנא בפרק ב"ש ביבמות יתומה קטנה שלא מיאנה בבעלה בקטנותה והגדילה אצלו ואחר כך נשאת לאחר רב אמר אין קדושי שני תופסין בה שהרי אשת איש גמורה היא דאדם יודע שאין קדושי קטנה כלום ומשהגדילה גמר ובעל לשם קדושין לקנותה בביאה גמורה ולאו אקדושי קטנות סמיך שהרי אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות לפיכך אינה צריכה גט משני ושמואל אמר צריכה גט משני דלא רמי איניש אדעתיה לבועלה לשם קדושין לאחר שגדלה אלא לשם קדושי קטנות הראשונים הוא בועל בעילת זנות דלית ליה לשמואל דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות הילכך תפסי קדושי שני ובעיא גט מיניה ואף על גב דמודה שמואל דאסורה לשני דמשנה שלימה היא דאין הבת ממאנת משהביאה שתי שערות גט מיהא בעיא דהא דאמור רבנן גדולה אינה ממאנת מדרבנן הוא ורב סבר מדאורייתא הוא משום דכי בעל לשם קדושין בעל. רש"י במהדורא קמא: וז"ל הרשב"א ז"ל קטנה שלא מיאנה והגדילה פי' עמו במטה ועמדה ונשאת רב אמר אינה צריכה גט משני דמשהגדילה בא עליה לשם קדושין גמורין מן הסתם לפי שאינו עושה בעילתו בעילת זנות ואף היא מתכונת לכך וכשנתייחד עמה בעדים דהן הן עדי ביאה ואף על פי שלא פירשו לשם קדושין הרי זה כמדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה ונתן לה סתם שהיא מקודשת. ע"כ: וכתב ריב"ש ז"ל וז"ל דאתמר קטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת רב אמר אינה צריכה גט משני פי' משום דקסבר שהראשון אחר שהגדילה בא עליה לשם קדושין משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והם קדושין גמורין ואין קדושי שני כלום ואפי' מדרבנן. ואם תאמר ואמאי לא משני תלמודא דהוה אמינא דטעמיה דרב הונא משום דכי גדלה גדלי קדושין בהדה ואף על גב דלא בעל. יש לומר דהא ליכא למימר דהתם ביבמות מוכח דריש לקיש לית ליה האי סברא. ואם תאמר וזו אמאי אינה צריכה גט משני והא קי"ל כרב המנונא דאמר האשה שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר בפני בעלה מקודשת. יש לומר דהכא שלא בפני בעלה א"נ שפירשה בשעה שקבלה קדושי שני שלא גרשה בעלה הראשון אלא שהיא מקבלת אותם משום דסברה דאין קדושי ראשון כלום אי נמי דאפילו לא פירשה כיון דאיכא למימר דאיהי סברה הכי לא אמרינן שתהא מקודשת לשני ולא אמרינן הכי אלא היכא דלא אפשר למתלי במידי אלא בגרושי ראשון ואז הוי כאלו אמרה לבעלה גרשתני וזה נכון. ואם תאמר אכתי קדושי ראשון היכי מהני אפילו בעל לשם קדושין דהא בלא עדים נינהו. יש לומר שמיירי דנתייחד עמה בעדים והן הן עדי יחוד והן הן עדי ביאה.

והרא"ה כתב דכיון דאשתו היא ועומדת עמו אפילו לעדי יחוד אינה צריכה דכ"ע ידעי שנתייחד עמה ובא עליה. ואם תאמר ומאי מקשה והא אפליגו בה חדא זימנא והיכי ידענא חדא מכלל חברתה דאי אתמר בהא הוה אמינא הא דאמר רב צריכה הימנו גט היינו מספיקא דלא ידעינן אי בעל לשם קדושין ודילמא משני הוה צריכה גט ואי אתמר בהא דקטנה הוא דקאמר שמואל צריכה גט משני היינו מספק ומראשון נמי צריכה גט שמא בעל לשם קדושין. תירצו בתוספות דהכי פריך אמאי איפליגו בשני מקומות הוה להו לאפלוגי בחד מהנך לפרושי מילתייהו דלימא רב אמר צריכה גט מראשון ולא משני ושמואל אמר משני ולא מראשון. עכ"ל ריב"ש ז"ל: ה"ג אי אתמר בהך הוה אמינא בההיא קאמר רב משום דליכא תנאי פרש"י דליכא תנאי והכל יודעין שאין במעשה קטנה כלום וגמר ובעל לשם קדושין פי' לפי' דהתם לאו משום תנאה דידיה לא נתקיימו הקדושין בתחלה אלא לפי שהיתה קטנה ולא היה בו כח לקדשה כי לעולם היה דעתו לקדשה קדושין גמורים וכיון שכן כשבא לידו שיכול לקדשה בביאה לא ירצה לעשות בעילתו בעילת זנות אבל הכא דמשום תנאה דקפיד לא נגמרו הקדושין בתחלה מודה לשמואל דכי בעל על דעת תנאיה קמא בעל קמ"ל. ובפרק ב"ש עשה הספר הצריכותא בהפך דאי אתמר בהא דהכא בהא קאמר רב משום דאיכא תנאה אבל בההיא דמיאון דליכא תנאה מודה רב דעל דעת הקדושין הראשונים בעל דאלמא כל היכא דאיכא תנאה עדיף טפי לומר שבועל לשם קדושין וזה מן הסוגיות המתחלפות בתלמוד והתם בעינן למימר דבהא דהכא כיון דאיכא תנאה כבר הוא ידוע שאם אין תנאי מתקיים אין כאן קדושין כלל ואפילו מדרבנן הויא ביאת זנות לפיכך בועל לשם קדושין אבל בההיא דקטנה דליכא תנאה סומך הוא לבעול על דעת הקדושין הראשונים דהוו קדושי דרבנן מיהת. הריטב"א ז"ל: וז"ל הרא"ה ז"ל ומהדרינן דלא דמיא הא דנדרים לקדושי קטנה דאלו הכא דבגופה הוא דקא טעו איכא למיחש כיון דחזיניה דמקפיד דלא מחיל ליה לתנאיה לעולם אבל בקטנה דאלו בגופה לא קא טעי כלל אלא קדושי נינהו דלא מעלו בהא איכא למימר אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דכיון דקא חזינן דקא ניחא ליה בה מסתמא אית לן למימר שכל אדם רוצה שיגמרו נשואיו ואף על פי שהמקדש בלא עדים אין חוששין לקדושיו הכא כיון דהויא מילתא דכ"ע ידעי בהו כ"ע סהדי וכן המקדש בביאה אינו צריך אלא עדי יחוד. וכן דעת רבינו נר"ו:

כתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא מאי לאו קדשה על תנאי כו'. יש לדקדק קצת דמעיקרא הוה ליה למימר דמאי לאו קדשה על תנאי כו' ושוב הוה ליה למימר כתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא תיובתא דשמואל. ויש לתרץ דהכי קאמר כיון דדייקינן כתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא הילכך אית לן למימר דסיפא ארישא קאי דאי מילתא באפי נפשה היא מאי שנא כתובה ומאי שנא גט וכדפריך תלמודא לקמיה ואפשר דלהכי כתב רש"י מאי לאו קדשה כו'. וסיפא ארישא קאי דקאמר כתובה הוא דלא בעיא דלענין ממונא לא אחיל תנאיה וכו' ע"כ. כן כתוב ברש"י כתיבת יד מדוייק פי' דאין לנו הכרע אחר כך לומר דסיפא ארישא קאי אלא משום דמחלק המשנה בין כתובה לגט דאי לאו הכי הדבר שקול דכך מצינו לפרש משנתנו דמילתא באפי נפשה היא סיפא כי היכי דנימא דסיפא ארישא קאי והכי דייק לשון רש"י במשנתנו שהלשון שקול דוק ותשכח. ואם תשאל דהא אינו שקול דאי תימא דסיפא ארישא קאי לא מחסרה המשנה כלל דקתני כנסה סתם פי' כנסה לבד היתה בסתם ואי מילתא באפי נפשה קאמר מחסרא מתניתין דהוה ליה למיתני קדשה סתם וכנסה סתם. תשובתך לא מחסרא דה"ק כנסה סתם פירוש דכל מעשה הכניסה היתה בסתם דהקדושין נמי ממעשה הכניסה הויא וכן כתבו המפרשים לקמן בסמוך וכדבעינן למכתב בס"ד ואפשר דלהכי כתב רש"י לא קדשה סתם כו' ומילתא באפי נפשה היא פירוש לא מחסרא מתני' מידי דקא מייתר לישנא יתירא במתניתין אלא דקא מפרש דמילתא באפי נפשה היא מתני'. ואם תשאל כיון דעיקר ההכרע היינו ממאי דמחלק מתניתין בין גט לכתובה א"כ כי מוקי לה בקדשה סתם וכנסה סתם מיד הוה ליה לאקשויי ומאי שנא כתובה תשובתך הרי סוף סוף לקמיה בסמוך פריך לה והקדים לאקשויי אדתני המקדש את האשה כו' דקא מותיב להדיא לשמואל אגיטא דמשמע ממתניתין דבעינן גיטא אבל אידך קושיא לא פריך להדיא האי דהא פריך מאי שנא כתובה ודוק כנ"ל: