שיטה מקובצת על כתובות כז:

או דילמא לא אמרינן מה לי לשקר כלומר או דילמא לא אמרינן מה לי לשקר גבי הא דטענת נחבאתי אינה ברורה כל כך והיינו דאמרינן ומאי שנא מההוא מעשה וכו'. וקושיין מדאביי דהילכתא כותיה דאמר דמה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן ואע"ג דלא דמי לה ממש קס"ד דכיון שהיא סבורה דידיעא טענתה לומר בב"ד שהיא לבדה נחבאת אף ע"פ ששורת הדין שנאמנת בכך מ"מ אין לנו לומר בזה מה לי לשקר דאיהי סברה דלא אמרה נחבאתי לא מהימנא ואין לומר מגו אלא כשהיה יכול לטעון טענה אחרת שיאמינוהו ב"ד ושיהא נראית לטוען שהטענה ההיא היתה ברורה לו ומהדרינן דלא דמי וכו' והאי עובדא דנהר פקוד כבר פרישנא לה בפרק המפקיד גם בפרק חזקת הבתים בס"ד דכל היכא דהוו מגו במקום עדים ממש אפילו רבא מודה שאין אדם נאמן בשום מגו כנגד העדים אבל הכא לא היו עדים ממש כנגדן אלא שעל הרוב שכיחי תמן מיא וכיון דכן סבר אביי דהא הות בעדים ורבא סבר דכיון דזמנין דליכא מיא אע"ג דמיעוטא הוא שפי' עבדינן מינה מגו א"נ דהכא מתרצינן דיבוריה משום מגו דה"ק לא היו תמן מיא דלימות בהו חמרא וכדאמר התם בזה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי ואייתי האי סהדי דאבהתיה היא ואייתי האי סהדי דאכלה שני חזקה דאמר רבא מה לי לשקר איבעי אמר מינך זבנתיה ואכילתיה שני חזקה ואמרו ליה אביי ורבא מה לי לשקר במקום עדים וטעמא דרבא משום דכיון דאית ליה מגו מתרצינן טענתיה דבעי לומר של אבותי שלקחוה מאבותיך א"נ דסמיכי עלה כדאבהתי ואביי ורבא ס"ל דלית לן לתרוצי לישני' כלל אחר שבאו עדים כנגד הרגילות שבטענתו והילכתא כותייהו. הריטב"א ז"ל: ה"ג בקצת ספרים הכא ודאי איטמי חששא הוא ומקום חששא אמרינן ופרש"י ז"ל ודאי איטמי. בתמיה. ע"כ. פי' לפירושו אין התמיה בכולי לישנא פי' וה"ק הכא ודאי איטמי חששא הוא ובמקום חששא אמרינן כלומר דע"כ יש לנו לומר מ"ל לשקר במקום חששא והילכך יש לנו לומר דנפשטה בעיין דאמרה לא נחבאתי ולא נטמאתי טהורה ואפילו אינה מחזרת אלא אחת לכך כתב רש"י ז"ל דאין התמיה אלא במאי דקאמר ודאי איטמי ושאר הלשון דחויה היא ואינו מוכרח לומר כן. ומיהו יש ספרים דגרסי הכי השתא התם כיון דאיכא עדים דודאי איכא מיא מה לי לשקר במקום עדים לא אמרי' דהא ודאי איטמי חששא הוא ובמקום חששא אמרינן לה. וכתוב בשיטה ישנה וז"ל בעי רב אשי אאם יש מחבואה אחת מחזקת כולן קאי. או דילמא לא אמרינן וכו' פי' כיון דלא נחבית הרי היא בחזקת טומאה מאחר דאיכא עדים שנשבית ובעיא ולא אפשיטא היא ופסק רבי יצחק ז"ל דטהורה היא ונראה טעמו משום דבשבויה הקלו והכי השתא לא שדיחויא היא אלא שינויא מעליא היא וראיה לדבר מהא דגרסינן במסכת בכורות פרק כל פסולי המוקדשין אמר ר' אלעא לא היו מוחזקין בו שהיה בכור ובא אחד ואמר בכור ומומו עמו נאמן ומקשי' מאי שנא מההוא דאוגר כו' ומשני הכי השתא התם ודאי איכא מיא מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן הכא ודאי שדיא ביה מומא חששא היא ובמקום חששא אמרינן מה לי לשקר אלמא דהכי השתא אינו דיחוי דהא התם לתרוצי מלתא דר' אלעאי אתינן והלכתא כותיה דהא מימרא היא וליכא מאן דפליג עליה ובאינה מחזקת אלא אחת נמי פסק הגאון ז"ל דמצלת על כלן. עד כאן:

ואפילו שפחה דידה מהימנא פי' מדקתני ואין אדם נאמן על ידי עצמו דאלת"ה למה לי למתנייה כלל והא מדקתני ואם יש להן עדים וכו'. הרי אלו נאמנין שמעינן דעדים מיהא בעינן ואין אדם מעיד על ידי עצמו ומדקתני נמי בסיפא אמר רבי זכריה בן הקצב וכו' שמעינן לה והילכך קשיא למה לי למתנייא כלל אי לאו להשמיענו דאפילו שפחה דידה מהימנה. ועוד נפרש זה בסמוך גבי שינויא דרב פפא בס"ד כן נראה לי: לא תתיחד עמו אלא על פי עדים הא מתני' איתא במסכת גיטין [עב א'] גבי שכיב מרע שנתן גט לאשתו במעכשו אם מתי דקתני סיפא לא תתיחד עמו אלא על פי עדים ופרש"י ז"ל טעמא משום דלא ליהוי גט ישן דקי"ל כב"ה דאמרינן שלא יפטור אדם את אשתו בגט ישן ואיזהו גט ישן כל שנתיחד עמה מאחר שכתבו לה וטעמא גזרה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה והקשו בתוספות דהכא ליכא גזרה דגט ישן דהתם הוא לפי שנתיחד עמה קודם שנתנו לה והיא אינה מגורשת אלא מנתינה ואילך ואם נתעברה בנתים יאמרו היום או מחר דגיטה קודם לבנה כסבורים שנתנו לה ביום שנכתב ונחתם אבל הכא שכבר נתנו לה ואם ימות היא מגורשת משעת נתינה כי נתעברה אחרי כן ויאמרו גיטה קודם לבנה קושטא קאמרי ואם לא ימות הרי אינה מגורשת כלל והא לא קשיא כלל דהא אוקימנא למתני' דהתם באומר מעת שאני בעולם שאין דעתו לגרשה אלא שעה אחת קודם למיתתו כדי שיהא גט מחיים ולא תפול לפני יבם וכיון שכן הרי זה כמתיחד בין כתיבה לנתינה. ובתוספות פירשו טעמא דלא תתיחד משום ייחוד של פנויה א"נ שמא יבעול לשם קידושין וצריכה גט אחר ולא נהירא וכדפרישנא בדוכתא בס"ד. הריטב"א ז"ל: ועוד הקשו בתוספות דמה שפרש"י ז"ל הכא משום גט ישן לא אזיל לשיטתו דפי' בפרק מי שאחזו עיין שם דלפירושו דהתם היה צריך לפרש טעמא דלא תתיחד משום חשש קידושין ואפשר לומר דלהכי פירש כאן משום גט ישן ושינה פירושו ממאי דפי' התם בגיטין משום שינוייהו דרב פפא ורב אשי שלא רצו לתרץ כדרב פפי דבשבויה הקלו דאי משום קדושין הרי התירוץ מבואר דבשבויה הקלו אבל חשש לעז בעלמא ולכך פירש שפיר ואפילו הכי משני רב פפי דבשבויה יש לנו להקל טפי כנ"ל. והקשה הרשב"א ז"ל ומאי קא רמי מי דמי התם מפני שלבו גס בה ואינה נמנעת מלהתעסק בדבר אחר בפניה וכאלו נתיחד עמה כיחדו דמי אבל הכא דמשום נאמנות הוא שפחתה מנלן דלא מהימנא וכדמתרץ רב אשי בסמוך ותירץ דקסבר האי מקשה דהא בהא תליא דאף היא אינה משמשת בפני מי שרואה ומספר' דבריה בין שכנותיה ואפילו בחקירה אינה מגלה דכל בפני מי שמגלה כבפני הכל דמי. ע"כ. ובקונטריסין כתוב חוץ משפחתה מפני שלבה גס בה ואין לומר דמתני' איירי במסיחה לפי תומה לכך נאמנת דלא משמע כן במתני' דאיירי במסיח מדתלינן טעמא דקאמר ואם יש עדים משמע דמטעם עדות ועוד אומר מהר"ז דלא נוכל לומר במסיח דהא אמר במתני' ואם יש להן עדים ואין עדים מסיחים לפי תומם דאינם קרויין עדים דומיא דהכי הוו אחריני. ע"כ:

רב פפא אמר הא בשפחה דידה וכו'. וקשה קצת דלשון הא והא לא שייך דהא השתא נדינן ממאי דאמרי' לעיל ואפי' שפחה דידה מהימנא ומאי הא והא דקאמר וי"ל דהא פרישנא לעיל דמכח דייתורא דמתני' הוא דאמרינן דאפילו שפחה דידה מהימנא והשתא מתרץ רב פפא דייתורא דמתני' אתא לאשמועינן אפי' דשפחה דידיה מהימנא והיינו לישנא דהא והא דקאמר דקאי עלה דמתניתין וכדפרשי'. ומ"מ פריך עלה תלמודא דאע"ג דמתרצא שפיר ייתורא דמתני' מ"מ מלישנא דמתני' דקתני אין אדם מעיד על עצמו משמע דדוקא אדם על עצמו אין אדם מעיד הא שפחה בעלמא ואפילו שפחה דידה מהימנא ומשני שפחתה נמי כעצמה דמי כנ"ל. וכתוב בשיטה ישנה וז"ל שפחתה נמי כעצמה דמיא א"ת א"כ שפחה דידיה נמי כעצמו דמי יש לומר שפחתו לתועלתו מתכוונת ואם היא טמאה לא תעיד שהיא טהורה שהרי בעלה הוזהר על הפסולות והא דאיהו לא מהימן דאגב דתקיף יצריה אף על פי שהיא טמאה ישאנה אבל שפחה דידה מתכוונת לכבוד גבירתה שלא יפסלנה ואפילו הכי גבי גט האשה בושה מלשמש בפניה שאין לבה גס בה. אמי"ץ: ויש אומרים שפחתה כעצמה לפי שרגילה עם גבירתה יותר ממה שרגילה שפחתו עמו שהנשים רגילות זו בזו ולא נהירא דהא לקמן חזינן דעבדה כשפחתה. אמי"ץ. עכ"ל שיטה ישנה. ודע שבמשניות שלנו גרסינן ואין אדם נאמן על ידי עצמו והכא בגמרין גרסינן הא קתני אין אדם מעיד על עצמו פירוש היינו לישנא דקתני בסיפא גבי הא דזכריה בן הקצב. סוף הלשון חסר: וז"ל הרא"ה ז"ל. רב אשי אמר וכו' עד תרתי לא עבדה אלא דרב פפא מי לימא תנאי היא. פי' רש"י ז"ל אי מפרקי' לה כדלעיל דאמרינן שפחתה דידה כעצמה דמיא ה"נ כיון דאמרינן חוץ מהיא ובעלה הרי בכלל שפחתה או איכא תירוצא אחרינא. אבל הנגיד ז"ל תירץ דהכא ליכא לפרוקי כדלעיל דקתני בכלל' סתמא ואין אדם נאמן ע"י עצמו איכא למימר דשפחתה כעצמה דמי' דהא במאי דקאמר ע"י עצמו שמעי' איהי ובעלה. וכיון שכן אפשר דה"ה נמי לשפחתה אבל השתא דקאמר בהדיא חוץ מהיא ובעלה מסתמא דהני תנן ותו לא. כי תניא ההיא במסיחה לפי תומה ואפ"ה איהי ובעלה לא מהימנה. וכ"ת ומאי שנא מהא דאמרן לעיל שמעלין לכהונה במסיח לפי תומו. י"ל דשאני התם דלית ליה חזקה דפסלות אבל הכא דאית לה חזקה דפסלות איהי ובעלה לא מהימני דבעינן עלה עדות ואין אדם מעיד ע"י עצמו:

מתניתין אמר רבי זכריה בן הקצב וכו'. תנא אף על פי כן יחד לה בית וכו' עד בסוף בניה וכ"ת אכתי מאי הוי והא אמרינן לעיל אבל לא בנה ובתה י"ל התם הוא לענין עדות שחוששין להם שלא יעידו עדות שקר בשביל' אבל ודאי לענין יחוס אין חוששין לה שתבעול בפניהם וכי מקשי' לעיל אמתני' ממתני' דהתם דלא תתיחד מק"ו פרכינן דהשתא התם לענין יחוס לא מהימנא כ"ש הכא במתני' לענין עדות דהוי דינא דלא מהימנא. בעי אביי וכו' עד חצר של שניהם מהו. לאו דהוי בינייהו בשותפא אלא כלומר שחצר שכל אחד דר בו הוא ואיידי דתנא במתניתא ואם היתה חצר שלה הוא נדחה מפניה מיבעיא לן היכא דהוי חצר שכל אחד דר בו בשלו וזהו אחד מן המקומות שיש בתלמוד לשון אחד בב' מקומות פירשו מתחלה דהכי בעי למימר חצר שכל אחד דר בו בשלו ובעלמא דאמרינן חצר של שניהם ר"ל שהיו משותפין בין שניהם. ת"ש היא נדחית מפניו כו' עד דגייסי אהדדי. [ע"כ הרא"ה ז"ל]: וז"ל הרא"ש דרב פפא מי לימא תנאי היא. תי' מאי קא בעי דילמא הא דקאמר חוץ ממנה ובעלה ה"ה שפחתה דשפחתה בכלל הימנה כדשני לעיל שפחתה כעצמה דמיא. ועוד אמאי לא שני הכי. ותירץ הנגיד ר' שמואל דשאני הכא כיון דנחת לפרש חוץ ממנה ובעלה אלמא דוקא קתני ותו ליכא דלא מהימנא אבל מתני' דקתני אין אדם נאמן על ידי עצמו איכא לפרושי דכל שהוא בעצמו קאמר. ופסק רב אלפס דשפחתה לא מהימנה כרב פפא אף ע"ג דרב אשי בתראה הוא משום דרב פפא מסייע ליה מתניתא קמייתא בהדיא ולא עבדה ושפחתה ואידך ברייתא מתרץ לה במסיחה לפי תומה וכן פסק הנגיד והראב"ד פסק כרב אלפס דהוא בתראה. במסיח' לפי תומה אפילו הכי היא ובעלה אין אף על גב דאמרינן לעיל הוא עצמו מסיח לפי תומו נאמן גבי יוחנן אוכל חלות ה"מ לתרומה אבל ליוחסין מעלה עשו. נגודי נמי מנגדינן ליה. פי' תרתי עבדי ליה דהא כל אחד מוסיף והולך. ואלו דוקא קאמר מנגדי ליה ולא יותר אם כן הוא מקיל טפי דשמתא חמירא מנגידא כדאיתא בפרק מקום שנהגו ובפרק הכל מגלחין:

וז"ל הריטב"א ז"ל שם בפרק המפקיד מרי בר איסק וכו'. פרש"י ז"ל כי מרי הלך עם אביו וראה לאחיו זה וכשמת אביו חזר לעירו והוצרך לפרש כן דהא מדמינן ליה לההוא דויכר יוסף וגו' אלמא דכבר ראה הוא בלא חתימת זקן מיהא והא דאמרינן לקמן התם ידעי ומחלי וכו' אבל יש מי שפירש כי מרי אומר היה שלא ראהו מעולם וכו' והא דאמרינן שפיר קאמר לך דכתיב ויכר יוסף וגו' איכא למידק דבלאו האי טעמא נמי כיון שטוען זה שאינו מכירו המע"ה. ויש לומר דאין הכי נמי אלא להפיס דעתו אמר כן שהיה טוען עליו שהוא מכירו כשהוא אומר שאינו מכירו ולכך אמר ליה אפילו לדבריך אין כאן הוכחת רמאות כיון שראה אותך בלא חתימת זקן ולפי פרש"י ז"ל פי' בתוס' דכיון שכבר ראהו ויודע שיש לו אח הו"ל להודות או לכפור לגמרי ולומר אינך אחי ושקורי משקר אבל השתא דליכא טעמא דויכר יוסף יכול היה לומר אינו מכירו ועל זה המוציא ממנו עליו הראיה שהוא אחיו וגם זה נכון ע"כ. ואני לפי שמצאתי כאן בפירושי רש"י ז"ל כתבתי מה שכתבתי לעיל. ונ"ל נכון כלשונו ז"ל: וז"ל הרא"ש ז"ל אמר ליה אית לי סהדי ומסתפי מיניה דאיניש אלמא הוא ומיירי כגון שאמרו העדים אותו העדות שאתה שואל לנו לא נאמר לך כלום עליו דהשתא יש רגלים לדבר שמחמת אלמותו יראים להעיד הילכך א"ל זיל אייתינהו את כלומר לך והבא אותם עדים שיראים להעיד עליך ויעידו שאינו אחיך או שיאמרו שאינם יודעים אם הוא אחיך אם לאו ודוקא בה"ג דאיכא רגלים לדבר אבל בלאו הכי לא דאי לא תימא הכי אם כן כל אדם יאמר כן וגברא אלמא אם לא הביא עדים יפסיד ע"כ. וקשיא לשיטת התוס' דמאי קאמר זיל וכו' הרי סהדי הוו קיימי קמיה דהא כבר הביא עדים ואומרים דלא יאמרו אותו עדות וכדכתיבנא לעיל ואם היינו מפרשים שהב"ד שאלו לאותם העדים שלא בפני הבעלי דינין וכבר הלכו להם וכדמשמע מלשון התוס' שלנו לא משמע הכין ועוד דכבר אמרו העדים שלא יאמרו בזה לא הן ולא לאו ומאי קאמר ליה רב חסדא זיל אייתינהו את דלאו אחוך הוא. ויש לומר דה"ק ליה רב חסדא אף על גב דאותם העדים כבר אמרו שיראים ממך מכל מקום הבא אותם ואם יעידו לך אפילו שיאמרו שאינם יודעים אם הוא אחיך אני אאמין אותם ומשום דמעיקרא לא רצו ליכנס בזה להכי קאמר ליה זיל שיפתה אותם שיעידו והוי להו כעדים אחרים. ומיהו קשה דאם כן מחמת יראתו שמא יעידו שקר דהא כנגדו מעיקרא לא רצו להעיד מחמת יראתו. וי"ל דהיינו דקאמר השתא נמי כיון דיראים ממנו ישקרו לומר אין הוא אחיו או שאינן יודעים אם הוא אחיו. ואכתי קשיא לשיטה זו דמשמע שמפני האלמים דחקי מפרשים לשמעתין בהכי ומה לנו לחייב האלמים והרי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ובידו לחייב האלם כפי ראות עיניו וכיון שכן היכי דחקי ומוקמי שמעתין במידי דלא מפרשא בהדיא ואדרבה משמע דלא היה אלא טענה בעלמא דהוה טעין דאית ליה סהדי ומסתפו מיניה ולא שהביא העדים לפנינו. ומתרצים התוס' דע"כ יש לנו לומר דרגלים לדבר בכה"ג (חסר מעט מסוף הלשון) זו היא שיטת התוס' ז"ל. ומיהו מלשון רש"י ז"ל לא משמע כן אלא דהרגלים היינו דלא מצינו איש שיקרא למי שאינו אחיו אחי אתה וכמו שכתב נמוקי יוסף בפרק המפקיד ועוד שזה כבר הכיר שיש לו אח שהרי אביו הוליכו עמו וטענות של רמאות הויא מאי דטעין לא ידענא לך וכדכתבינן ומ"ה בגברא אלמא בכה"ג הוה דחיק ליה רב חסדא והא דקאמר זיל אייתינהו היינו עדים בעלמא ואף על גב דקאמר זיל אייתינהו דמשמע דכבר באו מעיקרא ה"ק זיל אייתינהו את להנהו סהדי המכירין אותך ויעידוך שאינו בן אביך וכדפרש"י ז"ל אבל לא קאמר ליה שיביא אותם העדים דאמר עליהם אחיו דמסתפו מיניה ומיהו איהו אהדר ליה אפילו הכי הוה רמינן מינה אמתני' מדקתני מפני שלבה גס בה ומפליג בין שפחתה לשאר עבדים ושפחות. ותירץ עלה רב פפי דאף על פי שלבה גס בה בשבויה הקלו. ר"ת. והגאון ר' יצחק ז"ל פסק כרב פפא דאמר דשפחתה לעולם לא מהימנא אפילו בשבויה ואע"ג דרב אשי דבתרא הוא משום דלרב פפא מיתרצן תרתי ברייתא ולאו תנאי נינהו. שיטה ישנה: מתניתין לא זזה ידו על אשתו היה מעיד ואמרו אינו נאמן דאשתו כגופו ואין אדם מעיד על ידי עצמו כיון שבידוע ששלטה עליהן ידי האומות העולם:

גמרא תנא אף על פי כן ייחד לה בית וכו'. פרש"י ז"ל אף על פי שאסרוה לו היה עושה כן ואף על גב דבגרושה אסור והטעם משום דבשבויה הקלו ויש אומרים אף על פי שנשבע שלא זזה ידה מתוך ידו אסורה לו. שיטה ישנה: וז"ל הריטב"א ז"ל אף על פי כן ייחד לה בית בחצרו פי' אף על פי שאסורה עליו התירו לו לעשות כן. ע"כ: ובליקוטי הגאונים ז"ל כתוב תנא אף על פי כן שיודע בה שלא נטמאת היה מתרחק ממנה כל כך שהיתה נכנסת בסוף בניה שהבנים נכנסין תחלה והיא בסוף ויוצאה בראש בניה היא יצאה בתחלה ובניה אחריה ועומדים בחצר וכל כך כדי שלא תתייחד עמו כלל ואסורה עליו: מהו לעשות בגרושה כן פרש"י ז"ל כהן שגירש את אשתו מהו לעשות כן דהא והא פסול כהונה היא או דילמא בשבויה הקלו דאפשר שלא נבעלה כלל ואינה נאסרת לו ובהא הוא דאיבעיא לן אבל בישראל שגרש את אשתו כל זמן שלא נשאת לאחר הרי לא נאסרה עליו ואין כאן אלא משום יחוד של פנויה בעלמא ופשיטא דשרי וכדקתני בסמוך לא תנשא בשכונתו דאילו מקמי נשואין יכולה לדור עמו בחצר כפנויה דעלמא וכולא סוגיין דלקמן אינה אלא או בכהן שגרש את אשתו אף על פי שלא נשאת או בישראל שגרש את אשתו ונשאת הא לאו הכי אין לה להיות נדחית מפניו ואין לה לעשות שליח לדון עמו וכן פרש"י ז"ל לקמן דבכהן שגרש את אשתו מיירי ופשוט הוא זה אלא שראיתי מי שטועה בדבר. הריטב"א ז"ל: אבל בלקוטי הגאונים ז"ל כתוב והני מילי בשבויה פי' שייחד לה בית ולא מיחו בידו אבל בגרושה לא פי' לא ייחד לה בית בחצרו לא קודם שיתן לה את הגט ולא לאחר שיתן לה את הגט קודם נתינתו חיישינן משום גט ישן ולאחר נתינתו חיישינן שמא יבא עליה לשם קידושין. דתניא המגרש את אשתו לא תנשא בשכונתו פי' מפני שלבו גס בה ויודעת בקריצותיו וברמיזותיו כדמפרש בגמרא ולבו גס בה וחיישינן שמא יתייחד עמה אבל במבוי לא אסרינן לה להנשא דכיון דאשת איש היא לא חיישינן בה כל כך והא דקתני לא תנשא בשכונתו ולא קתני לא תדור משום דעד שלא נשאת רשאה ודאי לדור בשכונתו כדי שתהא קרובה אליו אולי יחזור ויקדש אותה ויתפייסו ואם גרושת כהן היא דאסור להחזיר גרושתו אפילו קודם שנשאת לא תדור בכל המבוי שלו דחיישינן שמא יתייחד עמה ולפיכך הרחיקו בגרושת כהן טפי מגרושת ישראל אפילו לאחר שנשאת דמעלה יתירה עשו ביוחסין. ע"כ: