שיטה מקובצת על כתובות כז.

מאי לאו לא שנא הורהנה ולא שנא נחבשה לא הורהנה שאני כלומר ובהורהנה בעינן עדים ובלא עדים אסורה. הרשב"א ז"ל. וכתוב בשיטה ישנה מאי לאו הורהנה וכו' נראה דהורהנה נמי אינה אסורה אלא לכהן מדלא משני הורהנה הוא דאסורה לישראל אבל נחבשה לישראל אינה אסורה הא לכהן אסורה וכן משמע מלישנא בתרא דאיכא דרמי לה מרמי דדין נחבשה והורהנה שוה והלכתא כההוא לישנא. ע"כ: איכא דרמי לה מרמי וכו' ואיכא למידק אמאי לא משני דשאני הורהנה מנחבשה ויש לתרץ דמאן דרמי סבר דליכא למפלג בהכי דאם כן במתני' לפלוג וליתני בדידה ואמאי קתני על ידי נפשות אסורה לבעלה השתא כיון דאפילו הורהנה אסורה כל שכן ע"י נפשות ואין להקשות בין אשינויא דר' שמואל בר רב יצחק דהא קא משמע לן דאפי' יד ישראל תקיפה על אומות העולם ע"י נפשות אסורה וליתא דהא מצינן לשנויי דנחבשה מותרת אפילו לכהונה והורהנה אינה אסורה אלא לכהן ועל ידי נפשות אסורה אפילו לישראל אלא הנכון דמאן דרמי לה מרמא משמע ליה דנחבשה והורהנה שוין הן וכמ"ש בשיטה ישנה וכדכתבינן בסמוך כנ"ל:

ה"ג רש"י ז"ל אמר רב הני נשי וכו'. ומ"ה פי' במתני' על ידי נפשות שהיתה נדונית למות מיהו ברוב הספרים גרסינן היכי דמי על ידי נפשות אמר רב כגון אשתו של בן דינאי רוצח היה ואלעזר שמו כדאיתא בפרק עגלה ערופה אבל נשי דגנבי ממון לא מפקרי ואיכא למידק דהא בפרק קמא דע"ז [כג א'] איכא חד לישנא דמשמע דסבירי להו דכל שנתיחדה עם הגוי במקום דליכא [הפסד ממון אסורה לבעלה כהן אפי' בדיעבד וא"כ אמאי שרינן הכא בנשי דגנבי ואפי' באשתו של בן דינאי כשלא נגמר דינו להריגה] מי עדיפא מההיא דליכא שום חבישה ושום הרהנה ואסירא לבעלה כהן מיהת ובשלמא לפרש"י ז"ל לא קשיא דכלה סיפא באשת ישראל מיירי ויש לומר דכל שנתיחדה מדעת עצמה עם הגוי אית לן למיחש טפי דאילו בנחבשה על ידי מלכות מרתתי שתהא צווחת למלכות ואימת מלכות חמירא להו מהפסד ממון. ע"כ. [הריטב"א ז"ל:] וז"ל הרשב"א ז"ל היכי דמי על ידי נפשות אמר רב כגון נשי דגנבי כלומר שאין המלך מקפיד על נשיהן ולוי אמר כגון אשתו של בן דינאי שהיה לסטים ומוכתב למלכות ונגמר דינו להריגה דאז אין המלך מקפיד על אשתו הא בנשי דגנבי לא דמקפיד הוא על אשתו ויראין הן לאונסה כיון שלא נתיחדה מדעת עצמה משא"כ בנתיחדה מדעת עצמה. ע"כ: אמר חזקיה והוא שנגמר דינן להריגה ורבי יוחנן אמר אף על פי שלא נגמר דינן להריגה יש שפירשו דרבי יוחנן וחזקיה על מתני' אמרוה ומיהו חזקיה סבר דרב דמוקי מתני' בנשי דגנבי ובהכי בעי נגמר דינן להריגה ורבי יוחנן סבר כלוי ולהכי לא בעי שנגמר דינן להריגה ולא נהירא דאם כן הוה לן למימר דהויא בפלוגתא לכך יש לפרש דלכ"ע פליגי דחזקיה סבר דאפי' באשתו של בן דינאי מרתתי מאימת מלכות עד שיהא דינו נגמר להריגה ורבי יוחנן אמר דאפילו למאן דמפרש מתני' בנשי דגנבי כיון דס"ל דמפקיר מלכותא נשיהם בהכי לא בעינן נגמר דינן להריגה. והלכתא כרב וחזקיה דרב ולוי הלכתא כרב וחזקיה ורבי יוחנן הילכתא כחזקיה דרביה דרבי יוחנן הוה. הריטב"א ז"ל: מתניתין עיר שכבשוה כרכום כל כהנות שנמצאו בתוכה פסולות פי' כהנות לאו דוקא אלא נשי כהנים וה"ה דכולהו נשי דעלמא פסולות לכהונה ולרבותא נקט נשי כהנים דאפי' בהכי מפקינן להו מגברייהו וכדאמרינן לעיל. הריטב"א ז"ל: ובשיטה ישנה כתוב וז"ל כל כהנות שנמצאו בתוכה פסולות הוא הדין דהוה מצי למתני כל הנשים שנמצאו בתוכה פסולות לכהונה אלא תנא כהנות דמפסלן בתרי פסולי פסול כהונה ופסולא דגופייהו שנאסרות לכהונה ונפסלות מלאכול בתרומה. ע"כ:

ואם יש להן עדים אפילו עבד וכו'. יש שפירשו דדוקא עבד ושפחה דליכא אלא פסול יוחסין לעדות אבל גזלן וכיוצא בו פסולין לעדות זו כשם שפסולין לעדות אשה שמת בעלה שלא התירו בה אלא גזלן דדבריהם כדאיתא ביבמות ונראין דבריהם. הריטב"א ז"ל:

גמרא אמר רב מארי לבעול יש פנאי לנסך אין פנאי רבי יצחק בן אלעזר אמר משמיה דחזקיה כאן בכרכום וכו'. פרש"י ז"ל רבי יצחק בן אלעזר אמר אף בבעילה פעמים שהן מותרות כאן בכרכום [וכו'] נראה מדבריו ז"ל דמודה רבי יצחק דלנסך אין פנאי לעולם כדפריק רב מארי אבל בבעילה פעמים שהן מותרות שאף לבעול אין פנאי והא דאמרי' כאן וכאן לאו דוקא דלא אתי לתרוצי מתני' דהכא עם מתניתא דיין נסך דמתנית' דיין נסך הא איפרקא לה שפיר בכל כרכום שבעולם אלא לישנא בעלמא קאמר כאן וכאן אמתני' דפסלות כהונה קאי שיש לחלק בה בין כרכום לכרכום ויפה כיון רבינו ז"ל והכין מוכחא סוגין בהדיא כדבעינן למימר וכן מוכיח בירושלמי. הריטב"א ז"ל:

כאן בכרכום של אותה מלכות פירש"י ז"ל כרכום של אותה מלכות שבו דלא אתעבידא בהו איסורא לפי שאינו רוצה להשחית את בני העיר אלא כשכובש עיר סמוך לממשלתו שומרה והיא לו למס עובד ואקשינן וכרכום של אותה מלכות נמי אי איפשר דלא משתמיט חד מנייהו כלומר ובעיל ולא מחוור לן האי פירושא דמשום דילמא בעיל חד מנייהו ליכא למסרינהו לכולהו דהא אמרינן לקמן אין שם אלא מחבואה אחת מצלת על כל הכהנות כולן אלמא לקולא תלינן ואיבעיא לן נמי אינה מחזקת אלא אחת מהו מי אמרינן כל חדא וחדא היינו הך כל שכן הכא דאי ליכא אלא חד דאיכא למיחש לאיסורא דמספיקא לא חיישינן להו ואפילו אליבא דמאן דלא קשיא ליה ולא מידי דלא חייש למעקר דאיניש יחידאה לא ניחא דכ"ע מודו ודאי דמשום ספק איניש יחידאה לא אסרינן להו לכולהו וסוגין מוכחא כדכתיבנא ועוד דסוגיא דפירוקיה קשיא ליה דהוה ליה למימר אי אפשר דלא לשתמיט חד מנייהו ומנסך דההיא מתני' דע"ג הוא דמוקים בכרכום של אותה מלכות ולשון רש"י נראה בפירושיו דרבי יצחק בן אלעזר ביש פנאי לבעול בלבד הוא שחילק בין כרכום לכרכום ולא פליג בניסוך ובמסכת ע"ג לא מייתי בגמרא אלא דרב מארי ומ"מ לא דייק ליה דקאמרינן כאן וכאן ולא קאמר לא שנו ועוד רבי יצחק בן אלעזר משמיה דחזקיה קדים לרב מארי טפי ולא קאי עליה ובתוספות הקשו דאנן לפי שאין פנאי קאמרי' ולא משום דחייש עליה וזו אינה קושיא דאין פנאי משום שיראין להשחית ויוצאין משם אלא שאין הפירוש נכון ונראין דברי רבי חננאל ז"ל שפי' בכרכום של אותה מלכות אסורין דלבם בטוח שלא יבא אחריהם רודף ויש להם פנאי לנסך וגם לבעול אבל כרכום של מלכות אחרת שיבאו בגבולם אין להם פנאי ואקשי' כרכום של אותה מלכות אי אפשר דלא ערקאן מינייהו לקולא קא אמרינן פי' לפירושו דכי נתפסה העיר דרכן לברוח, אויבים נכנסין מכאן והן בורחים מצד אחר וכיון דערקי מינייהו ליתלי לקולא כי היכי דתלינן במחבואה אחת וכ"ת הא לא דמיא אלא לאינה מחזקת אלא אחת איברא כיון דאיכא למימר טובא ערקאן מינייהו למחזקת רובן דמיא ומשתריין כלהו ומפרקינן במשמרות רואות ואקשינן אי אפשר דלא ניימי בליליא כשהעיר במצור ובורחין והיאך אתה אוסר כל הכהנות שבעיר לא היה לנו לאסור אלא אותן שיש עדים שהיו שם בשעת כבוש והיינו שבויות וכן מפורש בירושלמי איזהו כרכום רבי בא בשם רבי חייא בר אשי כגון זוגין ושלשלאות וכלבים ואווזות וכו'. מקיפין את העיר וכו' מעשה היה וברחה משם סומא אחת היה שם פרצה אחת מצלת את הכל רבי זעירא בר אבא בר זבדא ר"י מקולא בשם רבי יודן נשיא ובלבד כרכום של אותה מלכות אבל כרכום של מלכות אחרת כלסטים הוא פי' שאין לו פנאי לבעול אלא כלסטים בעלמא שאינו יכול להתעכב ולבעול וזה מפורש בדברי ר"ח ז"ל ומ"מ אנן כרב מארי קי"ל דבמסכת ע"ג נמי רמינן הני מתני' אהדדי ומפרקי' להו כדרב מארי ולא מסיימי התם הני פירוקי אחריני הלכך בין של אותה מלכות בין של מלכות אחרת בכל ענין אסורות ואף על גב דלא הדרא למתא כלום לא תלינן בשמא נשמטה וערקה משם כמאן דלא קשה לה ולא מידי ולפיכך השמיטן רבי' הגדול ז"ל מכאן החמי' בכהנות והקל ביין נסך וכן בדין. הרמב"ן ז"ל:

וז"ל הרא"ה ז"ל תלמידו כאן בכרכום וכו'. פרש"י ז"ל משנתינו בכרכום של מלכות אחרת שכיון שכן אין המלכות מקפיד עליהם לפי שאינו סבור שתעמוד בידו אחר שהיא מלכות אחרת והן רשאין להפקיר הכל כפי מה שירצו אבל מתני' דהתם בכרכום של אותה מלכות ולזה אינו רוצה להשחית את העיר אלא לכובשה בידו להיותם לו לעבדים ולפיכך אמרו שהם מותרות לפי שאין פנאי לנסך מפני פחד המלכות שאין רוצה להזיק העם שבתוכה וגריס ובכרכום של אותה מלכות נמי אי אפשר דלא משתמיט חד מינייהו ובעל כלומר אעפ"י שלא ניתנה רשות לכל לחבל אי אפשר שלא נשמט אחד מהם ובעל ומהדרינן כשיש משמרות וכו' וכדמהדרא לה למתא שולשליתא וכו' ואין זה הפירוש נכון דמאי האי דנקט אי איפשר דלא משתמיט חד מינייהו [ובעיל א"א דלא משתמיט חד מינייהו] ומנסך הוה ליה למימר דהא מתני' דהתם דיין נסך הוא דאוקימנא ביין נסך ולהאי חששא ודאי לא משתריין פירוקא דמשמרות דהא חזינן להו לחביות סתומות דנפתחו וכיון שכן כשם שנפתחו ולא הרגישו משמרות כך אפשר לנסך ומדברי רש"י ז"ל נראה דרבי יצחק בן אלעזר לאו לאפלוגי אדרב מארי אתא דודאי אית לה הפרשא דרב מארי בין לנסך ולבעול אלא לאפלוגי בלבעול גופיה למימר דשני לן בין כרכום של אותה מלכות לכרכום של מלכות אחרת ואכתי ליתיה להאי פירושא דאם כן מאי האי דמקשה אי אפשר דלא משתמיט חד מינייהו וכו' והא לקמן אמרינן דאין שם אלא מחבואה אחת וכו' ותו דשינויא לא סליק שפיר דמפרקינן במשמרות שאין דרך במשמרות אלא סביבות העיר על כל מבוי ומבוי ועל כל בית וליהוי נמי בכל דוכתא ודוכתא שולשילתא וכלבא ואווזא ולישנא נמי מוכח דלאו בתוך העיר קאמרינן אלא סביבותיה קאמר דמהדר לה אבל הנכון כמו שפי' ר"ח דבכרכום של אותה מלכות מיתסרן וכו' וכן מוכיח בירושלמי וכו'. ולענין הלכתא פסק הרי"ף ז"ל כרב מארי וטעמיה משום דרמינן לה להא התם במסכת ע"ג ומפרקינן לה כדרב מארי ולא מייתינן לה לאידך משמע דס"ל דר' יצחק בן אלעזר ורב מארי פליגי דלרבי יצחק לא שני לן בין לנסך ולבעול ותמוהי' דבריו כיון שכן היכי דחי לה להא דר' יצחק מקמי דרב מארי והא רב יהודה ושמואל ולוי ורבי יהודה נשיאה ורבנן כלהו אית להו כר' יצחק לפיכך [נראה דר' יצחק וודאי לא פליג אדר' מרי דמודה ר"י דשני לן בהו בטעמא דאמ' דאיכא היפרישא בין ניסוך ולבעול] דלנסך אין פנאי לעולם אפי' בכרכום של אותה מלכות ומתני' דהתם בין בכרכום של מלכות אחרת בין בכרכום של אותה מלכות אלא רבי יצחק אלבעול קאי ובהא פליגא אדרב מארי דרב מארי סבר דלעולם לנסך אין פנאי ולבעול יש פנאי לעולם אפי' בכרכום של מלכות אחרת [ור"י וודאי פליגא אהא למימרא דכי אמרי' לבעול יש פנאי ה"מ בכרקום של אותה מלכות אבל בכרקום של מלכות אחרת לא] וכ"ת ור' יצחק בן אלעזר משמיה דחזקיה היכי קאי אדרב מארי והא קדים ליה טובא וי"ל דר' יצחק לאו אדרב מארי קאי אלא דר' יצחק אמתני' איתמרא ולמימר דמתני' לא אתיא אלא בכרכום של אותה מלכות והדין הוא דהוה ליה למימר לא שנו דאמתני' קאי והכי נמי משמע לן דרבי יצחק כי אמרה למילתיה לא שנו קאמר ואמתניתין קאי אלא דמאן דמסדר תלמודא אמרה דרב מארי ואמרוה לדרב מעיקרא משום דכרב מארי מפרקן מתני' דהכא ודהתם ובתר הכי אמרינן לה עלה הא דרבי יצחק דאילו איתמרא עלה למימרא דרב מארי אמר דההיא דהתם לענין נסוך ולענין נסוך אין פנאי לעולם והא דהכא לענין כהנות דוקא ומשום דלבעול יש פנאי לעולם והיינו דאתינן עלה הא דרבי יצחק בהאי לישנא דאמר כאן וכאן למימרא דלא תימא דמתני' דהתם לענין נסוך דוקא דאפילו תימא לבעול כאן בכרכום של אותה מלכות כאן בכרכום של מלכות אחרת דמתני' דהתם זימנין דהויא אפי' לענין כהנות בכרכום של מלכות אחרת דלא אמרינן לבעול יש פנאי היינו מתני' בכרכום של אותה מלכות מיהו מתני' דהתם לענין יין נסך אפי' בכרכום של אותה מלכות איתא דלנסך אין פנאי לעולם וקי"ל כרב מארי ואליבא דרבי יצחק בר אלעזר והיינו דלא אייתינן התם אלא לישנא דרב מארי דהתם לא איכפת לן אלא דינא דיין נסך והא איתמר ליה כיון דאמרי' לנסך אין פנאי ולעולם דברי הכל הוא והכא מרווחינן בה בדינא דהכא דשני לן בכהנת בין כרכום של אותה מלכות לכרכום של מלכות אחרת והכי מוכח לישנא דירוש' דהא ר' יצחק אמתני' קאי ולא אייתי התם ההיא דיין נסך כלל אלמא דלאו אוקמתא הוא לפירוקא דתרווייהו אלא כדפרישנא וזה נראה נכון. ע"כ:

וז"ל הריטב"א ז"ל כאן בכרכום של אותה מלכות וכו'. פרש"י ז"ל כרכום של אותה מלכות אינו רוצה להשחית וכו' והוא ז"ל גורס וכרכום של אותה מלכות נמי אי אפשר דלא ערקא חדא מינייהו ועוד דכרכום של אותה מלכות בחזקת משומרת היא שהמלך שומרם ומשום חד דמשתמיט ובעיל לית לן למסרינהו לכולהו אדרבה בתר רובא וחזקה אזלינן דהא גבי מחבואה אמרינן שהיא מצלת את כולן ואעפ"י שהן בכרכום שהיא בחזקת איסור ועוד דא"כ מאי האי דפרקינן דמהדר למתא שושילת' וגווזא ואווזי וכלבי דהא מאן דמשתמיט ובעיל בתוך העיר הוא דבעיל ואם כן כי מהדרי למתא מסביבותיה שלשלאות וגווזי מאי הוי לכך פר"ת דבכרכום של אותה מלכות כיון שסמוכין הם למלכותם אינם יראין פן יבאו עליהם אוהבים לסייע לכרכום ההוא וכו' וכן מוכיח בירושלמי דגרסינן התם וכו' ומכולהו סוגיא מוכחא דלענין בעילה הוא דמפלגינן בין כרכום לכרכום ולא לענין יין נסך דהא כולהו אוקמתי הכי רהטן והיינו דאפילו לגירסת רש"י ז"ל לא גרסי דילמא משתמיט חד מינייהו ומנסך וכל שכן לאידך גירסא דידן ונראין דבריהם דרבי יצחק ורב מארי לא פליגי אלא דרב מארי לא חש אלא לתרוצי מתני' ורבי יצחק פריש טפי דאפילו בבעילה איכא לפלוגי בין כרכום לכרכום והיינו דהתם במסכת ע"ג דרמינן מתניתין אהדדי כי הכא לא אייתי תלמודא אלא שינוייא דרב מארי בלחוד משום דהתם לא קפדינן אלא לשנויי מתני' דיין נסך דהתם והא אפריקא לה כדרב מארי לדברי הכל אבל הכא דקיימינן במתניתא דבעילה מייתינן נמי פירוקא דרבי יצחק ועייל ודאי דהא ר' יצחק לאו עלה דרב מארי איתמרא דהא כלהו הני אמוראי קדמי לרב מארי טובא אלא דאינהו על מתני' דהכא אמרוה לפרושה ורב אשי דסדר התלמוד אייתי לה על רומיא דרמינן מתני' אהדדי וכן עיקר אבל רבינו אלפסי ז"ל פריק כרב מארי והוא סובר דרב מארי ורבי יצחק פליגי ולא נהירא דאפילו הוו פליגי ליכא למדחי הא דחזקיה ואידך אמוראי דסברי לה כותי' משום דרב מארי גרידא ואי משום דלא מייתי' במסכת ע"ג אלא ההיא דרב מארי הא פרישנא טעמא שפיר הילכך ליתא לדרב מארי ואיתא לדרבי יצחק. ע"כ:

וז"ל שיטה ישנה כאן בכרכום של אותה מלכות וכו'. פרש"י ז"ל מתני' בכרכום של מלכות אחרת שאינם יראים דבר ומשחיתים הכל ומשתהים ויש להן פנאי לבעול ולנסך אבל כרכום של אותה מלכות תכף שכבשו העיר ונכנסו בה המלך מוציא חיילותיו לחוץ ואין להם פנאי לא לבעול ולא לנסך ועומדים בחוץ עד שהמלך משלים להפקיד פקידי העיר ואח"כ הולכים להם ומקשי' כרכום של אותה מלכות נמי אי אפשר דלא משתמיט חד מינייהו ונשאר שם ובועל או כשיצאו לחוץ אי אפשר דלא ערק חד מינייהו ונכנס בעיר ובועל וכן נראה ממאי דמשני במשמרות רואות זו את זו פי' ואין מניחין אותן שבפנים לאותן שבחוץ ליכנס בעיר ותמהני לפירוש זה רב יהודה ושמואל ולוי הי מתני' אתו לתרוצי ולאוקומי במשמרות רואות זו את זו וכד מהדר לה למתא שושילתא וכו' הא לאו הכי לבעול יש פנאי דאי אפשר דלא ערק חד מינייהו מאי דחקין לאוקומי בהכי וה"ה דאין פנאי לבעול י"ל דאי לאו הכי לנסך נמי אמרינן אי אפשר דלא ערק חד מינייהו ומנסך ולהאי פירושא גרסינן אמר ר' אבא בר זבדא פליגי בה ר' יהודה נשיא' ורבנן חד אמר לנסך אין פנאי לבעול יש פנאי ולא קשיא ליה ולא מידי וחד אמר וכו' וכן פי' הראב"ד ז"ל. ור"ת ז"ל מצא בנוסחא עתיקא אי אפשר דלא ערקה חדא מינייהו ומפרש כאן בכרכום של אותה מלכות בההיא תנן דיש פנאי לבעול וה"ה דיש פנאי לנסך אבל כרכום של מלכות אחרת אין לו פנאי לא לבעול ולא לנסך שאין לבם בטוח בהם והרי הם ככלב' בלא מאתיה דשב שני לא נבח ומקשי' כרכום של אותה מלכות נמי אמאי אסרינן להו והא אי אפשר דלא ערקה חדא מינייהו ומשתריין כולהו על ידי כך וכדאמרינן אם יש שם מחבואה דאינה מחזקת אלא אחת מצלת ועוד י"ל כי לא איפשיטא התם משום דאינה מחזקת אלא אחת אבל הכא אפשר דערקי תרתי או תלת ולא דמי למחבואה ולפום האי פירושא לדרב מארי נמי קשיא דאי אפשר דלא ערקה חדא מינייהו אלא ה"ג חד אמר כאן בכרכום של אותה וכו' פי' תרווייהו הוו מתרצי לה כאן בכרכום וכו' אלא דמר לא הוה קשיא ליה א"א דלא ערקה חדא מינייהו דלא הוה חייש לבריחה וחד הוה חייש לבריחה והוה שרינן כלהו משום סברא דא"א דלא ערקה חדא מינייהו אי לאו דאוקמה במשמרות וכו'. ואין פי' זה נדחה דהתם במסכת ע"ג פרק השוכר רמינן להא מתני' ומייתי' תירוצא דרב מארי בלחוד ולא מקשי' עלייהו ולא מידי אלמא דקושי' דתלמודא בלבד היא ועוד דאכתי לא איירינן במחבואה אחת שתציל נמי ובירושלמי נמי גרסינן בפרק כל הגט עיר שכבשה כרכום נותנין עליו חומרי חיים וכו' עד אבל כרכום של מלכות אחרת הרי היא כלסטים מכאן נראה דמתני' בכרכום של מלכות אחרת כך פי' הראב"ד ז"ל והילכתא כרב מארי וכו' ע"כ. וגם הרשב"א ז"ל דחה פירושו של רש"י ז"ל וז"ל פירש"י ז"ל מתני' דע"ג בכרכום של אותה מלכות דכיון וכו' ולפיכך אין להם פנאי לא לנסך ולא לבעול וכו' ואינו מחוור חדא דהא כיון שהמלך מקפיד עליהן היאך חוששין להן והלא אף באשה שנחבשה ע"י ע"ג לא חששו אלא בנחבשה ע"י נפשות ובנגמ' דינן להריגה כאשתו של בן דינאי הא לאו הכי שרי' לפי שיראי' לאונסם מחמת המלך כ"ש כשאינן נחבשות כלל על ידיהן שאין חוששין להם ועוד דהיאך תולין להחמיר והא אמרינן לקמן דאם יש מחבואה אחת וכו' כ"ש באלו שכל העיר להן כמחבואה מפני שאין אדם יכול ליכנס שם אלא כגנב ועוד קשיא לי מאי קאמר בדמהדר לקרתא שולשילתא וכו' דהתינח בעיר שהעיר במצור כשכבשוה והכל נכנסין שם שולשילתא וכלבא ואווז' מאי קא עבדי ודוחק' הוא לומר כשכובשה אין מניחין ליכנס לה אלא מעט אנשים ידועים והשאר אין נכנסין ואין חוששין לנכנסים ור"ח ז"ל פי' כו'. ע"כ: וכתוב בקונטריסין כאן בכרכום של אותה מלכות והקשה מהר"ז לפי מה שהתוס' מבינים מרש"י ז"ל דבא לתרץ מתני' דע"ג כאן בכרכום של אותה מלכות ולכן היין מותר למה בשעת שלום פתוחות אסורות וכי יש יותר שלוה בשעת מלחמה מבשעת שלום ותירץ רבינו הר' בצלאל ז"ל דודאי בשעת מלחמה המלך ירא שיזיקו החיל אנשי העיר ולכן מושיב שמירות מה שאינו עושה בשעת שלום. כתוב בתוספות ופריך כרכום של אותה מלכות א"א וכו' ואי קשיא לפירוש התוספות יקשה זה בלא הברייתא על מתני' ושמא י"ל דיותר כח להקשות כשאני רואה בברייתא דכרכום אחרת אני מתיר והיינו משום דערקה ואני רואה דאני מקיל גבי דידה ע"כ. ואפשר דמשום דעיקר קושיין היינו משום דאמרינן בסמוך אם יש שם מחבואה אחת וכו' וכמו שכתבו התוספות לכך אסמיך ואקדים פירכא זו לבתר דמייתי שקלא וטריא דברייתא ולאו משום דמקושר עם הברייתא ודוחק. עוד כתוב בתוספות ועוד דמה מתרץ דמהדר למתא וכו' ואין אדם נכנס לשם והא קתני בולשת וכו' זה לא היה כל כך קשה דמתחלה נכנסו ולא היה פנאי ואח"כ היו שומרים ואמר מהרש"ב דזה אינו קשה דודאי רגילות הוא כשהחיל שוכבים לפני העיר ובני העיר מפשרים למסור העיר ליד המלך והשרים אז עושים משמרות שלא יזיק אדם לבני העיר והשרים הגדולים נכנסים והם אינם עושים רעה לעיר אלא מקבלים שבועת הערבונים רוצה לומר השרים. עוד כתבו התוספות ועוד דהתם מפרש טעמא וכו' ולא תלי טעמא לפי שאין כרכום של אותה מלכות וכו' זה גם כן לא היה כל כך קשה דמתחלה אפילו באותו מלכות כשנכנסין לעיר הם מבלבלים העיר ואין להם פנאי ואחר כך כשיש להם פנאי אינם רוצים להשחית. עוד כתבו התוספות ויש ליישב פי' הקונטרס אבל קשה אינו מיושב והלא תלינן לקולא ובשם הריב"י ז"ל תירץ דעת הקונטריסין מה שלשם גבי מחבואה תלינן משום דודאי יש הצלה אי אתיא תוך המחבואות אבל הכא אעפ"י שאותה מלכות אין ודאי הצלה כיון דאכתי היא תוך ע"ג לכך תלינן לחומרא. ע"כ. אם אותה קשיא מיושבת דילמא ערק חד מינייהו ואם אתה רוצה להגיה ובעיל גם מתחלה אינו קשה תגיה ונסיך עד כאן לשון הקונטריסין ועי' בהר"ן ז"ל על ההלכות. ובקונטריסין אחרים כתוב ז"ל התוספות ולפ"ה קשה טובא חדא דפריך דנתלי לחומרא וכו' תימא לפי הישוב של רש"י ז"ל כל הקושיות מתורצין וזו אינה מתורצת ויש לומר שאינו דומה דבשלמא גבי מחבואה שקודם שנכנסו ע"ג לעיר נחבאו ושום אדם לא ידע בהן יש לתלות להקל אבל לאחר שנכנסו ע"ג לעיר יש לחוש להחמיר דדילמא עריק חד מינייהו ובעיל. ועי"ל דלפי הישוב של רש"י ז"ל כיון דההיא דבולשת איירי במלכות אחרת אעפ"י שאין פנאי לנסך שהם יראים מ"מ לבעול יש פנאי משום דתקיף ליה יצריה כמו שתירץ רב מארי א"כ פריך שפיר באותה מלכות נמי נהי נמי שהם אינם רוצים להשחית העיר מ"מ משום יצר הרע יש לחוש דילמא עריק חד מינייהו ובעיל ומעתה אינו קשה למה מקשה לחומרא כי אינו מקשה אלא מכח יצר הרע. ע"כ: הא דאמרינן אין שם אלא מחבואה אחת מצלת תמיה לי מילתא אי מחזקת כלן פשיטא ומאי אלא אחת ואי אמרת כשאינה מחזקת אלא מיעוטן מאי קא מבעיא לן אינה מחזקת אלא אחת כיון דאמרת במחזקת במיעוטן סגי אפילו חדא נמי. אי בעית אימא דמחזקת כלן ומאי אלא אחת אע"ג דאיכא למיחש לכולהו לא אתחביאו תמן דלא מזדמנא להו מילתא ועוד דכיון דכולהו הוו תמן אי אפשר דלא אוושא מילתא ומפרסמה אפי' הכי שרו איבעית אימא במחזקת מיעוטן דאפי' הכי שריין דכיון דאפשר דטובא אתחביאו תמן אי אתי למשרינהו לכולהו לא מחזי כשקרא אבל כשאינה מחזקת אלא אחת מחזי כשקרא. הרמב"ן ז"ל: ומאי שנא משני שבילין וכו' לישנא דמאי שנא אתיא שפיר לשיטת רש"י ז"ל ולשיטת התוס' לא דייק שפיר דהוה ליה לאקשויי במכ"ש ולא בלישנא דמאי שנא ולקמן נאריך בזה בס"ד: והלך באחד מהן ועשה טהרות י"מ דלהכי נקט עשה טהרות דאלו גברא מטבלינן ליה מספיקא וי"א דלאו דוקא עשה טהרות ואיידי דתנא רישא טהרות תנא סיפא נמי טהרות דקתני רישא הלך באחד מהן ועשה טהרות ולא טבל והלך בשני ועשה טהרות הראשונות תלויות והשניות ישרפו ופשוט הוא דאסור לכהן אחר לאכול שתי הטהרות דודאי אחת מהן טמאה. שיטה ישנה:

וז"ל תוספות שאנץ בפרק קמא דפסחים הלך באחד מהן ועשה טהרות וכו'. אומר ר"י דלהכי נקט טהרות ולא נקט טהרה גבי אדם משום דלגבר' הוה מצרכינן טבילה והזאה כדאמרינן בפרק אין מעמידין איכא מיא בנהרא זילו טבולו שלא יבואו לידי מכשול דאע"ג דכל אחד ואחד מהן טהור כדין ספק טומאה בר"ה מיהו אם נגעו שניהם בתרומה התרומה טמאה והאוכלה במיתה שהרי טמאה ודאית היא ולא שייך למימר הכא העמידנה על חזקתה שהרי טומאה ודאי יש לה או אם שניהם נגעו באדם אחד ונכנס למקדש חייב והכי מוכח בסוף פרק קמא דשבועות דתניא התם שני שבילים אחד טמא ואחד טהור ונכנס לא' מהן ואין ידוע לאיזה מהן נכנס ונכנס למקדש והזה ושנה וטבל ואח"כ הלך בשני ונכנס חייב אלמא בכל זימני לא אמרינן טהור גמור הוא אע"ג דבר"ה מיירי התם דאי ברה"י בחדא זימנא ליחייב הכא נמי אמרינן הואיל ובשתי הנגיעות נטמא ודאי חייב ולא אמרינן כל חדא וחדא מאדם טהור היתה דאוקמינן אחזקתי' וההיא נמי דנשנית במסכת טהרות גבי הך מוכחת כך דקתני הלך בראשון ועשה טהרות והזה ושנה וטבל ואח"כ הלך בשני ועשה טהרות אם נאכלו הראשונות אלו ואלו טהורות ואם קיימות אלו ואלו תלויות היינו טעמא לפי שזה האדם שהוא ודאי טמא טימא אחת מהן בודאי ולא אמרינן בכל זימנא וזימנא אוקמא גברא אחזקיה ובשביל הך נמי איכא למימר דנקט הכא והכא טהרות ולא בבני אדם דבהדדי מתני כדפי' ע"כ. ובשמעתין בתוספות שלנו נפל טעות דכתוב בתוספות ועוד דמשום דלעיל מתני סיפא הזה וטבל וכו' ובסדר המשניות זאת המשנה הזה וטבל וכו' היא כתובה קודם משנה זו דמייתי לה בשמעתין:

ואם נשאל זה בפני עצמו וכו'. כתבו התוספות לא שיאכל אדם אחד דא"כ יאכל ודאי טומאה דהכי אמרינן בשבועות בפ"ב הלך בראשון ולא נכנס בשני ונכנס חייב דטמא הוא ממה נפשך והקשו בקונטריסין אמאי לא הביאו התוספות ראיה מהמשנה שהביאו לעיל בסמוך דקתני והשניות ישרפו והניחו הדבר בצ"ע ובקונטריסין אחרים מצאתי שתירצו דהתם כיון שאינו אלא אדם אחד ולא טהר בנתים ממה נפשך טמאות הילכך ישרפו אבל הכא שנשאל זה בפני עצמו וזה בפני עצמו הוה ליה כמו טהר בנתים והא דליכא ודאי טומאה לכך צריכין להביא משבועות ע"כ. ואינו מבואר יפה דהכי נמי ההיא דשבועות יש לחלק דלא הויא אלא אדם אחד ומאי שנא מההיא דהשניות ישרפו. ונ"ל דיש לחלק מההיא מתני' דקתני השניות ישרפו כיון דאנן אתינן למידן על הטהרות והטהרות בע"כ נטמאו הלכך ישרפו דודאי טמאות הן אבל ההיא דשבועות דאגברא בעינן למידן כדי לחייבו אביאתו למקדש ובכל זימנא וזימנא איכא למימר אוקי גברא אחזקתיה ואפילו הכי לא אמרינן הכין אלא קא מחייבין ליה לגברא ש"מ דכיון דמכל מקום ודאי טומאה יש כאן אין לחלק כלל והילכך אפילו דנשאל זה בפני עצמו וזה בפני עצמו לא יאכלום אדם אחד וכמו שכתבו התוס' כנ"ל:

בבת אחת דברי הכל טמא לאו מדאורייתא אלא מדרבנן דמן התורה אוקי בכל חד וחד אחזקיה אפי' בבת אחת כדמשמע בנזיר בפרק ב' נזירין [נז א'] שני נזירין שאמר להן אחד [ראיתי אחד] מכם שנטמא ואינו יודע איזה מהן מגלחין ומביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה וכו'. ופריך אמאי (טהורין) דאין שייך לחלק התם מן בבת אחת לזה אחר זה דהוה ליה לפרושי. לשון תוס' שאנץ התם בפרק קמא דפסחים וכן כתוב בתוספות עיין שם: הכא נמי כיון דשרינן להו לכולהו כבת אחת דמי פרש"י ז"ל כבת אחת דמי דרבי יהודה ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי פי' לפירושו דהכא לאו בת אחת ממש הוא שיבאו כלן לפנינו אלא משום דשרינן לכולהו כחדא חשיב כבת אחת ואליבא דרבי יוסי דאסר בבא לישאל עליו ועל חברו ועביד ליה כאלו באו בבת אחת והקשו בתוס' דאי כר' יוסי דוקא פשיט ליה הוה ליה לפרושי בהדיא לכך פירש רבינו שמשון מקוצי ז"ל דכל שבא לישאל עליו ועל חברו דהא בחדא הוראה אי אפשר לטהורינהו לתרווייהו ולא אפליגו רבי יהודה ורבי יוסי אלא בבא לישאל עליו ועל חברו בזה אחר זה פי' בתחילה הורו לו על עצמו ואח"כ באותו מעמד או במעמד אחר נשאל על חברו מר מדמי לה לבת אחת כיון שע"י אדם אחד באו שתי השאלות וזה יודע בשל זה ומר מדמי ליה כלזה אחר זה כיון דסוף סוף לא הורה לשניהם ביחד והיינו דאמרינן הכא דכיון דשרינן לכולהו בהוראה אחת כנשאל עליו ועל חברו ביחד דהוי כבת אחת דמי. הריטב"א ז"ל. ורש"י ז"ל כתב וז"ל טמאין. דהיכי נימא להו טהורין אתם חד מינייהו ודאי בטמא אזל. ע"כ. בלשון הזה גילה לנו שורש פירושו ז"ל והכי פירושו הא ודאי דלכ"ע כל אחד בפני עצמו טהור הוא שהתורה טהרתו דספק טומאה בר"ה ספקו טהור אלא דבהכי פליגי תנאי דהיכי מצינן למימר להו טהורין אתם דהא ודאי חד מינייהו טמא הוא ולכך בזה אחר זה ד"ה טהורין דכיון דכל אחד שאל ספקו לחכם בפני עצמו שפיר מצי החכם לאורויי להו דטהורין נינהו ולא מצי לטמא לשום אחד מהם דספק טומאה בר"ה ספקו טהור. בבת אחת דברי הכל טמאין דכיון דבהוראה אחת יש לנו לומר טמאין היכי נימא להו טהורין אתם חד מינייהו ודאי בטמא אזל כי פליגי בבא לישאל עליו ועל חברו מר מדמי להו לבבת אחת דאע"ג דלא נשיב לו אלא על עצמו לבד ולא נזכיר לו חבירו כלל מ"מ הרי הוא מבין מעצמו דחבירו נמי טהור הוא והוה ליה כאלו אמרינן לתרווייהו בהדי הדדי טהורין אתם והדרי' למימר דהיכי נימא להו טהורין אתם ומר מדמי ליה לבזה אחר זה דכיון דלא מורינן טהרה אלא לחד מינייהו ולא מדכרינן לחברו כלל אע"ג דהוא מבין מעצמו דחברו נמי טהור מ"מ אין כאן הוראה אלא לחד מינייהו. כך נראה פירוש לפירושו של רש"י ז"ל. ושוב מצאתי דהכין פירש להדיא בפרק קמא דפסחים וז"ל והלך בשני. יודעין הן שבשביל שהלך זה לא הלך זה דהשתא ודאי אחד מהן טמא. אם נשאלו. כל אחד לחכם ספקו בפני עצמו טהור ואין ב"ד יכול לטמאו כדקיימא לן בספק טומאה בר"ה ספקו טהור. ואם באו בבת אחת הואיל ובהוראה אחת יש לנו לומר טמאין או טהורין אי אפשר לנו לומר להן טהורין אתם דהא האחד ודאי טמא רבי יוסי אומר בין כך ובין כך טמאין גרסינן. בזה אחר זה דברי הכל טהורין. ואע"פ שכל אחד אומר לפנינו כך היה המעשה שלי ושל חבירי אבל איני נשאל אלא על עצמי מה תהא עלי. עליו ועל חבירו. מה תהא על שנינו רבי יוסי מדמי להו לבת אחת אעפ"י שאין שניהם לפניך צריך אתה הוראה אחת לשניהן או טמאין אתם או טהורין אתם והרי אין אתה יכול לומר טהורים אתם. רבי יהודה מדמי להו לזה אחר זה. הואיל ואין כאן שואל אלא אחד משיבין לו טהור אתה שהרי ספק ביאה היא ומעצמו יבין שאף חברו כמוהו אבל כששניהן שואלין בתוך כדי דבור צריך אתה להשיב לשניהן כאחד. ע"כ. ואע"ג דיש קצת שינוי דברים למאי דפרשי' מ"מ הכל עולה בקנה אחד והילכך ע"כ לפי שטה זו צריך הרב ז"ל לפרש דמרבי יוסי קא פריך דהא אין בא לפנינו אלא אחת ואילו בבת אחת דשני שבילין שניהם שואלין בתוך כדי דבור וצריך אתה להשיב לשניהם כאחד הילכך לא דמיא אלא לבא לשאול עליו ועל חברו דרבי יוסי דה"נ אע"ג דאין בא לפנינו אלא אחת מ"מ לכולהו שרינן כי הדדי. זו היא שיטת רש"י ז"ל ולשיטתו ז"ל אפשר לומר דהיכא דנשאל זה בפני עצמו וזה בפני עצמו דטהורות אפילו להאכילם לאדם אחד נמי נטהרו דכל מגע ומגע היתה בחזקת טהורה דספק טומאה בר"ה ספקו טהור ואפילו היכא שידענו למפרע דבודאי נגע טומאה בטהרות מכל מקום בשעת מגען הרי טהרתן תורה ושוב לא נטמאנו אבל ההיא דשני שבילין דבפרק ב' דשבועות דאדם אחד הוא דהלך בשני השבילין ושוב נכנס למקדש הוא ודאי בשעת כניסתו למקדש דהיינו שעת חיובא הרי הואי ודאי ומיהו התוספות ז"ל מפרשי שמעתא בענין אחר וכדכתיבנא לעיל בשם הריטב"א ז"ל. ולשיטת רש"י ז"ל ניחא דקא פריך בלשון מ"ש דהא מדרבי יוסי ליכא לאקשויי אלא מאי שנא דבא לשאול עליו ועל חברו היינו בנדון דידן וליכא הפרשה בינייהו כלל אבל לשיטת התוספות הוה מצי לאקשויי מרבי יוסי במכ"ש והלכך לא ה"ל לאקשויי בל' מ"ש אלא בל' תיובתא דהא מכ"ע פריך שפיר מבת אחת וכמו שכתבו התוספות ז"ל ומדרבי יוסי נמי דאפילו בבא לשאול עליו ועל חבירו קא מטמי כ"ש הכא דשרו לכלהו בבת אחת אבל לשיטת רש"י ז"ל ניחא ואפשר דלהכי הקדים בריש שמעתין אקדים רש"י ז"ל וכתב ומאי שנא משני שבילין. דכיון דבא לשאול עליו ועל חבירו אמר רבי יוסי טמאין ה"נ לכולהו שרינן כי הדדי. ע"כ. ומיהו קשיא לשיטת רש"י ז"ל למה ליה לאתויי הא דאמר רבא ואי תימא רבי יוחנן והא בלאו הכי פריך שפיר מר' יוסי ואפשר דאי לאו הא דרבא הייתי מחלק ואומר דדוקא כשבאין שניהם לפני ב"ד ואפילו בזה אחר זה הוא דקא מטמא רבי יוסי דהיכי נימא לאו טהורין לשניהן ואפילו בזה אחר זה וחד מינייהו ודאי טמא אבל היכא דאין בא לפני ב"ד אלא אחד אף על גב דממילא שניהן טהורין לא איכפת לן בהכי וכדכתיבנא לעיל והאי דהכא הרי אין בא לפנינו אלא אחת וכולן טהורין ממילא הילכך לא דמי אלא לנשאל עליו ועל חבירו ולהכי הוצרך להביא הא דרבא. וקרוב לזה כתבו בקונטריסין וזה לשונו ונראה להר"ז דאם לא דברי רבא הייתי מפרש בזה אחר זה שבא כל אחד בעצמו לפנינו ובבת אחת פירוש' שבאו שניהם בבת אחת לפנינו וע"ז אמר רבי יוסי בין כך ובין כך טמאין אבל בבא א' לשאול עליו ועל חבירו לא הייתי אומר טמא ומתני' דומה לזה כי מדמה ליה לבת אחת ואע"ג דלא אמרינן ליה אלא אתה טהור או טהרותיך טהורות איהו ממילא קא ידע דשל חבירו טהורות דחדא ספיקא אית להו ומחזי כחוכא וטלולא דודאי אחד טמא. ומר מדמי ליה לזה אחר זה דאנן לא אמרינן ליה אלא אתה טהור ועל חברו לא נשיבהו דבר. והכא נמי כיון דקא שרינן לכולהו וכו' פי' רש"י ז"ל בבא לישאל עליו ועל חבירו דמידע ידיעא מילתא דכל נשי העיר בחזקה אחת וכיון דקיימא לן כרבי יוסי מאי קא מיבעיא ליה לרבי ירמיה ואין צורך לכך דודאי כבת אחת דמי שאין אנו מצריכין כל אחת ואחת לבא לב"ד אלא להדיא אנו מתירין כל הנשים בפירוש בבת אחת ויש לומר דע"כ אנו צריכין לדברי הרב ז"ל דנהי דפשיטא לך שאין מתירין אותן כאחת אבל אכתי היכי פשיטא לן שלא נתיר האחת שתבא לפנינו בב"ד לישאל על עצמה אלא ודאי טעמא דמילתא ידיע דדין כל נשי העיר כדין זו וכבת אחת דמי לרבי יוסי. ר"ת ע"כ:

הכי השתא התם ודאי איכא טומאה בחד מינייהו הכא מי יימר וכו'. והאי לישנא מוכח דבקושטא אמרינן הכי ולא בדרך דחיה ואי פשיטא לן בעיין דאפילו אינה מחזקת אלא אחת מצלת על כולן דבשבויה הקלו והשתא אתי שפיר בעיא דרב אשי דבסמוך דעביד ליה תלמודא מגו במקום עדים והיינו ודאי משום דאין מחזקת אלא אחת דמכספא לה לומר שהיא לבדה נחבאת שם דאי בדמחזקת מעוטן של נשים הוא לא כסיפא לומר שנחבאת והיכי מדמה לה למגו במקום עדים וש"מ דאילו אמרה לא נחבאתי מהימנא. הריטב"א ז"ל:

בעי רב אשי אמרה לא נחבאתי וכו'. תימא אמאי לא פשט מר' זכריה בן הקצב דאמר לא זזה וכו' ואינו נאמן ושמא יש לומר דלא היה מחבואה בירוש' ולפירוש התוספות אתי שפיר דאפי' אם היו מחבואות הושיבו שומרין ואין כאן מגו. קונטריסין. ועוד תירצו בקונטריסין אחרים שבאו הע"ג לירושלים פתאום ולא יכלו להטמן: