שיטה מקובצת על כתובות עב.

והחי יתן אל לבו דברים של מיתה דספד כו'. אפשר לפרש דסופד היום יספד למחר והקובר היום יקבר למחר כלומר סוף אדם למות אבל בירושלמי אמרו ספוד דיספדון לך כלומר ספוד שתספד קבור שתקבר. הרא"ה ז"ל: והריטב"א כתב וז"ל והחי יתן אל לבו דברים של מיתה דספד יספדוניה כלומר במדה שהוא מודד לבריות בדברים אלו בה מודדין לו והיינו כמתניתין דתני שאין כל בריה סופדה ויש שפירשו דספד יספדוניה וכו' שיתן אל לבו עניני המיתה כי סוף כל האדם למות וזה באמת מורה ענין הפסוק ואע"פ שאינו ענין למאי דאיירי ביה בשמעתין ע"כ. וקרא נמי לא מתיישב לאידך פירושא דלמה לו למכתב והחי יתן אל לבו הא כבר כתוב טוב ללכת אל בית אבל וגו' באשר הוא סוף כל האדם ולמה ליה למכתב והחי יתן אל לבו אלא היינו כפירושא דמתני' ולהכי תפס ר"מ כוליה קרא ודוק כנ"ל:

אלא דאתחזק בית האבל או בית המשתה בחזקת פרוצין. ותימא כלומר ותאמר לאותו פלוני מה שצוה עליה בעלה ואמאי יוציא. דברים של קלון צוה עליה לחורפו לפיכך אין שומעין לו שמשיאה ש"ר עם שכניה ויוציאנה. רש"י במהדורא קמא:

שתהא ממלאה ונופצת הדירה דלכשתקבל שכבת זרע ממנו תתהפך עד שתהא פולטתו כדי שלא תתעבר. נופצת כמו ותער כדה ונופצת. עשרה כדים עשרה לאו דוקא. בשלמא לשמואל מ"ה מוציא דאמרה בעינא חוטרא לידה ומרא לקבורה. רש"י במהדורה קמא: וז"ל ריב"ש ז"ל שתמלא ותנפצי מפרש בירושלמי כמעשה ער ואונן כלומר דאיכא השחתת זרע כהתם ולאו כמעשה ער ואונן ממש דהתם דש בפנים וזורה בחוץ וטעמא דהכא דיוציא או משום דאמרה בעינא חוטרא לידה ומרא לקבורה או משום דאיכא איסורא בדבר דאף ע"ג דלא מפקדא אפריה ורביה אסור לה להשחית זרע בעלה. עד כאן: וז"ל הריטב"א שתהא ממלאה ונופצת פרש"י שתנפץ השכבת זרע כו' ומדברי שמואל היה נראה דלא גרסינן במתני' שתהא ממלאה ומערה לאשפה דאלו להאי אוקימתא מאי לאשפה איכא וי"ל דשפיר גרסינן ליה ולאשפה לישנא בעלמא שהיא כמו נוטלת בניה ומטילתן לאשפה: וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל בשלמא לשמואל דמפרש דעל מנת שתהא ממלאה ומערה ר"ל שתנפץ בשעת תשמיש כדי שלא תתעבר מ"ה יוציא ויתן כתובה אלא למתניתין דמפרש מלתא דלית בה איסור תעביד דכל אשה שבעולם מצווה לעשות רצון בעלה ומהדרינן מפני שאינה רוצה להחזיק עצמה כשוטה. ע"כ: המדיר את אשתו שלא תשאל ולא תשאיל פי' לרב אפשר לפרשה כשאסר עליו תשמיש או נכסיו אם תשאל או תשאיל אבל לשמואל דאמר אפילו בסתם ימתין וליכא למימר הכי וליכא לאוקמא בשנדרה היא וקיים לה איהו דהא מדסיפא כשנדרה רישא כשלא נדרה והנכון דהכא כשאסר כליו על אחרים שלא תוכל להשאילם ואסר עליו ג"כ כלים של שכנותיה והיא אינה יכולה לשאול כדי שלא תתן מכשול לפניו וסיפא כשנדרה היא שאסרה כלי הבית על שכנותיה וכלי שכנותיה עליה או שנשבעה בכך את"ל שאינה יכולה לאסור כלי הבית על אחרים לפי שהם ממונו של בעל ומיהו משכחת לה שיכולה לאסרם כגון שהם מנכסי נדונייתה שיש לה זכות בהם להשתמש ושלא ישתמשו בהם אחרים שלא מדעתה או שהם מנכסי מלוג שלה שאין הבעל יכול להשאילם שלא מדעתה וכל אחד מהם יכול לאסרם על אחרים ואין אותן אחרים יכולין לומר בשל חברך אני משתמש כדאמרינן גבי חצר שאין בה דין חלוקה דהכא אין אחד מהם רשאי לבלותם ולא להשתמש בהם אלא בצורכי הבית בלבד ויש בזה כמה שיטות וזהו הנכון בעיני וכן פירשתי לפני רבינו ז"ל. הריטב"א ז"ל:

והרשב"א ז"ל כתב וז"ל המדיר את אשתו שלא תשאל ולא תשאיל כו'. יוציא ויתן כתובה לשמואל לאו יוציא לאלתר קאמר אלא לאחר שלשים יום והא דלא קתני בה שתמתין לפי שלא הוצרכה הברייתא אלא ללמוד שעיקר הנדר קשה לה או ישאל על נדרו או יוציא ויתן כתובה ע"כ. והקשה הריב"ש ז"ל על זה דליכא למימר הכין דהא כל היכא דאמרינן יוציא ויתן כתובה לאלתר משמע דהא פרכינן לעיל לשמואל מההיא שלא תטעום מדקאמר יוציא ויתן כתובה דמשמע לאלתר וליכא למימר דהתם משום דממלתיה דרבי יהודה דפליג עליה ואמר יום אחד שמעינן דלת"ק לאלתר אבל בעלמא לא אמרינן הכי דהא פרכינן עליה נמי מההיא דשלא אתקשט ולא שמעינן ליה מדר' יוסי אלא ודאי כל היכא דאמרינן יוציא ויתן כתובה לאלתר משמע. עד כאן.

וזהו שכתב רש"י ז"ל גבי הא דפרכינן לשמואל מההיא דשלא תטעום כו'. יוציא ויתן כתובה לאלתר. ע"כ. ולעיל פרישנא לה בלשון אחרת וזה יותר נכון בכונת לשון רש"י:

עוד כתב הרשב"א וז"ל וכן היא שנדרה כו'. תצא שלא בכתובה פי' הראב"ד דמיירי כגון שנדרה איהי וקיים לה איהו וקסבר האי תנא היא נתנה אצבע בין שיניה ואין נראה כן בדברי הרי"ף שפסק כמ"ד הוא נותן ופסק גם כן כי האי ברייתא דתצא שלא בכתובה וכן כתב הרמב"ם כמוהו. ומסתברא לי דהכא בשנדרה היא ולא קיים לה איהו ואפילו למ"ד הוא נותן אלא דאין אלו דברים שבינו לבינה ולא נדרי ענוי נפש ולפיכך אינו יכול להפר ותצא שלא בכתובה ורישא דקתני יוציא ויתן כתובה מפרישנא לה לשמואל בשנדרה היא וקיים לה הוא והתם כגון דתלנהו בתשמיש אבל הכא בדלא תלנהו בתשמיש תני ברישא המדיר משום דבדידיה תלי קיומו של נדרו כאלו הוא המדיר ובסיפא תני וכן היא שנדרה שאין כאן אלא נדרה לבד א"נ יש לי לומר לפי מה שכתבתי למעלה דרישא בשקיים לה בפי' וסיפא בששתק לה ולפיכך אם אמר אי אפשי באשה נדרנית תצא שלא בכתובה שהיא נתנה ואע"פ שלא הפר לה משום דמטריד ולא רמי אנפשיה כנ"ל ע"כ. ועיין הר"ן בהלכות: וז"ל תלמידי רבינו יונה המדיר את אשתו שלא תשאל ולא תשאיל נפה וכברה רחיים ותנור לכאורה נראה דברחיים ותנור המטלטלין דומיא דנפה וכברה מיירי או אפשר שלא תשאיל להם בביתה ויש לשאול בשלמא שלא תשאיל יכול לאסור אלא שלא תשאל היאך יכול לאסור של חברו ויש לתרץ דמיירי כגון שאמר אסור עלי כל הנאה שבעולם שיש לי בשאלת כלי חרס. כך תירצו רבני צרפת ז"ל. עוד אפשר לומר יאסר הנאת תשמישך עלי אם תשאל ואכתי איכא למידק בשלמא אם לא תשאיל שייך למימר טעמא דמשיאה ש"ר בשכנותיה אלא שלא לישאל מהם מאי ש"ר איכא ויש לומר שמפני שאומרות השכנות מתוך כך אינה רוצה ליקח בשאלה כדי שלא נבקש ממנה. ע"כ: ושלא תארוג בגדים נאים לבנה נראה שמנהגם היה לארוג אותם הם בעצמם לבניהם א"נ שהדירה שלא תצוה לאורג לארוג אותם. תלמידי רבינו יונה ז"ל: תצא שלא בכתובה אע"ג דקי"ל דממלאכה אינה מורדת אלא כופה בשוטים ועושה שאני הכא דכיון דנדר ואי אפשר לכופה תצא שלא בכתובה. הרשב"א ז"ל: שמשיאה ש"ר שהרואה אותה אומר אין בעלה מניחה להשאיל ולא לשאול כלי משכניו כדי שלא ישאלו גם הם אותם שלו ונמצאת שגרמה לו ש"ר שאומרין עינו צרה בכליו. רש"י ז"ל במהדורא קמא: מתני' דת יהודית דברים שאינם אסורין מן התורה אלא מנהג בנות ישראל הם לצניעותא בעלמא והיא עוברת על דת המנהג. מאכילתו שאינו מעושר ומשמשתו נדה דעל אלו בידו לגרשה לפי שמחטיאתו. ונודרת ואינה מקיימת נמי ממיתה את בניו דבעון נדרים בנים מתים כדאיתא בפרק במה מדליקין ונפקא לן מקרא למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך. מעשה ידיו אלו הבנים. ומאכילתו טבל לאו דוקא דה"ה אם מאכילתו חלב או חזיר והא דלא חשיב נמי זינתה ומשמשת עמו דהשתא נמי ספיא ליה איסור שהרי אסורה עליו משזנתה משום דההוא ודאי פשיטא משזנתה אבדה כתובתה הואיל ואסרה עצמה עליו ומוציאין אותה מתחתיו על כורחו ואין שומעין לו כל עיקר לקיימה. רש"י במהדורא קמא. וכן כתבו תלמידי רבינו יונה ז"ל הא דנקט הני אורחא דמלתא נקט דאלו שכיחי על ידה אבל ה"ה לשאר איסורין שבתורה כגון אכילת חלב ודם וכיוצא בהן. ע"כ: וכן כתב הריטב"א ז"ל וז"ל מאכילתו שאינו מעושר פי' כגון הני קתני וה"ה לשאר איסורין כגון שמאכילתו בשר שאינו מנוקר או שאינו מלוח כדינו וכיוצא בו ע"כ. עוד כתב הריטב"א וז"ל הא דקתני יוצאת שלא בכתובה פי' שאם רצה להוציא תצא שלא בכתובה אבל אין כופין אותו להוציא אם הוא אומר שיזהר בה מכאן ואילך שלא תכשילנו וכולה מתני' בשהתרה בה והכי סוגיין במסכת סוטה [כה א'] שהעוברת על דת וחברותיה צריכות התראה ואף ע"ג דמעיקרא משמע דבעי' היא התם ולא אפשיטא מסקנא דסוגיין אפשיטא התם כדפרישנא התם וכן אמר בירושלמי תמן תנינן נשים שאמרו חכמים שיוצאות שלא בכתובה צריכות התראה ואם לא התרה בהן יוציא ויתן כתובה וכן פסק הרי"ף והרמב"ם. עד כאן: וז"ל הרשב"א ז"ל ואסיקנא בסוטה פרק ארוסה [סוטה כה א'] העוברת על דת צריכה התראה להפסידה כתובתה ואילו רצה הבעל לקיימה איבעי' להו התם אי יכול לקיימה או לא ולא אפשיטא ומספיקא לא כייפינן ליה ומיהו מצוה לגרשה כך כתב הראב"ד. ומסתברא דפשיטא דאם רצה לקיימה מקיימה דהא בעל שמחל על קנויו קנויו מחול כדאסיקנא התם מדרבי יאשיה שלשה דברים סח לי זעירא מאנשי ירושלים בעל שמחל על קנויו קנויו מחול והשתא בתר קנויו מחיל ומקיימה קודם קנויו לא כל שכן והא דאיבעי' לן התם על העוברת על דת ורצה הבעל לקיימה והדר בעי בעל שמחל על קנויו בדרך את"ל כלומר את"ל מקיימה כיון דאכתי לא הקפיד הוא בדבר היכא דהקפיד וקני לה מצי תו למחול על קנויו או לא ואסיקנא דמחיל וכל שכן היכא דלא הקפיד דמחיל ומקיימה ע"כ. עוד כתב הריטב"א העוברת על דת משה ויהודית פי' ואפי' לא עברה אלא פעם אחת כיון שהתרה בה דבכמה דוכתי העושה כך וכך משום פעם א' העובד ע"ז המברך את ה' ההוגה את ה' באותיותיו המבזה רבותיו וכן רבים לאין סוף.

קשיא להראב"ד משום דת יהודית היאך תצא שלא בכתובה דהא תניא בשילהי מסכת גיטין אכלה בשוק גרגרה בשוק הניקה בני' בשוק בכולן ר"מ אומר תצא אמר ליה ר' יוחנן בן נורי אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה כו'. וקי"ל כר' יוחנן בן נורי וי"ל דהתם קאמר ת"ק תצא ור' יוחנן אמר אין כופין אותו להוציא שאם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו אבל מודה הוא שאם רצה להוציא שיתן כתובה. והנכון דהתם כשעשתה כן בלא התראה ומתני' בהתראה כדפרישנא והיינו דלא קתני התם האוכלת בשוק כו'. והרמב"ם כתב שהעוברת על דת יהודית אפי' הבעל רוצה לקיימה הפסידה כתובתה דמה טעם תקנו חכמים כתובה לאשה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וכיון שהיא פרוצה ניחא לן שתהא קלה בעיניו להוציאה ורוב רבותי חולקין עליו בזה. עכ"ל הריטב"א ז"ל: ונודרת ואינה מקיימת דאמר מר בעון נדרים בנים מתים פי' ומתני' בשאר הנדרים שאין יכול להוציא בלא כתובה עליהן ואע"פ שאינו מוציאה בשביל הנדרים אם אינה מקיימתן מוציא אותה בלא כתובה אבל שלשה נדרים דתנן לקמן בפרקין אע"פ שמקיימן מוציאה בלא כתובה מפני שאומר אי איפשי באשה בעלת נדרים א"נ יש להעמיד גם באותן השלשה נדרים וטעמא דאינה מקיימת הא לאו הכי לא מצי מפיק לה דמצי מפר לה ואי לא מפר לה הוא נתן אצבע בין שיניה דהא אפי' באותן שלשה נדרים ונמצאו עליה נדרים תנן ומשמע דאין הבעל מפר בקודמין הא נדרה תחתיו לא משמע דמצי מפר לה ואם לא הפר לה הוא נתן אצבע בין שיניה. וקשיא לי בעל נמי אם נודר ואינו מקיים יוציא ויתן כתובה שקובר את בניו ועוד שקובר את אשתו דכתיב אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך ונראה לי דכ"ש הוא האשה שהיא מפסדת דינה ומה שראוי להנתן לה המשועבד לה בעת שנשאה קנסינן לה שתצא בלא כתובה כ"ש בעל דלא מפסיד מידי אלא מה שנשתעבד לה דיוציא ויתן כתובה וכן נמי אם מאכילה דברים האסורים או טבל או נבלות וטרפות שתוכל אשתו לתבוע גירושין ממנו ויוציא ויתן כתובה. הר"י מטראני. וכן כתב ריב"ש בחידושיו בלי שום חולק כלל:

גמ' היכי דמי אי דידע יפרוש מכאן משמע דכל שלא האכילתו ממש אינה יוצאה שלא בכתובה שיכולה לומר משטה הייתי בו וכשיבא לאכול הייתי מונעת לו והיינו דאמרינן דאי ידע יפרוש והיינו דקתני מאכילתו וכן פי' בתוספות בשם ר"י אבל רבינו ז"ל אומר בשם רבותיו דכל שרצתה להאכילו יוצאה בלא כתובה והכא לישנא דמתני' דייקינן היכי קתני מאכילתו והא מסתמא לא משכחת ליה דאי ידע יפרוש כו'. הריטב"א. וכהאי לישנא בתרא משמע מלשונו של רש"י שכתב וז"ל ה"ד דהאכילתו ע"כ. וז"ל במהדורא קמא אי ידע דאינו מעושר יפרוש ולא ליכול וכל כמה דלא אכל לא אבדה כתובתה מנא ליה שטבל היה מאכילתו שתפסיד כתובתה ע"כ. ואם תשאל כיון דאפילו רצתה להאכילו יוצאה שלא בכתובה אמאי נקט במתני' מאכילתו תשובתך מדנקט מתני' הכי שמעינן דהיכא דאמרה פלוני כהן תקן לי הכרי ושיילוהו ואמר לא תקן תצא שלא בכתובה אע"ג דאין כאן אלא עד אחד כיון דתלתה ביה והיינו דנקט תלמודא בשינויא לא צריכא כו' דלא שייך האי לישנא אלא אקושיא דפשיטא ובמאי דכתיבנא ניחא ובכל דוכתא דאיכא כי האי לישנא קבלה בידינו ממרנא ורבנא הרדב"ז ז"ל דקאי לתרוצי קושית פשיטא ובעיקר הדין דכתיבנא יש חולקין דלעולם צריך שני עדים להפסידה כתובתה וכדבעינן למכתב קמן בס"ד ומיהו רבינו ז"ל ורבותיו של הריטב"א ז"ל אפשר דסוברין כן וכדכתיבנא כנ"ל: אי דלא ידע מנא ידע פי' כיון שנאכל כבר מנא ידע אחרי כן ומיהו קודם שנאכל אפשר לידע שמכירין באותה תבואה שלא נטלה ממנה המעשר והיינו דלא פריך להדיא מנא ידע. וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל מנא ידע פי' רש"י מי הודיעו אחרי כן שהוא בא להוציאה ואם תאמר ולימא ליה כגון שהודית אחרי כן וליכא למימר כדפירש הראב"ד ז"ל שאין אדם נאמן לשום עצמו רשע שאין אומרים כן לענין תשלומי ממון שהמודה לחברו שגזלו או שחבל בו או שגנב ממנו חייב הוא לשלם ממון ולא אמרו אלא שאינו משלם קנס על פי עצמו אבל יש לפרש דלא מסתברא לן לאוקמי כשהיא מודה ברשעותה דמלתא דלא שכיחא היא. עד כאן:

פלוני כהן לאו דוקא כהן אלא אורחא דמלתא נקט שהכהן היה מתקן את הכרי ונוטל את הראוי לו. ואית ספרים דלא כתיב כהן בהו. רש"י במהדורא קמא: גרסינן בירושלמי [ה"ו] וכולהון בעדים פלוני כהן עשר לי פלוני כהן ראה כתמי פלוני כהן קצה לי חלתי פלוני חכם התיר לי נדרי בודקין כולהון ולא משתכחין ע"כ. ונחלקו רבותי בפי' זה הירושלמי כי יש אומרים שצריך עדים שיכחישוהו במה שאמרה פלוני כהן עשה לי כך שאמרו עמנו היה במקום פלוני או לא זזה ידינו מתוך ידו כל אותו היום ולא עשה כן. אבל על פי הכחשת הכהן לבדו אינה מפסדת כתובתה דעד אחד הוא וזה דעת הרשב"א. ומיהו אף לפי' זה הכהן נאמן כעד אחד ובעד אחד מן השוק סגי ורבינו ז"ל היה אומר דהכהן נאמן עליה דכיון דתלתה מלתא בדידיה הא המניה ואיהו נאמן להפסידה כתובתה שהרי רגלים לדבר וכמו שאמרו בסמוך גבי משמשתו נדה שהיא מפסדת כתובה על פי שכנותיה שאומרות שהוחזקה נדה ביניהן ואף על פי שאין זו עדות ברורה סמכו עליה לקונסה כיון שרגלים לדבר ובודאי שלשון הגמרא מכריע אלי קצת בפרק זה מדאמרינן ואזל שייליה ואשתכח שקרא ומדאמרינן שייליה משמע דבדידיה בלחוד סגי ומה שאמרו בירושלמי וכלהון בעדים היינו לומר שצריך עדים שאמרה לו כן ושאמר הכהן כן כי התלמוד אומר טענתו כי הוא טוען שאמרה לו כן ודאזל שייליה לכהן ואשתכח שקרא ואמר הירושלמי בזה שצריך לברר וכיון שבירר דבריו בהכי סגי ליה ולא אמרינן ליה ערבך ערבא צריך כנ"ל וכן נראה דעת הרמב"ם. הריטב"א ז"ל: ומשמשתו נדה היכי דמי אי דידע יפרוש ואי דלא ידע יסמוך עליה פירשו בתוספות דהא דלא אמרינן הכא כדלעיל מנא ידע דהכא אפשר ליה למדע כגון שראה כתם בחלוקה והיא אומרת טהורה אני ואותו כתם מעלמא הוא שעברתי בשוק של טבחים וכיוצא בזה ופלוני כהן טהר לי ולהכי פרכינן דלסמוך עלה דרחמנא הימנה כדכתיב וספרה לה ומדלא אמרינן לעיל כי הכא אי דלא ידע יסמוך עלה יש מדקדקין שאין האשה נאמנת באיסורין של תורה אלא בנדותה בלבד דכתיב וספרה לה ומהתם לא ילפינן דשאני התם דלא סגיא בלאו הכי כי אי אפשר לו לבעל לדעת מתי וסתה ושלמו ימי ספורין שלה אלא על פיה ואם לא תאמינה בטלת מצות פריה ורביה והיינו דאמרינן בפ"ק דפסחים הכל נאמנים על בעור חמץ אפי' נשים ועבדים וקטנים ופרישנא טעמא דכיון דבדיקת חמץ דרבנן היא הימנוה רבנן בדרבנן הא אלו הוי דאורייתא לא מהמני. ואין פירוש זה נכון שכל מקום שהאמינה תורה עד אחד באיסורין האשה כאיש וכל שכן בעניני הבית המוטלין עליה ומעשים בכל יום שסומכין עליה בנקור הבשר ומליחתו ועל מצה בפסח וכיוצא בהן הרבה וההיא דפסחים כבר אמר בירושלמי לית כאן נשים א"נ אית כאן נשים ומתוך שהן עצלניות בודקות כל שהן כלומר שלא יבדקו כראוי מפני הטורח לראות חורין וסדקין ומה שלא אמרו לעיל נסמוך עליה כי הכא משום דגבי נדה כתיב קרא בהדיא וממנו אנו למדין לכל האיסורין לכך סתם התלמוד לשונו לומר מנא ידע ומ"מ הכל ענין אחד דע"כ ה"ק כיון שכבר אכל וסמך עליה כדינו מנא ידע שהרי אין לחקור אחריה כי היא נאמנת לו ולא עוד אלא שאילו היה הדין נותן שלא יהא מאמינה לא היה לנו לקונסה בכתובה דאדרבה הוא עשה שלא כדין שאכל על פיה ומימר אמרה דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין אלא ודאי זאת נראה לי ראיה ברורה שהיא נאמנת ולקמן אמרו עוד היודע באשתו שאינה קוצה לו חלה יחזור ויפריש אחריה אלמא כל שאינה חשודה לו אינו צריך להפריש אחריה וזו ג"כ ראיה ברורה כנ"ל וכן פסקו הגאונים ז"ל וכן הוא בתוספות. הריטב"א ז"ל:

לעצמה בפני עצמה שאין צריך לספר את חשבונה אלא סומך עליה. רש"י במהדורא קמא. הקשו בתוספות אמאי אין מברכת זבה על ספירתה כמו שמברכין על ספירת העומר דהא כתיב וספרה ובשלמא למ"ד שאין האשה נאמנת באיסורין של תורה כדכתיבנא לעיל ניחא דמאי דכתיב וספרה לה אתיא למיעוטא דוקא לענין ספירה היא דנאמנת אבל בשאר איסורי תורה לא מהימנא הלכך שניא הא דכתיב וספרה לה ממאי דכתיב גבי ספירת העומר וספרתם לכם אבל לשיטת התוספות דבכל האיסורין אשה מהימנא הלכך הא דכתיב וספרה לה הוה ליה כמאן דכתיב וספרתם לכם גבי עומר והלכך קשיא מאי שנא דלא מברכת זבה על ספירתה ותירצו בתוספות דאין מברכין אלא ביובל שמברכין ב"ד בכל שנה שלעולם נוכל למנות כסדר וכן עומר אבל בזה שאם תראה תסתור אין לה למנות כנ"ל:

הוחזקה נדה בשכנותיה וכו'. פרש"י ז"ל שראוה לובשת בגדי נדות ולבעלה אמרה טהורה אני ושמשה בעלה לוקה עליה אם התרו בו ובכה"ג משכחת לה למתני' דלאחר תשמיש הודיעוהו שכנותיה שהוחזקה נדה. הריטב"א ז"ל: וז"ל רש"י במהדורא קמא הוחזקה נדה בשכנותיה שיודעים יום וסתה וראוה לובשת בגדי נדותה והחזיקה נדה בעלה לוקה עליה אף על פי שאמרה לבעלה טהורה אני וכגון שהתרו בו ולאו התראת ספק הוא דכיון שהוחזקה נדה לשכנותיה בודאי נדה חשבינן לה אף על גב דוסת עשוי להשתנות והכא נמי אם הוחזקה נדה ואמרה טהורה אני יוצאה בלא כתובה. ע"כ: מנא ידע כי סמיך עליה דהא עליה רמיא מלתא כדנפקא לן בפרק במה מדליקין דכתיב ראשית עריסותיכם תתנו לכהן להניח ברכה אל ביתך. רש"י במהדורא קמא:

תניא היה ר"מ אומר היודע באשתו שנודרת ואינה מקיימת יחזור וידירנה כו'. ופרישנא לה שיחזור ויקניטנה כדי שתדור בפניו ויפר לה פרש"י שאין לו להוציאה אלא כך יתקננה ולפי זה מתניתין דלא כרבי מאיר והאי סתמא דמתניתין לאו ר"מ היא ותמיהא מלתא היכי לא מפרש לה תלמודא כדאמרינן בעלמא מתניתין דלא כר"מ דתניא ועוד והלא לר"מ אפי' בנודרת ומקיימת יכול להוציאה מפני שהיא נתנה אצבע בין שיניה וכדאסקינן בשמעתא דלעיל וליכא למימר דהכא בנדרים שאין בהם ענוי נפש דהא קתני יפר. וי"א דלא גרסינן הכא ר"מ אלא רבי יהודה דס"ל הוא נתן אצבע בין שיניה כדאיתא לעיל וכדאשכחן ברובי נוסחי דגרסינן באידך ברייתא רבי יהודה ואחרים פירשו דלעולם ר"מ היא ואלו רצה להוציאה הכי נמי שיוציאה שלא בכתובה כסתם מתניתין דההיא דברי הכל היא ומתניתין מיירי במי שאינו רוצה להוציאה לפי שיש לו טיפול ממנה או כיוצא בו ואמר רבי מאיר כיצד יוכל לתקן שידור עמה ואמרו לו חכמים שאין זו תקנה ברורה אבל לכ"ע מצוה להוציאה. ואיכא למידק למה יקניטנה וידירנה יאמר לה כל נדרים שתדורי מכאן ואילך יהיו מופרים ואת"ל דרבי מאיר לית ליה כרבי אליעזר אלא כרבנן דפליגי עליה ואמרי שאין הבעל מפר קודם שתדור מ"מ יאמר לה בכל יום נדרים שנדרת יהיו מופרין דהא קי"ל התם בפרק רבי אליעזר שהבעל מפר נדרים שכבר נדרה אע"פ שלא שמע. ומורנו ז"ל היה מתרץ שלא נצרכה תקנתו של ר"מ אלא לנדרים שצריכין חכם וה"ק יחזור ויקניטנה כדי שתדור לפניו ומה שיוכל הוא להפר יפר ומה שאינו יכול להפר יפר ע"י חכם . ולא נתיישב לי כי מה שיפר ע"י חכם לא סגיא שלא מדעתה ומאן לימא לן שלא תחזור ותדור אחרי כן דבשלמא מה שיפר הוא הרי הוא מופר אף על פי שלא שמעה. ויותר נראה לומר דלהפר אחר נדרה טורח גדול הוא וכל שעה צריך לעשות כן שמא תעבור על נדרה קודם הפרה ודלמא מישתלי נמי ולא יפר לכך תקן ר' מאיר שיעשה בענין שתדור לפניו כל נדרים שרגילה לידור ויפר לה שלא מדעתה וכיון שכן שוב לא תחזור ותדור ואף על פי שלפי דעתה עוברת על נדריה ובעיא סליחה כדאיתא התם וכמי שנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר כבש מ"מ אין בעון זה בנים מתים ומוטב שתאכל בשר תמותות שחוטות ולא תאכל בשר נבילות ואמרו לו חכמים אין אדם דר עם נחש בכפיפה כי הרגיל בנדרים דרכו לידור ולחזור ולידור באותו דבר עצמו כנ"ל. הריטב"א ז"ל: וידירנה באותו נדר שהיא רגילה לנדור בו במאי מתקן לה הא אינו יכול להפר נדר של עצמו ותדור בפניו אותו נדר שהיא רגילה בו וישמענו ויפר לה ביום שמעו אין אדם דר דזימנין דלאו אדעתיה להפר. ה"ג מאן דמתני אהא כ"ש אהא כלומר רבי יהודה קתני תקנתא דאינה קוצה לו חלה כ"ש דתני נמי תקנתא אנדרים דלא שכיחי כר"מ אבל ר"מ לית ליה תקנתא אהא דאינה קוצה לו חלה דזימנין דמקרי ואכיל בלא הפרשה מגו דלאו עליה רמיא מלתא דחלה. רש"י ז"ל במהדורא קמא: ופרע את ראש האשה ואמרינן במסכת סוטה היא גלתה לו את ראשה לפיכך הכהן מגלה את ראשה אלמא דלא היה לה לגלות את ראשה ומכאן לבנות ישראל שלא יצאו בפריעת ראש כלומר מדאמר רחמנא גבי סוטה לגלות ראשה משמע ששאר הנשים צריך שלא ילכו בפרועת ראש אלמא שמעינן מהכא דמדאורייתא הוי דהא מדיוקא דקרא נפקא לן והיאך אתה קורא אותו דת יהודית ומהדרינן אמר שמואל בקלתא כלומר הא דתנן דיוצאה וראשה פרוע העוברת על דת יהודית מיירי שיוצאה בקלתא דבלא קלתא אסור מן התורה ועם קלתא מותר מן התורה ואין בה משום פרוע ראש אבל דת יהודית אפילו קלתא נמי אסור ופי' קלתא כפה שמנחת על ראשה לכסות בה את השער. ע"כ: וז"ל ריב"ש ז"ל לא נצרכה אלא לקלתה פי' ששערה מגולה בלי רדיד כדרך שאר הנשים אבל קלתה על ראשה בהא לאו דאורייתא אלא משום דת יהודית ע"כ.

וז"ל רש"י במהדורא קמא קלתה סל שמנחת את פלכה בו ומניחתו על ראשה כשהיא פרועת ראש אפילו קלתה נמי לא משום צניעות דאי אפשר שלא יראו שערותיה בין הנסרים א"כ בחצר קפדת אפריעת ראש וסגי לה בקלתא בחצר קא אמרת לא הנחת וכו'. שהרי כולן רגילות לצאת בחצר פרועות ראש. ע"כ: