שיטה מקובצת על כתובות כא.

וכתבו התוספות ז"ל על כתב ידן הן מעידין נראה דלר' אפילו אומר בפי' וכו'. עד משמע דלא יועיל לרבנן אם יעידו בהדיא על כתב ידן. פירוש דאי אמרת בסתמא פליגי הא דקאמר בסמוך אי ליכא תרי אלא חד לכתוב חתימות ידיה אחספא ה"ל למימר שיאמרו שיפרש בהדיא שמעיד על כתב ידו. ועי' בפסקי הרא"ש ז"ל:

ומצאתי בקונטריסין כתוב בתוספות היכי עביד משמע דלא יועיל לרבנן אם יעידו בהדיא על כתב ידן תימה למה לא הביאו ראיה מדקאמר למאי נפקא מינה למת אחד מהם שצריך שנים מן השוק משום דדילמא על מנה שבשטר הן מעידין ואם איתא שיועיל לרבנן אם יעידו בהדיא על כתב ידן נימא דסגי בחד מן השוק ויאמרו לו שיעיד על כתב ידן אלא ודאי אינו מועיל וכ"ת דמיירי שכבר העיד על מנה שבשטר ולכך בעי שנים מן השוק אם כן גם הראיה שהם מביאים מדקאמר היכי נעביד נאמר שאותו העד האחד שמכיר חתימת יד המת העיד כבר על מנה שבשטר דיש לומר שהראיה שהם מביאין מן הספר היכי נעביד וכו'. ע"כ לא איירי שכבר העיד על מנה שבשטר דאם כן יפרש בפי' היכי נעביד היכא דליכא אלא חד והעיד על מנה שבשטר אלא ודאי לא איירי שהעיד כבר על מנה שבשטר וכדין מביאין ראיה התוספות אבל גבי מת אחד מהם אין ראיה דאיכא למימר שכבר העיד על מנה שבשטר כדפי' ע"כ. ולקמן נכתוב עוד בזה בס"ד: וז"ל הריטב"א ז"ל על מנה שבשטר הן מעידין פי' לא שיהו צריכין להעיד כן או שיזכרו עדותן דהא במתני' לא קתני הכי אלא דסברי רבנן דכיון שהם עצמן חתומין בשטר וכשאומרין זה כתב ידינו מתקיים השטר ונעשה כעדים שנחקרה עדותן בב"ד הא חשיב לן כאילו הם מעידים עכשיו על מנה שבשטר. ע"כ:

פשיטא וכו'. ואין להקשות דהא קמ"ל דלר' אפילו אומרים בפי' על מנה שבשטר וכו' וכמו שכתבו התוספות דהא מזה לא הזכיר כלום בדבריו אלא מפרש ואזיל טעמייהו דרבי ורבנן וקאמר כשת"ל וכו' ולהכי פריך פשיטא וכו' כנ"ל:

מהו דתימא לרבי ספוקי מספקא ליה וכו'. ואם תאמר אם כן לא לימא אלא טעמא דרבי ולמא ליה לאדכורי טעמא דרבנן כלל דהא ודאי פשיטא דטעמייהו היינו דעל מנה שבשטר הם מעידים. ויש לומר דאי לא קאמר לדברי חכמים על מנה שבשטר הם מעידים הוה אמינא דאיברא ודאי דמשום הכי ס"ל לרבי דצריך לצרף עמהם אחר משום דעל כתב ידן הם מעידין. ומיהו אה"נ דהיכא דמת חד מינייהו ס"ל נמי דעל מנה שבשטר הם מעידים אבל השתא דקאמר לדברי חכמים על מנה שבשטר וכו' משמע בהדיא דר' לא ס"ל הכי כלל אלא מפשט פשיטא ליה דעל כתב ידן הם מעידין דרבנן הוא דס"ל הכין ולא כרבי כנ"ל:

ונפקא מינה היכא דמת חד מינייהו וכו'. ואמר איהו זה כתב ידי וזה כתב ידו של חברי המת לא יספיק בכך ואף על פי שהדבר דומה דלא נפיק אלא פלגא דממונא אפומיה ופלגא דממונא אפומא דחבריה וטעמא דמילתא משום דכי אמר זה כתב ידי אי על מנה שבשטר הן מעידין די בכך ואין כתב ידו צריך לקיום אחר וכי מסהיד חד מן השוק בהדיה על כתב ידו ללא צורך הוא מעיד הילכך אף על גב שהעיד אחר עמו על כתב ידי עצמו חשבינן כאילו נפיק פלגא דממונא אפומיה וכי הדר מסהיד אחתימת ידו דחבריה קא נפיק נכי רבעא דממונא אפומא דחד סהדא. שיטה ישנה: וכן כתב הריטב"א ז"ל. למאי נפקא מינה לשנים החתומים וכו' פי' שאף על פי שיש אחד מן השוק שמצטרף עם החי להעיד על כתב ידו מכל מקום למ"ד על מנה שבשטר הם מעידין זה שמעיד עמו על חתימתו כמאן דליתיה דמי וכי החי מצטרף עם אחד מן השוק להעיד על כתב ידי המת הא נפיק אפומא דהעד החי כולה ממונא נכי רבעא. ע"כ:

ואי ליכא תרי אלא חד מאי. ואם תשאל מאי בעי הא כיון דאמרינן דצריכין שנים הא ודאי דלא סגיא בלאו הכי אטו בכל דוכתא דאמרינן צריך כך שיילינן ואי לא משכחת לה כך מאי. תשובתך דהא ודאי כיון דאיכא חד דמכיר וזה החי נמי מכירה נכרין דברי אמת שהחתימות אינן מזוייפין הילכך אית לן לאהדורי בתר תקוני דהאי שטרא כי היכי דלא לפסוד האי ממונא וכ"ש דקיום שטרות אינו אלא מדרבנן ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל ואי ליכא שנים. שיכירו כתב המת. אלא חד. וזה החי נמי מכירה מאי נעביד. ע"כ כנ"ל. ומכאן ראיה למה שכתבו בתוספות לעיל דלרבנן אפילו אומר בהדיא דעל כתב ידן הם מעידין דאי דוקא בסתמא קא אמרי והכא שיילינן היכא דכבר העיד על מנה שבשטר אם כן קשיא מה זו שאלה הא ודאי דאיהו דאפסיד אנפשיה שהעיד על מנה שבשטר והרי תקנה היה בדבר שיפרש בהדיא שמעיד על כתב ידו כנ"ל: לכתוב חתימת ידיה אחספא ושדי ליה בי דינא דחזו ליה ומחזקי' ליה פי' דהשתא לא מסהיד איהו על חתימת ידיה אלא בי דינא מקיימין ליה דמדמו כתבא לכתבא ומכאן אני אומר שישראל שהיה חותם בשטר נשתמד ואין לנו מי שיעיד על כתב ידו דההוא משומד מחוי חתימות ידיה בבי דינא ומדמו לה דזה לא חשיבא עדות. הריטב"א ז"ל:

ודוקא אחספא אבל אמגלתא וכו'. ומשמע דחספא משום הכי ליכא למיחש משום דכי כתב עליה איניש מאי דבעי לא מהני ליה ולא מידי דהוה ליה כתב שיכול להזדייף שהוא פסול והקשו בתוספות מהא דתנן התם כיצד בשטר כתב לו על הנייר או על החרס ותירץ ר"ת ז"ל מאי כתב חקק א"נ דההיא בעדי מסירה וכדרבי אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי דלא חיישינן לזיוף שהרי יבאו עדי מסירה ויעידו ורבינו יחיאל ז"ל פי' דחספא דידהו כתב שאינו יכול להזדייף היה שלא היה שיע והא דאמרינן הכא דכתיב ליה אחספא היינו טעמא דמילתא דכיון דשדו ליה בי דינא לברא לא רמי איניש אדעתיה לומר דאית ביה שום כתבא ולמשקליה אבל במגלתא איכא למיחש דכי חזו ליה בארעא שקיל ליה וחזי ליה וכתב עליה מאי דבעי ואין צורך לכל זה דכי בעי' כתב שאין יכול להזדייף היינו בשטרי ראיה שעומדים ברשות הקונה אבל שטר מקנה שעושין לשעתו לקנות בו ולזורקו אע"פ שיכול להזדייף כשר כי לעולם אין מביאין ראיה ממנו בב"ד אלא שהעדים יעידו למחר שזכה זה בשטר כתוב וחתו' כראוי ואתיא מתני' אפילו לר' מאיר דאמר עדי חתימה כרתי וכן פי' הרמב"ן ז"ל. הריטב"א ז"ל:

ותנן הוציא עליו כתב ידו וכו'. וא"ת לפי דעת הרמב"ם ז"ל שסובר דעל כתב ידו יכול לומר פרעתי מאי חששא איכא הכא דהא כי עבדי ליה האי רמאות יטעון פרעתי וי"ל דדילמא כתבי ביה נאמנות. הריטב"א ז"ל: ועוד תירץ הרא"ה ז"ל דדילמא כתיב ביה זמן דלא יכול למימר פרעתי שאין אדם נאמן לומר פרעתיך בתוך זמני. ועוד תירץ הריטב"א ז"ל דמסתמא מאן דמפקי עליה שטר רמאות שלא לוה מעולם לא דכיר למימר פרעתי אדרבה צווח ואומר לא היו דברים מעולם ותו לא מהימן לומר פרעתי שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ע"כ. וכן תירץ הר"ן ז"ל בפירושיו על ההלכות. עוד כתב הריטב"א ז"ל דבדין הוא דהכא אפילו במגילתא נמי ודכתיב ארישא דמגילתא כדאיתא בפרק גט פשוט אלא למעבד הרחקה טפי אמרינן דלכתוב אחספא וה"ה נמי בסיפא דמגילתא יכלי למכתב תשרק צפעס או אלפא ביתא דליכא למיחש למידי ובהא מחזקינן כתב ידו בשטרא וכדאמרינן בירושל' דלמדין מספר מוגה אלא דעבדינן הרחקה דילמא מחוי חתימות ידיה גופיה ואתי ליה תקלה ע"י ב"ד ע"כ. וכן תירצו תלמידי הר"י ז"ל דבמגילתא איכא למיחש שלא יהיו העולם יודעין ויכתבו באמצע המגילה ובפרק גט פשוט דאמרינן לכתוב בריש מגילתא באו לתת העצה הנכונה יותר כשצריך לפי שעה לכתוב במגילתא אבל בכאן שהיו אומרים תקנה רצו לומר התקנה שאין בה מיחוש. ע"כ: ובהא אפילו מחבריו פי' הרב רבי שלמה ז"ל בר אברהם דמונטפשליר ובהא אפילו מחביריו משום דמסתב' טעמיה שאם היו מעידים אמנה שבשטר אינו מועיל עדותן לטרוף ממשעבדי שאין טורפין ממשעבדי אלא בעדות קיום השטר הילכך עד שיעידו אכתב ידם לא יועיל כלום א"כ ניבעי תרי אכל חתימה וחתימה כי היכי דלטרוף ממשעבדי קמ"ל דאפ"ה הלכה כרבנן וטעמייהו משום דסופן כתחילתן מה תחילתן אינהו משוו ליה שטרא אף סופן אינהו משוו ליה שטרא ולא שיצטרף אחר עמהם. כן כתב הרשב"א ז"ל: וז"ל שיטה ישנה דהכא מסתבר טעמיה דניבעי שיצטרף עמהם אחר ואעפ"י שזוכרין ההלואה ומעידין עליה שהרי עדותם לא יועיל לטרוף ממשעבדי אלא עדות קיום השטר הילכך מסתברא מילתא דניבעי תרי סהדי דמסהדי אכל חדא וחדא חתימה וכי לא מסהיד אלא חד אחדא חתימה אין השטר מקוים בכך ולא לטרוף ממשעבדי. ע"כ: וז"ל הריטב"א ז"ל ובהא אפילו מחבריו פי' דמשמע ליה דבהא מסתברא טעמיה ואע"ג דבעלמא לא חיישינן לב"ד טועין הכא לרווחא דמילתא הוא דחייש משום דהוי מילתא דיתמי כדמפרש ואזיל ומהא שמעינן דכל שטר שהוא של יתומים מיבעי ליה לאיניש למעבדיה בלשון מרווח שלא יהא בו שום מחלוקת ולמיחש לכל מאי דאפשר למיחש והאי דכתיב בהאי הנפק שמות המעידין על החתימות לא שהוא חובה כך דהא מסתייהו דלכתבו כד אתו תרי סהדי ואסהידו אי נמי אתקיים קמן האי שטרא כדחזי אלא דלרווחא דמילתא הוא דכתבו הכי ומיהו זמנין דבעי למכתב הכי כגון שהדיינין לא קראו השטר ולא ידעו שמות בעלי הדבר אם הם קרובים למקיימים האלו א"נ כגון שאין בקיאין במקיימים האלו אם הם כשרים לעדות אם לאו דבהא ודאי צריכי לפרש שמותם בלשון הקיום. ע"כ:

וז"ל תלמידי הרשב"א ז"ל הא דאמרינן דהוה כתוב בה הנפק דנפק מבי דינא דמר שמואל כד אתא ענן בר חייא וכו'. דמשמע מינה דייני קיום צריכין להזכיר בקיום שמות העדים שמעידים בפניהם שמואל לרווחא דמילתא הוא דעבד הכי משום פסידא דיתמי ולא משום דהלכתא הכי וכן אנו נוהגין עכשיו שלא להזכירם כלל. ובעל העיטור ז"ל הביא ראיה מכאן שצריך לכתוב בשטר עדי הקיום דאי לא הוה ליה למכתב סתמא ומדאתבררנא לנא דחתימות דסהדיא אינון ע"כ. ולדבריו הא דאמרינן וסבר אעביד לרווחא דמילתא כי היכי דלא לפסוד יתמי לאו אהזכרת שמות העדים קאי דמדינא הכי צריך למעבד אלא למה שהצריכן להעיד כל אחד מהן על חתימתו של חבירו הוא דחשו לב"ד טועין דאלו לרבנן סגי לכל חד למסהד אחתימות ידיה. ע"כ:

עד ודיין מצטרפין פי' שטר שכתוב בו הנפק קיום השטר וחתמו בו דיינין על הנפק שלו ולאחר זמן כשהוציאו המלוה לגבות ערער הלוה לומר מזויף הוא ובאין שני עדים ומעידין על חתימת אחד מן העדים ועל חתימת אחד מן הדיינין הרי העד והדיין מצטרפין ואיכא דקשיא ליה הרי אין כאן קיום אלא באחד מעידי השטר שמעידים עליו שני עדים אבל בחתימת עד שני לשטר אין לנו עליו אלא עדות מפי אחד ומאי טעמיה דרב יהודה דאמר מצטרפין ורבא נמי דמקשה עליה מה לו להאריך ולהקשות מאי דקא מסהיד סהדא לא מסהיד דיינא וכו'. ויש לפרש דהיינו טעמיה דשמואל דכיון שהדיין מעיד על קיום שני עדי השטר שנתקיימו בב"ד הרי הוא מעיד שנחקרה עדותן בב"ד והוי כמו שמעיד פלוני נתחייב בב"ד של פלוני מנה דלא חשבי' ליה עד מפי עד דתנן כל מקום שעמדו שנים ואמרו פלוני נתחייב בב"ד של פלוני הורגין אותו הילכך כיון שיש קיום על אחד מעידי השטר שהוא מעיד על השטר הזה שהוא כשר דהוי כמעיד שזה חייב מנה לבעל השטר הרי הן מצטרפין והא ודאי נראין הדברים שאם בא עד אחד ואמר בפני הלוה ראובן לשמעון מנה ובא עד אחד ואמר בפני נתחייב שמעון בב"ד לתת מנה לראובן הרי הן מצטרפין דקי"ל הלואה אחר הלואה והודאה אחר הודאה מצטרפין ואקשי עליה רבא מאי דקא מסהיד סהדא לא מסהיד דיינא וכו' שהעד מעיד על המנה והדיין מעיד על קיום השטר וענין עדותן חלוק ואין עדות זו דומה לזו לפיכך אין מצטרפין שהדיין אע"פ שמעיד על השטר לא הוי כמעיד שנתחייב שמעון לראובן מנה בב"ד שהרי הדיינין לא נזקקו לחייב את שמעון בתשלומין אלא להעיד שהשטר אמת והשטר הוא המחייב את שמעון ולא הדיינין הילכך אין עדות העד והדיין מענין אחד ואין מצטרפין ולא דמי להא דקי"ל הלואה אחר הלואה מצטרפין דהתם אע"ג דלא מסהדי אחד מנה מ"מ כל אחד מהן מחייבו מנה והרי עדותן מענין א' הוא ומצרפת כך נראה בעיני וקי"ל כרבא דעד ודיין אין מצטרפין הילכך צריך לקיום כתב ידן של עדי השטר או כתב ידן של שנים מן הדיינין ואם הדיינין מקיימין הרי הוא הנפק. זה אומר זה כתב ידי וזה אומר זה כתב ידי נ"ל שהן נאמנין ואין צריכין שיצטרף עמהם אחר ולא אמרינן על כתב ידן הם מעידים אלא כל אחד ואחד מהן מעיד על קיום השטר שהוא כשר והרי הם כשני עדים שמקיימין את השטר וכמו שאנו אומרים לרבנן בעדי השטר דנאמן אדם לומר זה כתב ידי דעל מנה שבשטר הם מעידים ולא על כתב ידן. ורבינו שלמה ז"ל כתב בפירושו דעד ודיין מצטרפין בא עד אחד מעדי השטר והעיד על כתב ידו ואחד מן הדיינין העיד על כתב ידו מצטרפין ולפום האי פירושא דפרישנא בעד ודיין מצטרפין שמעינן מהכא דשטר שכתוב בו הנפק יכול לטעון עליו שהשטר וההנפק מזויף וצריך קיום אף השטר או ההנפק וכן הדין נותן שיהא ההנפק צריך קיום שאם אתה אומר אין צריך קיום מה הועילו חכמים בתקנתם קיום שטרות הרי יכול לזייף עדים ודיינין ואיכא דקשיא ליה מהא דתניא בתוספתא מעשה ב"ד אין צריך קיום ומש"ה מפרשים לה להאי שמעתא דעד ודיין מצטרפין כגון שאין הנפק כתוב בשטרא אלא אחד מן הדיינין מעיד בעל פה שנתקיים זה השטר ובפניו ובפני חביריו הדיינין ולא נזדמן הדבר לכתוב ההנפק בשטר. ופירושא קמא עיקר ובירושלמי מפרש בהדיא דהנפק צריך קיום והא דתניא בתוספתא דהנפק אין צריך קיום איכא למימר דקים להו בירושלמי דלא איתניא בי ר' חייא ור' אושעיא ובקיאין היו בעלי תלמוד ירושלמי בתוספתו' שבידינו כי הם מצויות בירושלמי באותו הלשון בעצמו עוד דגמר' דידן מסייעא לירושלמי דודאי הא דאמרינן עד ודיין מצטרפין כשכתוב בשטר מיירי דבירושלמי איתא להאיך שמעתא ומוכיח שם דבשכתוב בשטר מיירי ואין לנו לפרש פי' אחר וה"ג בירושלמי אשרתא מהו שיהא צריך קיום חד אמר יתקיים או בכתב ידי עדים או בכתב הדיינים אחרנא אמר אפילו בכתב עד אחד ודיין א' ע"כ. תלמידי ה"ר יונה ז"ל: וכתב הרמב"ן ז"ל אמר ליה מאי מעליותא אמאי דקא מסהיד דיינא לא קא מסהיד סהדא פרש"י ז"ל דיינא מסהיד אקיומא דאשרתא וסהדא אמנה שבשטר כרבנן ואיכא למידק עליה א"כ אפילו שנים מעידים על חתימת עד אחד ואחד אומר זה כתב ידי נימא אמאי דקא מסהיד סהדא לא מסהדי הנך. ולאו מילתא היא משום דהתם דאיק דאמרינן זה כתב ידו של פלוני ודאי זהו כתב ידו ואותו הכתב הוא המעיד על מנה שבשטר ומצטרף עם חבירו שהעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד וכיון דמקיימי שטרא ממילא נפיק ממונא אפומייהו אבל דיינא אשטרא גופא לא קא מסהיד דמעליא הוא דאיהו לא ידע ודילמא מזוייף הוא אלא מפומא דאחריני וכתב ידו של עד לא נתקיים בזו העדות של הדיין שאפילו העידו שנים מן השוק על הדיין עדיין אין כאן עדות שלם לקיים חתימת אותו עד שני הילכך אין כאן צירוף למנה שבשטר ע"כ: והקשה (הריטב"א) [הרשב"א] ז"ל על זה דאם כן אם דייני קיום עצמן מכירין חתימות ידי עדים וכתב באשרתא ואשתמודענא דחתימת ידא דסהדא היא בכי הא מצטרפין עד ודיין דהא השתא דייני נמי אשטרא גופא קא מסהיד דמעליא הוא ואנן סתמא קא אמרינן מצטרפין ואין מצטרפין לא שנא הכי ולא שנא הכי ועוד דאי מהאי טעמא הגע עצמך כשמצאו לקיים עדותו של אחד ולא מצאו לקיים עדותו של שני ואח"כ באו שנים והעידו על כתב ידו של שני זה בפני ב"ד מי נימא דלא מצטרפי דדייני לאו אגופא דשטרא מעליא מסהדי אלא מפומא דאחריני ודילמא מזויף הוא הא ליתא דאנן דיין אחד קא אמרינן תרי לא אמרינן. ועוד דאמאי חיישת טפי בהני דאסהידו קמי בי דינא באשרתא דאשקרא אסהידו ובהני דמסהדי קמן השתא אעד שני לא חיישת ואי חיישת להו אף כשמצאו לקיים כולהו דייני דאשרתא לא נסמוך עלייהו ואי אסהדי דאסהידו קמי דייני דאשרתא לא סמכי' אנן אמאן ניקו ונסמוך. לכך פי' הרשב"א ז"ל עד ודיין מצטרפין פי' שבאו שנים והעידו על חותם יד אחד מעדי השטר ועל חותם יד אחד מעדי קיום וה"ק מאי דקא מסהיד סהדא לא מסהיד דיינא דכיון דאיכא תרי דקא מסהדי אסהדא וידעין דחתימות ידיה הוא אפומא דתרי נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד וכאלו העיד סהדא גופיה בפנינו אמנה שבשטר אבל אידך כיון דלא אתברר לן חתימות ידיה אלא אפומא דחד דיינא לא חשבינן עדותו כמו שנחקרה בב"ד דלא עדיף קיום חתימת דיינא מחד סהדא דמסהיד אחתימות ידיה דהאי סהדא דחתים בשטרא דלאו כלום הוא דאינו אלא כמעיד על חתימת ידו ולא אמנה שבשטר דהא מנה שבשטר לא מיקיים בחד סהדא דמסהיד אחתימות העדים כלומר אין מנה שבשטר נגבה בכך הילכך אין עדותו של דיין יחיד מעלה ולא מוריד ואע"פ שהוא עצמו מכיר חתימתן של עדים ואדרבה אי קשיא הא קשיא רב יהודה מאי קארי לה ושמא כך היה דעתו דכיון שהדיין מכח עדות שנים שהעידו בפניו הוא בא כאלו שנים מעידין עליה בפנינו הוא והיינו מעליותא דקאמר ואע"פ שזו סברא דחוקה כיון דאתא רבא ופרכה לא דייקינן לה טפי כנ"ל. ולפי פירושו עד אחד המעיד על חתימת ידי שני עדי השטר ושנים שמעידים על אחד מדייני קיום מצטרפין העד והדיין שהרי יש בכל חתימה וחתימה של עדי השטר שני עדים שהם העד ואחד שמעיד על שניהם עכשיו ודיין הקיום ולפי פירושו של רש"י ז"ל למדנו מכאן דאשור הדיינין צריך קיום דאי לא חיישינן דילמא מזוייף הוא והקשו בתוס' מדתני' בפרק בתרא דמסכת שביעית אין מעשה ב"ד צריך לקיים אלמא בחתימת הדיינין ליכא למיחש לזיופא דלא חציף איניש לזיופי חתימת הדיינין ויש מי שתירץ דהתם בב"ד המוחזק באותו מקום שאין אדם חצוף לזייף חתימת ב"ד המוחזק במקומו ומסתפי מפני שחתימתן ניכרת לרבים. עכ"ל הרשב"א ז"ל: וכתב עוד הרמב"ן ז"ל וז"ל ומהכא שמעינן דאשרתא דדייני צריכי לקיומי דאי לא חיישינן דילמא מזויף הוא ובתוס' הקשו הא תניא במסכת שביעית פרק בתרא אין מעשה ב"ד צריך לקיום אלמא כיון דחתימות ידייהו דדייני ועבידא דמשתמודעי לה לא חיישינן לזיופא והם מתבלבלין בזה דהתם כך שנויה רבי יהודה אומר פרוזבול המקושר הדיינין חותמין מבפנים והעדים מבחוץ אמרו לו אין מעשה ב"ד צריכין קיום כלומר שאין צריך לשתי חתימות אלא הדיינין חותמין כדרכן מבפנים או העדים מבחוץ כדרך תקון השטרות המקושרין ואני שמעתי דפרוזבול אינו צריך לקיים כלל וטעמא דמילתא דפרוזבול כיון דתקינו ליה רבנן לא שביק היתרא ואכיל איסורא כדאמרינן [גיטין לז ב'] האומר פרוזבול היה לי ואבד הילכך משום מגו נאמן מה שאין כן בשאר מעשה ב"ד ולשון אמרו לו אינו מתיישב ללשון ושמא אינו בנוסחאות ובירושלמי פרק דיני ממונות אשור הדיינין מהו שיהא צריך ב"ד רב אושעיא אמר בשם שמואל יתקיים או בכתב ידי העדים או בכתב ידי הדיינין. אמר אפי' בכתב עד אחד ובדיין אחד. ור"ח ז"ל כתב זה הירושלמי ואיתיה נמי במסכת ר"ה ופשוט הוא ואינו צריך לפנים ע"כ: וכתב עוד הרשב"א ז"ל ורבינו אלפסי ז"ל פי' בבבא בתרא עד ודיין מצטרפין עד שהעיד שראה ההלואה ודיין שהעיד שנתחייב בבית דינו על פי עדים מצטרפין ואסק' רבא דאין מצטרפין דסהדא מסהיד על ההלואה ודיינא לא מסהיד אלא שבבית דינו נתחייב אבל אינו יודע אם נתחייב באמת או בשקר. ולפי פירושו לא דמי להודאה אחר הלואה שמצטרפין דהתם תרווייהו בקושטא קא מסהדי האי דחזא כשמנה לו מנה והאי דחזא דאודי ליה קמיה בההוא מנה אבל הכא דילמא הני דאסהידו עליה בבי דינא שקרא קא מסהדי ודיינא מאי דשמע קא מסהיד וקי"ל כמ"ד דאין מצטרפין. ע"כ: וז"ל הריטב"א ז"ל עד ודיין מצטרפין פרש"י ז"ל שטר שכתוב בו הנפק ובא העד והעיד על כתב ידו ואחד מדייני ההנפק העיד ג"כ על כתב ידו מצטרפין לברר שאין השטר מזויף. אמר רמי בר חמא וכו' אמר ליה רבא מאי מעליותא וכו' פרש"י ז"ל שהעד מעיד על מנה שבשטר כרבנן והדיין מעיד על כתב ידו והקשו התוס' ותיפוק לי שאין כאן קיום מספיק שהרי על העד השני אין מי שיעיד על כתב ידו אלא הדיין אנן תרי בעי' ואם כשהעד מעיד גם על כתב ידי חבירו ואף על פי שלא פי' רש"י ז"ל כן אכתי בעינן שנים אחרים דאי לא נפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דחד סהדא וכדאיתא לעיל בהדיא דאמרינן צריכין שנים מן השוק להעיד עליו לכך פירשו בתוס' דהיינו קושיין דמאי דקא מסהיד סהדא וכו' דהכא אמר שמואל שהעד שמעיד על כתב ידו ועל כתב ידי חבירו והדיין שמקיים ג"כ כתב שני העדים מצטרפין ואיכא נמי שני עדים על כל כתב וכתב של עדים ופריך רבא דהא ליתא דמאי דקא מסהיד סהדא לא מסהיד דיינא שהעד מעיד על מנה שבשטר והדיין מעיד על הכתב ואלו העד אינו צריך בכתב ידו אל הדיין והדיין צריך אליו בכתב ידי השני ונפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דחד סהדא ולשון הגמרא דחוק לפי' זה ועוד שמואל ורמי בר חמא דגברי רברבי נינהו היכי טעו בהא דהא מימרא דלעיל דצריכין שנים מן השוק להעיד עליו מימרא פשוטה היא ודברי הכל היא לכך נראה לומר דבהא לא קפדינן דכי אמרינן צריכין שנים מן השוק זהו בתחלת ההנפק כשאנו באין לקיים השטר אבל שטר שכתוב בו הנפק לא שכיח ביה זיוף דלא עביד איניש דמזייף עדים ודיינין ואי מזייף הוה מזייף עדים לחודייהו וכיון דכן ונתקיים כתב העד וכתב הדיין בהכי סגי כיון דקיום שטרות דרבנן והיינו דאמר רמי בר חמא כמה מעליא הא שמעתא דבהא לא בעי' שנים מן השוק להעיד על השני וא"ל רבא מאי מעליותא דנהי דלא קפדינן אדליכא קיום גמור מטעמא דאמרן מ"מ אינו בדין שיצטרף כיון שהן חלוקין בענין עדותו דאמאי דמסהיד האי לא מסהיד האי כנ"ל לפי' רש"י ז"ל ולשון הגמרא. ואסיקנא דעד ודיין אין מצטרפין ריב"א ז"ל שאם נתקיים כתב שני הדיינין בהכי סגי שהרי שניהם מעידים על שני העדים ואיכא תרי לכל חד וחד ולב"ד חצוף לא חיישינן. ואף על גב דלא כתב ביה במותב תלתא כחדא הוינא דכי חיישינן הכי היכא דלא חזינן ביה שלישי כלל אבל כיון דחזינן ביה שלישי לא חיישינן דהוו ב"ד חצוף וזייפה האי תדע דהא הוה סבירא לן דעד ודיין מצטרפין אי לאו דמאי דמסהיד האי לא מסהיד האי ואמאי ניחוש דילמא השנים מזויפין היו ואפי' כתיב ביה במותב תלתא כחדא לא מהימני דחד הוא דמסהיד דהוו תלתא אלא ודאי כל היכא דאית להו לכולהו ונתקיימו מקצתם לא חיישינן לחיובא דאידך ואע"ג דכי ליתא לשלישי פסול וכי איתיה לשלישי ואינו מקוים הוי כשר הא לא איריא מטעמא דאמרן דב"ד חצוף לא שכיחי והוה ליה כעין ההיא דאמרינן מלאהו בקרובים כשר ואגב אורחין שמעי' משמעתין דשטר שכתוב בו הנפק צריך קיום ולא אמרי' דכולי האי לא הוה מזייף והכין איתא בירושלמי [סנהדרין פ"ג הי"ב] דאמרינן התם אשור הדיינין מהו שיהא צריך קיום ר' אושעיא אמר וכו' והא דתנן במסכת שביעית אמרו לו אין מעשה ב"ד צריך קיום ההיא אינה ענין לזו כלל דהתם משום דסבר ר' יהודה ברישא דפרוזבול צריך לחתום בו עדים ודיינין אמרו לו שאינו צריך שאין מעשה ב"ד צריך קיום אחר ואפי' לדבריו די לו שיחתמו שם ב"ד ואלו לדבריהם דרבנן אפי' בעדים בלחוד סגי כדאמרינן התם בפרק השולח והדיינים חותמין למטה או העדים וא"ת כיון שאע"פ שכתוב בו הנפק צריך קיום למה היו רגילין לכתוב בו הנפק קודם שיקראו עליו ערעור וכדמוכח בעובדא דמר שמואל דלעיל וי"ל מפני שפעמים שאין כתב ידם של עדים ניכר כל כך ועוד מועיל לענין השטר שנמצא בשוק שיחזירוהו ולא חיישינן שמא כתב ללות ולא לוה דלוה לא מקיים שטריה כדאיתא בפ"ק דב"מ. עכ"ל הריטב"א ז"ל: