שיטה מקובצת על כתובות טז:

וזו הואיל ואין לה קול איתרע ליה רובא. פי' איתרע ליה דאפי' לרב דאזיל בתר רובא לא אזלינן בתריה אבל לא איבטיל לגמרי דטפי עדיף רובא דרוב נשים בתולות נשאות מרובא דרוב הנשאות יש להן קול והיינו דתנן אלו נאמנין להעיד בגדלן מה שראו וכו' ואמרינן עלה בגמרא מאי טעמא כלומר אמאי סגי לן בהאי סהדותא דלא מעליא הוא כיון שבקטנו ראה ואמרינן כיון שרוב נשים בתולות נשאות גלוי מילתא בעלמא הוא אלמא אע"ג דרוב הנשאות בתולות יש להן קול וההיא אין לה קול לא איבטיל ליה רובא דרוב נשים בתולות נשאות לגמרי משום דעדיף טפי וכדכתיבנא דליכא למימר דההיא כשיש לה קול דא"כ לרב דאזיל בתר רובא עדות למה לי. עכ"ל הר"ן ז"ל בחדושיו לבתרא פ' המוכר פירות:

אי כל הנשאת בתולה יש לה קול כי אתו עדים מאי הוי סהדי שקרי נינהו. פי' דאע"ג דעדים עדיפי מקלא אע"ג דאיתחזק בב"ד וכדמוכח בשילהי מסכת גיטין התם הוא דדילמא קלא דשקרא הוא דאפקוה אויבים ודכותה אבל במידי דהוי מדינא דאית ליה קלא לעולם ליתא לקלא האי חזקה אלימא מסהדות' דהא כ"ע סהדי דאם איתא דהוה קלא הוה ידעי לה למילתא וזה דבר ברור. הריטב"א ז"ל: וז"ל הרשב"א ז"ל אי כל הנשאת וכו' סהדי שקרי נינהו כלומר שאילו יצאת בהינומא רבים היו יודעין בדבר וכיון שאין אדם זוכרי' אלא אלו בלבד סהדי שקרי נינהו שלא יצאת בהינומא מעולם וכן פרש"י ז"ל כאן אבל בריש פ' המוכר פירות פי' בענין אחר וזה הנכון ע"כ:

וז"ל שיטה ישנה סהדי שקרי כו'. ואע"ג דעדים מבטלי קלא כדאמרינן בפרק חזקת הבתים [בבא בתרא לב א'] דנפיק עלה קלא דבן גרושה או בן חלוצה הוא ואחתיניה ואתו עדים ואמרו דכהן הוא ואסקיניה אלמא עדים עדיפי מקלא לא דמי דהכא הקול הוא לסייע דבריהם וכיון דכל הנשאת בתולה יש לה קול איך אפשר שלא יצא קול לזו עדים גופייהו הוה להו לאפוקי קלא וכיון דליכא קלא ודאי שקרי נינהו. ע"כ:

אלא אימא רוב הנשאת יש לה קול. פי' דהשתא כי איכא עדים אמרי' דהאי אתתא הות ממיעוט דלית להו קול. הריטב"א ז"ל:

וליחוש דילמא מפקא עדים וכו'. קס"ד דמתני' במקום שכותבין כתובה וא"ת אי מתני' במקום שכותבין כתובה היכי קתני אם יש עדים שיצאת וכו' הא ליכא עדים בעל מהימן כדפרישי' במתני' י"ל דילמא הכי דייקי' הא ליכא עדים בעל מהימן בשבועה. שיטה ישנה: הא דאקשי וליחוש דילמא מפקא לכתובתה וגבי בה ולא חיישינן דילמא כבר פרעה יש לפרש משום דקי"ל הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום הילכך לא מצי למימר פרעתי כתובה בין במקום שכותבין בין במקום שאין כותבין אלא ניחוש דילמא מפקא לה לכתובה וגביא בה זימנא אחריתי ואמר רבי אבהו זאת אומרת כותבין שובר ואע"ג דליכא למימר עבד לוה לאיש מלוה מיהו כיון דמחייב לה כותבין שובר ומילתא בעלמא הוא דקאמר התם משום דעבד לוה לאיש מלוה. אבל לפי דעת רבינו אלפסי ז"ל שהוא סובר דבמקום שכותבין כתובה אי מפקא כתובה גביא ואי לא לא גביא דנאמן לומר פרעתי צריך לומר דלא חיישינן דילמא פרעה כשהודה אביהן של יתומים בשעת מיתה אבל לא הודה טוענין ליתומים כבר פרעך אביהן וגבי גרושה ודאי אינו נאמן לומר פרעתי קודם גרושין דלא עביד איניש דפרע גו זמניה וכן דן רבינו הגדול ז"ל בתשובות ובפרק שנים אוחזים אפרש דעתו בס"ד. וקשה לי לפי לשון ראשון כיון דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום על כרחין כותבין שובר לכתובה דכל אלמנה גובה בעדי מיתה ומאי קשיא ליה הכא והלא אפי' כשתוציא כתובה מתחת ידה ותחזירנה לבעל צריך הוא לשמור שוברו או הכתובה שהחזירה לו מן העכברים הילכך בין שהוציאה אותו בין שלא הוציאה אותו גובה ויכתוב שובר ולא אפשר אלא בהכי וי"ל דלמ"ד אין כותבין לעולם אינה גובה עד שתוציא הכתובה דקיל עליה לתובעו בכתובה יותר מעידי מיתה וממעטין לה תביעתה שמא יאבד שוברו וחזרו ואכלה וי"ל דסוגין דלא כר' יוחנן לפי' רש"י. הרמב"ן ז"ל. וכתב הרשב"א ז"ל וז"ל הא דאקשי' וליחוש דילמא מפקא כתובתה וכו' ולא אקשינן דילמא כבר פרעה יש מי שפירש משום דקי"ל הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום הילכך לא מצי למימר פרעתי אלא אנן היכי יהבינן לה השתא ודילמא מפקא כתובתה וגביא בה זימנא אחריתי ומסתברא משום דחששא זו כוללת בין נתאלמנה שהיתומים טוענין לה בין נתגרשה שבעל בעצמו טוען לה ולגבי בעל אם הוא טוען האיך נחוש אנו שמא פרעה ולגבי יתומים ג"כ פעמים שבאין בטענת אביהן שלא פרעה וגביא בה זימנא אחריתי הויא ודאי חששא בכולהו. ע"כ:

וז"ל הרא"ה ז"ל וליחוש דילמא מפקא עדים וכו'. הא פרישנא במתני' דלא קשיא ליה כיון דליכא כתובה בידה אמאי גביא מעיקרא כלל דאיכא לאוקמי כשחייב מודה כדפרישנא במתני' וכ"ש לדברי הגאונים ז"ל שהם סוברין שהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום אפי' במקום שכותבין כתובה ואף על פי שאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה ובין לפי דעתנו שהיא נאמנת לומר לא כתב לי אבל לפי דעתו קשיא היכי ש"מ דכותבין שובר דשאני הכא דלא אפשר בלאו הכי דאפי' בעדים נמי מציא גביא וכיון שכן אפילו מהדרה ליה שטר כתובה מאי אהני ליה דאכתי הוא צריך לשומרו מן העכברים דאי לא הא מציא למגבא מיניה בסהדי וכיון דכן היכי תפשוט מינה בעלמא דשאני הכא דלא אפשר ובמקום דלא אפשר ודאי כותבין שובר. וי"ל דאפ"ה אילו הוה קים לן דאין כותבין שובר לעולם אינה גובה אא"כ מחזירתו שטר כתובה דאע"ג דלא מצי למימר פרעתי בין הכי ובין הכי מ"מ קל עלה לתובעו כששטר כתובתה בידה יותר מעל ידי עדים ולדברי האומרים אין כותבין שובר לעולם מחמירין על המלוה כל מה שאפשר לחוש שמא יחזור ויגבה ממנו וכיון דאמרת במתני' שנפרעת בעדים ש"מ שכותבין שובר ואפילו בעלמא כשחייב מודה והלה אומר אבד שטרי. ע"כ:

וז"ל הרא"ש ז"ל וליחוש דילמא מפקא לכתובה וכו'. לא מבעיא למ"ד דיכול לטעון אחר מעשה ב"ד דשפיר פריך דאילו לא הוה הכתובה בידה מהימן לומר פרעתי אלא אפי' למ"ד הטוען אחר מעשה ב"ד ואפילו אם אין הכתובה בידה תגבה ממנו מאתים בעידי הינומא אפ"ה שפיר פריך משום דבכל שעה לא תוכל למצוא עידי הינומא ואם תתבע כתובתה בעידי גירושין נאמן לומר פרעתיך מנה מגו דאי בעי אמר אלמנה נשאתיך וכיון דיכול לבא לידי הפסד אין לפרוע לה עד שתחזיר לו הכתובה. ע"כ:

והשמיט הרא"ש ז"ל מה שכתבו התוספות ז"ל דאם יהיה במקום שאין מכירין אם היא אשתו יהא נאמן לומר וכו'. דהא התוספות עצמם כתבו בפ' הכותב גבי מתני' הוציאה גט ואין עמה כתובה וכו' דאין לומר דנפקא מינה נמי דמה שתחזיר לו הכתובה שאם יבא עמה למקום שאין מכירין שהיא אשתו יהא נאמן לומר פרעתי הכל במגו דאי בעי אמר אין את אשתי וכו' עיין שם ויש לחלק בין הכא להתם דוק ותשכח. עוד כתב הרא"ש ז"ל ומשני זאת אומרת כותבין שובר וא"ת היכי משמע מהכא דכותבין שובר למ"ד הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום דילמא בעלמא אין כותבין שובר והכא היינו טעמא דאע"ג שתחזיר לו הכתובה אכתי צריך לשובר דחייש דילמא מפקא עידי הינומא בהאי בי דינא וגביא והדר מפקא בבי דינא אחרינא וגביא דכה"ג אמרי' בסמוך דכיון דלא אפשר ודאי כותבין שובר ולמאי דפרישי' ניחא דאי לאו דבעלמא כותבין שובר אעפ"י דבלאו הכי הוא זקוק כאן לשובר אין לו לפרוע עד שתחזיר לו הכתובה שהרי הוא זקוק לשמור עכשיו שוברו מן העכברים יותר משאם היתה מחזרת לו הכתובה משום דבכל שעה לא תמצא עידי הינומא כדפרישי'. ע"כ: וכן כתב הריטב"א ז"ל וז"ל זאת אומרת כותבין שובר פי' דמתני' כמאן דאמר כותבין שובר והקשו בתוספות מאי זאת אומרת דהא מ"ד אין כותבין שובר טעמא דידיה כדי שלא יצטרך לשמור שוברו מן העכברים והכא כי מהדרא ליה כתובתה צריך הוא לשומרה מן העכברים למאן דסבר דאפי' במקום שכותבין הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ותירצו דאפ"ה טפי עדיף ליה לשמור הכתובה מלשמור השובר שאינו קל לה לתובעו בעדים כמו שיהא קל לה לתובעו בכתובה אם יאבד ממנו השובר. ע"כ: הקשה הרא"ה ז"ל ובעלמא היכי כתבינן שובר ואמאי לא חיישינן שמא מכר שטרו ויבא הלוקח ויחזור ויגבה ממנו כיון דאיכא ריעותא דשטרא לאו בידיה ותירץ דהא לא איכפת לן דהא קי"ל דאיתא לדשמואל דאמר המוכר ש"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול וכ"ת אם כן תפשוט מינה לדברי האומר כותבין שובר דאיתא לדשמואל יש לומר הכרחא לא הוי דאיכא לאוקמא כגון שיש עדים שאבד השטר דהשתא תו ליכא למיחש כי היכי דלא חיישינן כי איתיה לשטרא ע"כ: הקשה הרשב"א ז"ל אמאי לא אקשי' הכא וליחוש דילמא גביא בעידי הינומא בבי דינא אחרינא ותירץ משום דניחא ליה לאקשויי בחששא שהיא יכולה לגבות אפי' בב"ד זה על ידי כתובתה זימנא אחרינא דכיון דמפקא כתובתה לא דכירי לה ב"ד שנפרעת זימנא אחרינא בלא כתובה אבל בעידי הינומא אי אפשר לה לגבות בב"ד זה זימנא אחרינא אלא בב"ד אחר דהינומא בתר הינומא מדכר דכירי לה ב"ד והיינו דהכא אמרינן וליחוש דילמא מפקא כתובתה וגביא בה ולקמן אמרי' וליחוש דילמא מפקא עידי הינומא בהאי ב"ד וגביא והדר מפקא עידי הינומא בב"ד אחרינא וגביא בה. ע"כ:

וז"ל שיטה ישנה וא"ת תקשי ליה נמי דילמא מפקא עדים בב"ד אחרינא וגביא בהו י"ל אי לאו הך חששא דדילמא מפקא לה לכתובה אין לחוש להוצאת עדים דכיון דבמקום שכותבין כתובה עסקי' הרי יוכל לומר פרעתי כל היכא דלא מפקא כתובתה אלא עכשיו כשהיא תובעתו משום דלא פרעה אינו רוצה לכפור ומודה שלא פרעה אבל הכי מקשי אע"פ שהוא מודה איך נחייבהו לפרוע דהא דילמא מפקא כתובתה בב"ד אחרינא וכו'. ע"כ:

ודע שהתוספות ז"ל מפרשי' דכי פריך הכא וליחוש דילמא מפקא וכו'. היינו לומר דלא תגבה כתובתה כלל ואפילו על ידי עידי הינומא הילכך אי לאו משום דאיכא למיחש דילמא הדר מפקא לה לכתובתה דבקל לה לתובעו בכתובה משום דילמא מפקא עדים בב"ד אחרינא לרב פפא פריך אמאי שביק טעמיה דרבי אבהו דאין כאן בית מיחוש וכדבעינן למכתב לקמן בס"ד. ואין לפרש דהכא נמי פריך וליחוש דילמא מפקא עדים וכו' פי' ונתקין מידי שלא תצא שום תקלה מתחת ידינו ומיהו לא פריך שלא תגבה כתובתה דאין סברא לאבד זכותה דהא ודאי ליתא להאי פירושא כלל ולקמן נאריך עוד בזה בס"ד:

זאת אומרת כותבין שובר ואע"ג דאמרי' התם בשלהי גט פשוט טעמא דמ"ד כותבין שובר משום דעבד לוה וכו'. לאו עיקר טעמא הוא אלא מילתא בעלמא הוא דקאמרי התם ועיקר טעמא משום דלא יאכל הלה וחדי דחשש אבידת שובר אינו ברי ועוד שידע זה שנאבד ויתבענו מילתא דחיקא היא אלא אי לא כתבינן נמצא זה מפסיד מעכשיו בבירור. עוד יש לי לומר דלא פלוג דכיון שהיה להם לתקן בשאר שטרו' משום עבד לוה אף במקום שאין שם טעמא דעבד לוה נמי כדי שלא תחלוק. הרשב"א ז"ל. וכבר כתב הרמב"ן ז"ל בזה לעיל:

רב פפא וכו'. ופי' רבותינו הצרפתים ז"ל דרב פפא דאית ליה בכתובה במקום שכותבין אין כותבין שובר ע"כ [לית ליה הא דר' יוחנן דאמר הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום דאלו לר"י ע"כ] צריך הוא לשמור הכתובה מן העכברים במקום שכותבין ומיהו למאי דפסק הרי"ף דלא אמרו הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום אלא במקום שאין כותבין רב פפא נמי אית ליה דרבי יוחנן אלא במקום שכותבין עד דמפקא שטר כתובה לא גביא ובמקום שאין כותבין הא אמרינן לקמן דמודה רב פפא דכותבין שובר. הרשב"א ז"ל: ואיכא דמתני לה אברייתא פי' להא דרבי אבהו ודרב פפא ומיהו לא שבקי' מלפרושי מתני' ומפרשי' ברייתא דקושיא דליחוש בין אמתני' ובין אברייתא מקשי לה כנ"ל וכן פי' רש"י ז"ל:

הטמינה כתובתה וכו'. פי' היא אומרת הטמינה כתובתה ויודעין היכן הטמינה אבל אין לפרש שאנו יודעין שהטמינה כתובתה והיכן היא דלעולם בכה"ג ליכא מ"ד כותבין שובר. שיטה ישנה. וכן כתב הריטב"א ז"ל וכדבעינן למכתב קמן בס"ד והשתא להאי פירושא ברייתא לא זו אף זו קתני לא מבעיא כשהיא אומרת שאבדה כתובתה דכתובתה מאתים דהא אפשר שימצאנה אדם ויביאנה לב"ד ונחזי כתובתה אם היא אלמנה או בתולה הילכך ודאי אינה משקרת אלא אפילו כשהיא אומרת שהטמינה כתובתה ואינה יודעת היכן הטמינה דהא ודאי כשהטמינה כתובתה בביתה הטמינה במקום שאין יד כל אדם שולטת בו ואי אפשר שתבא ליד ב"ד והילכך איכא למימר דמשקרת ולא מבעיא הטמינה מ"מ הרי היא אומרת שעדיין היא בעולם ואפשר שתמצא אלא אפילו נשרפה שאין הכתובה בעולם דאיכא למימר דמשקרא קמ"ל דכיון דיש עדים שרקדו לפניה וכו' הרי היא בחזקת בתולה וכתובתה מאתים כנ"ל:

רקדו לפניה וכו'. פי' לפניה הרקידה והשחיקה אין עושין אלא לפני הבתולות דאית בהו שמחה יתרה אבל כוס של בשורה ומפה של בתולים אפשר שתעשה אפי' לפני מי שהיתה אלמנה מן הנשואין כגון נכנסה לחופה ולא נבעלה ומעתה שפיר מתפרשה מתנית' בלא זו אף זו. דוק ותשכח כנ"ל:

רב פפא אמר במקום שאין כותבין כו'. פי' דהשתא ליכא למיחש דמפקא כתובה. הריטב"א ז"ל. הא אבדה כתובתה קתני דכ' לה איהו כלומר שהוא מודה שכתב לה. הריטב"א ז"ל: וז"ל הרמב"ן ז"ל דכתב לה איהו פי' הראב"ד ז"ל דה"ק דאמרה היא איהו כתב לי ואבדתיה ומהימנא מגו דאי בעיא אמרה לא כתב לי אבל במקום שכותבין כתובה אין כותבין שובר דדילמא לא אבדה כתובתה ואי אמרת נכתוב שובר נמצא צריך לשמור שוברו מן העכברים ומקשינן נהי דמהימנא לה דאבדה כתובתה ליחוש דילמא מפקא לה וגביא בה כלו' למחר וליומא אחרא משכחת לה ומפקא לה. מאי אבדה באור כלומר איהי טענה הכי ומהימנא מגו דאי בעיא אמרה לא כתב לי דמהימנא במקום שאין כותבין. ויפה כיון ואף ע"ג דלא נהירא לישנא דגמ' דקא אמר ודילמא מפקא לה דהוה ליה למימר ודילמא משכחת לה אבל מצאתי נוסחאות שכתוב בה משכחת לה וגביא בה ע"כ. ובספרינו אין הגירסא כן ולא נזכר קושיא זו בסגנון זה:

וז"ל שיטה ישנה דכתב לה איהו פי' הם מודים שנתרצו בשעת נשואין וכתב לה כתובה אלא שהיא אומרת אבדתי כתובתי ומהימנא מגו דאי בעיא אמרה לא כתב לי ומהימנא דהא במקום שאין כותבין עסקינן ומקשה סוף סוף משכחת לה פי' אפילו לדבריה שאומרת שאבדה כתובתה ויש להאמינה יש לחוש דילמא משכחת לה וכו'. מאי אבדה אבדה באור ויש להאמין משום מגו. ע"כ: וז"ל הרא"ה ז"ל דכתב לה איהו. נראה שפרש"י ז"ל דכתב לה איהו בעדים דהכי כתב במתרצת' דאמרינן אלא כל אבדה כהטמינה בפנינו דמי נשרפה כתובתה וכו' נשרפה בעדים אלמא קסבר דכי אמרינן דכתב לה בעדים קא אמרי דאי לא בעיא עדים בשרפה דכיון דבכתיבה ליכא עדים אלא אפומא מהימנא לומר נשרפה מגו דאי בעיא אמרה לא כתב לי דהא במקום שאין כותבין הוא ולדידיה מפרשים דכ' לה איהו בעדים ומאי אבדה באור נמי בעדים. ואינו נכון דאם כן מאי טעמא מוקמינן לה במקום שאין כותבין אפי' במקום שכותבין נמי כיון שיש עדים דנשרפה ובתוספות כתבו דאיצטריך דאי במקום שאין כותבין כיון דנשרפה אע"פ שנשרפה בפני עדים הויא לה כשאר שטרי דעלמא ונאמן לומר פרעתי ואית ליה לאוקמה כשחייב מודה דהכי אית לן לאוקמה לר' אבהו עדיפא ליה השתא דמוקמינן לה במקום שאין כותבין ואע"ג דכתב לה איהו כיון דנשרפה על ידי עדים הוה לה כמאן דלא כתב לה ואזלינן בתר מנהגא ואינו נאמן לומר פרעתי וזהו לפי שיטת הרי"ף ז"ל שלא אמרו הטוען אחר מעשה ב"ד אלא במקום שאין כותבין ולא במקום שכותבין כיון שאין כתובה בידה ואף לפי שיטתו אינו מחוור כיון דנשרפה כתובתה בעדים והפי' הנכון כמו שפירש הרב ר' אברהם אב ב"ד דכתב לה איהו דקאמרה איהי דכתב לה איהו ומאי אבדה אבדה באור דקאמרה איהי ומהימנא מגו דאי בעיא אמרה לא כתב לי ולפום האי פירושא הא דפרכינן וליחוש דילמא מפקא לה לכתובתה אף ע"ג דמהימנא לדידן במאי דקא אמרה ומהימנינן לה דאבדה כתובתה מגו דאי בעיא אמרה לא כתב לי הכי פרכינן אי אבדה מאי הוי כיון דאמרת השתא דאין כותבין שובר ניחוש דילמא משכחת לה ומפקא לה וגביא בה. וכ"ת ולדידן אמאי לא אוקמה אפי' במקום שכותבין וכשיש עדים שנשרפה י"ל אי דאיכא עדים לימרו עדים מאי הוה כתיב בה ואי אמרת כשיש עדים לזו ולא לזו לא ניחא לן לאוקמה בהכי והכי שיטתא דתלמודא כדמוכח בבבא בתרא גבי אומן אומר שתים קצצת לי. והא דאמרי' ועוד הטמינה מאי איכא למימר השתא הוא דקשיא לן אבל מעיקרא קס"ד דה"ק הטמינה כתובתה ואינה יודעת היכן הטמינה אבל כפשטא ליכא למימר דבהא לכ"ע אין כותבין שובר אלא כל אבדה כהטמינה לפנינו דמי ולא יהבינן לה. נשרפה כתובתה וכו' פי' על פי עצמה ולעולם במקום שאין כותבין ואמרה איהי דכתב לה ולא במקום שכותבין ונשרפה על פי עדים כדפרשי' ואמרינן דאם שחקו לפניה או רקדו לפניה או העבירו לפניה וכו' אם יש עדים מכל אחד מאלו כתובתה מאתים. איכא נוסחי דכתיב להו לעיל אבדה כתובתה הטמינה כתובתה נשרפה כתובתה ולפום הא סלקא שפיר האי אוקמתא אבל לנוסחי דגרסינן לעיל אבדה כתובתה נשרפה כתובתה הטמינה כתובתה אמרי דהשתא תרוצי מתרצינא לה דהאי ליכא לפרושי דה"ק דאבדה כהטמינה. עד כאן: וז"ל הרשב"א ז"ל מקצת נוסחאות יש דגרסי הכי והא אבדה כתובתה קתני דכתב לה איהו וליחוש דילמא מפקא לה וגביא בה מאי אבדה אבדה באור אי הכי היינו נשרפה ועוד הטמינה מאי איכא למימר אלא כל אבדה כהטמינה בפנינו דמי ולא יהבינן עד דאמרה נשרפה כתובתה ופי' הראב"ד ז"ל דכתב לה איהו וכיון דבמקום שאין כותבין הוא ואמרה איהי דנאבדה כתובתה שורת הדין נאמנת מגו דאי בעיא אמרה לא כתב לי ואקשינן וניחוש דילמא מפקא וגביא כלומר כי מהימנינן לה מאי הוה מכל מקום הא איכא למיחש דילמא משכחת לה ומפקא לה וגביא ומקצת נוסחאות יש דכתוב בה בהדיא וליחוש דילמא משכחת לה ואפי' לגרסת הספרים שכתוב בהן דילמא מפקא וגביא עיקרא דחששא קאמר דעיקר חשש מציאתה אינו אלא דילמא מפקא וגביא ופרקינן מאי אבדה אבדה באור אי הכי היינו נשרפה ומה לי למימר תרתי לימא נשרפה ועוד בהטמינה הא איכא למיחש למחר מדכר לה היכן הטמינה ומפקא וגביא אלא כל אבדה כהטמינה בפנינו דמי כלומר במקום שאין כותבין וכתב לה איהו וה"ק אבדה כתובתה כאילו הטמינה כתובתה ולא יהבינן לה כתובה כלל כדכתב לה עד שאמרה נשרפה כתובתה וכדאמרה נשרפה ודאי יהבינן לה דמהימנינן לה מגו דאי בעיא אמרה לא כתב לי. וקשיא לי דאם כן ברייתא דוקא בנתאלמנה דאיכא מגו אבל בנתגרשה דליכא מגו לא דהא אינה מעיזה פניה בפני בעלה שיודע באמת במנה דכתב לה ועוד שמא יראה היא לומר אכתי לא כתב לי דשמא יזכור הוא את עידיו ותתבדה ותאחז ואפי' בנתאלמנה נמי מיחש חיישה דילמא משום דכתיבנא כתובה במקום כנופיא ואסיפת עם מדכר דכירי אינשי דכתב לה ותתחזק דפרעה ואפילו במקום דאיכא עדים לב"ד אמרינן בעלמא כיון דאיכא עדים ארתותי מרתת ועוד מי לא עסקינן בנתאלמנה או נתגרשה קרוב לנשואיה דהרבה יודעין בה שכתב לה ואף על גב דהא דפרקינן מעיקרא דכתב לה איהו ע"כ הכי פירושו דכתב לה איהו והיא מודה אלא שטוענת שנאבד שטר כתובתה ומהימנא משום מגו התם לא דייקי' ליה כולי האי כיון דלא קאי. ומסתבר לי דהא דאמרינן אלא אבדה כהטמינה בפנינו דמי מיהדר הוא דהדר ביה מההוא טעמא דמגו ומחזיק לה בדינא ונ"ל דלא גרסינן עד דאמרה נשרפה כתובתה אלא עד דאמרי עדים נשרפה כתובתה [וכן גרס רש"י ז"ל וכן היא בנוסחי דוק' הבאים מספרד וכן גרס ר"ח ז"ל וה"ק לעולם במקום שאין כותבין כתובה וכל אבדה כהטמינה בפנינו דמי ולא יהבינן לה כלל עד דאמרו עדים נשרפה כתובתה] ואם תאמר מי דחקו לרב פפא לדחוק את הברייתא ולהעמידה במקום שאין כותבין לוקמה כפשטה אפילו במקום שכותבין דכיון דאמרי עדים נשרפה תו ליכא למיחש דילמא מפקא י"ל משום דאכתי איכא למיחש לעידי הינומא כדאיתא בסמוך ואף על גב דאמרינן ומודה רב פפא דהיכא דלא אפשר כתבינן ה"ק מודה הוא במקום שאין כותבין כתובה כותבין שובר משום דכיון דלא אפשר בלאו הכי אדעתא דהכי נחית מעיקרא ואף על גב דאיכא למיחש לעכברים אינהו דאפסידו אנפשייהו אבל במקום שכותבין כתובה לא קרינא ביה לא אפשר ואף על גב דודאי נשרפה כתובתה משום דאיהו כבר כתב ואיהי דאפסידה אנפשה שלא נזהרה בכתובתה כנ"ל. אלא דאכתי ק"ל לפי מה שפסק הרי"ף ז"ל דלא אמרינן הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום אלא במקום שאין כותבין אם כן אפי' במקום שכותבין כשאמרו עדים נשרפה כתובתה דתו ליכא למיחש לשמא תגבה זימנא אחרינא ועוד דכיון דאית ליה לרב פפא אין כותבין שובר ע"כ אית ליה דטוענין אחר מעשה ב"ד במקום שכותבין דאי לא נמצא צריך לשמור כתובתה מן העכברים וכמו שכתבתי למעלה משם רבותינו ז"ל ולפיכך נ"ל דהשתא קא הדר ביה לגמרי ומוקי לה אפילו במקום שכותבין. והא דקתני אם יש עדים באחת מכל אלו כתובתה מאתים למאן דאמר דטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום אפילו במקום שכותבין כתובה ניחא לומר דכתובתה מאתים על כרחיה דבעל דאינו יכול לומר פרעתי ואפילו למאן דאמר דלא אמרו אלא במקום שאין כותבין אבל במקום שכותבין טוען הוא ונאמן לומר פרעתי הכא הא לא אתיא עלה משום טענת פרעון אלא טענתייהו במאתים וכיון שיש לה עדים באחת מכל אלו כתובתה מאתים היכא דלא טען פרעתי ולא מהימן משום מגו דאי בעי אמר פרעתי דמגו במקום עדים לא אמרינן וה"ה בנתאלמנה ומודו היתומים שלא נפרעה ולא כמו שפירשו מקצת המפרשים ז"ל דמה דאוקמה רב פפא במקום שאין כותבין משום דקתני אם יש עדים מכל אלו כתובתה מאתים דמשמע ליה שאין הבעל יכול לומר פרעתי ואילו במקום שכותבין נאמן לומר פרעתי למ"ד כותבין שובר. ע"כ לשון הרשב"א ז"ל: וזה לשון הרא"ש ז"ל מאי אבדה אבדה באור ואם תאמר אמאי מוקי לה במקום שאין כותבין וכתב לה אפי' במקום שכותבין נמי ותירץ ר"ת דבמקום שכותבין ונשרפה חיישינן שמא כתב לה כתובה אחרת אבל במקום שאין כותבין וכתב לה דשנה המנהג פעם אחת היכא דנאבדה לא חיישינן שמא כתב לה פעם אחרת. ע"כ:

וז"ל שיטה ישנה אי הכי וכו'. אלא כל אבדה כהטמינה בפנינו דמי וכו'. ואם תאמר אם כן הכי הוה ליה למתני אבדה הטמינה נשרפה פי' אבדה הרי זו כאילו אמרה שהטמינה ויודעת היכן היא עד דאמרה נשרפה י"ל הכי קאמר אבדה צריך שתאמר נשרפה דאי לא אמרה נשרפה הרי זו כהטמינה כתובתה ורש"י גריס עד דאמרי עדים נשרפה פי' עדים משמע דאי אמרה איהי לא מהימנא ותימא אמאי לא מהימנא משום מגו כדאמרן נראה דודאי הרב ז"ל מפרש דכתב לה איהו שיש עדים בכך ופי' אבדה כתובתה שיש עדים שאבדה כתובתה ומקשינן אכתי ליחוש דילמא מפקה לכתובתה וגביא בה וכו' עד דאמרי נשרפה וכן שהעדים מעידים שנשרפה פורעה וכותבת לו שובר דהא איכא למיחש דילמא מפקא עדים בב"ד אחרינא וגביא דהא במקום שאין כותבין עסקינן וא"ת כיון דאתית להכי מאי שנא דמוקמת לה במקום שאין כותבין וכדכתב לה איהו תוקמא במקום שכותבין ואיכא עדים שנפרעה כתובתה דבלא שום שובר פרע לה דליכא למיחש דילמא מפקא עדים בב"ד אחרינא דבעדים לא גביא במקום שכותבין עד דמפקא כתובתה דבעל יכול לטעון פרעתי. י"ל דניחא ליה לרב פפא לאוקמה במקום שאין כותבין משום דמשמע ליה דאם יש עדים באחד מכל אלו יש לה כתובה מאתים על כרחיה קאמר שאינו יכול לכפור ולומר פרעתי ובמקום שכותבין יכול הוא לומר אם ירצה פרעתי אבל במקום שאין כותבין אף ע"ג דכתב לה איהו כיון שיש עדים שנשרפה חזר הדין לדין מקום שאין כותבין ולא מצי למימר פרעתי ועוד במקום שכותבין אף על פי שיש עדים שנשרפה מצי טעין כתובה אחרת כתבתי לה ורגלים לדבר דבמקום שכותבין הוא לא יעמוד עצמו בלא כתובה אחר שנשרפה זו. ולא נהירא דשמא נשרפה אחר מיתת הבעל או אחר שנתגרשה אמי"ץ ע"כ. וכבר כתיבנא לעיל תחלת לשון הרמב"ן ז"ל והילך שארית לשונו ז"ל ואקשינן תו בגמרא א"ה היינו נשרפה ועוד הטמינה מאי איכא למימר פי' דמעיקרא בס"ד דהטמינה כתובתה ואינה יודעת היכן הטמינה והא קמ"ל דאע"ג דאיכא למיחש דילמא משכחת לה אפ"ה יהבי לה כתובתה. ותו אבדה למה לי כלומר למה לי למתני אבדה באור הוה ליה למימר נשרפה. ומפרקינן אלא כל אבדה כהטמינה לפנינו דמי פי' וה"ק אבדה כתובתה הטמינה כתובתה כלומר אם אמרה אבדה כתובתה לא מהימנא דהטמינה אי נמי הרי כהטמינה דדילמא משכחת לה. נשרפה כתובתה ורקדו לפניה אם יש עדים שרקדו לפניה כתובתה מאתים ולפי אותן הנוסחאות דגרסי מעיקרא ברייתא אבדה כתובתה נשרפה כתובתה הטמינה כתובתה השתא תרוצי מתרץ ותני ה"ק ולהכי אוקמה רב פפא במקום שאין כותבין שתהא נאמנת היא לומר נשרפה או משום מגו או משום דאיהו אפסיד אנפשיה. ורש"י ז"ל פי' דאם אמרה נשרפה ויש עדים שנשרפה תביא עדים שרקדו לפניה שהוא סימן לבתולה ותגבה מאתים וכן פר"ח ז"ל. ותמיה לן אם יש עדים שנשרפה היכי אוקמה רב פפא במקום שאין כותבין אפי' במקום שכותבין נמי נהי שהחזירה לה כתובה שהרי יש עדים שנשרפה והך אוקמתא לרב פפא היא. ובתוספות מפרשים דכתב לה בעדים ונשרפה בעדים וחזר הדין למנהג המקום שאין כותבין ואינו יכול לומר פרעתי ולא לומר לא אפרע שכך נהגו לכתוב שובר אבל במקום שכותבין נהי דאין יכול לומר לא אפרע אבל יכול לומר פרוע היה ואע"ג דמשום קושיא דילמא מפקא אתינן לה מיהו רב פפא ניחא ליה לאוקמיה ברייתא כפשטה אפי' כשאין חייב מודה. ואינו מחוור ונכון ע"כ. וכבר כתבתי קצת לשון הריטב"א ז"ל וזהו שארית לשונו בכל הסוגיא אי הכי היינו נשרפה פי' דאפי' תימא דאבדה אבדה בים מכל מקום היינו נשרפה ועוד הטמינה מאי איכא למימר ואם תאמר הא דכ"ע תקשי כיצד גובה שום דבר אם היא הטמינה כתובתה דאפי' מאן דאמר כותבין שובר לא אמר כן אלא כשטען שאבד שטר חובו וכדאיתא בפ' גט פשוט וסברא נמי הוא וי"ל דהטמינה ר"ל שהניחתו להצניעו במקום טמון ואינה יודעת היכן ולהכי פרכינן השתא דמ"מ ניחוש שמא למחר תהא זכורה היכן הצניעתו ותוציאנו לגבות בו. יש גורסים ותו אבדה למה לי וטעות הוא דהא פרכינן היינו נשרפה ונוסחי דוקני לא גרסינן לה וליתא דפי' רש"י ז"ל אלא כל אבדה כהטמינה בפנינו דמי פי' דחיישינן דילמא משכחת לה ומפקא לה והאי אוקמתא מוכחא כה"ג בברייתא אבדה כתובתה הטמינה כתובתה נשרפה כתובתה דלמאן דגריס אבדה כתובתה נשרפה כתובתה הטמינה כתובתה לא אתיא האי אוקמתא כלל לפום האי לישנא ודוחק הוא לפרש דהשתא מפרשינן לישנא דברייתא להאי אוקמתא. נשרפה אם יש עדים שנשרפה וכו' פי' רש"י ז"ל אם יש עדים שנשרפה דהשתא ליכא למיחש מידי הביא עדים באחד מכל אלו ותגבה מאתים והקשו עליו דאם איכא עדים שנשרפה אמאי אוקמה רב פפא במקום שאין כותבין אפילו במקום שכותבין נמי מצי לאוקמה ואפילו למ"ד אין כותבין שובר דהא ליכא למיחש דמפקא כתובה וכתב דבמקום שכותבין חיישינן לשתי כתובות מה שאין כן במקום שאין כותבין דאף ע"ג דכתב לה חדא כתובה לא הוה הדר וכתב לה כתובה אחריתי. הא ליתא דהא קי"ל בפ"ק דמציעא [כ א'] דאפי' במקום שכותבין לא חיישינן לשתי כתובות ותו דאי איכא עדים שנשרפה לא סגיא שלא ראוה וקראוה וא"כ ליתו וליסהדו אי כתוב בה בתולה או אלמנה דהא ליכא לשנויי דדכירי בהא ולא דכירי בהא דהא כי האי גוונא לא בעי בפ' חזקת בשמעתתא דאומן וכך הנכון לפרש הכא ליכא עדים כלל אלא שהיא טוענת שכתב לה כתובה ונשרפה או אבדה והטמינה ואיהי ודאי מהימנא בהכי במקום שאין כותבין דמגו דאי בעיא אמרה לא כתב לי דהפה שאסר הוא הפה שהתיר ומיהו אע"ג דמהימנא כל שטוענת נאבדה כמו שהטמינה לפנינו דמי דחיישינן שמא למחר תמצאנה ותוציאנה ולמ"ד אין כותבין שובר חיישינן להכי מדינא אבל כשאמרה שנשרפה הא ליכא למיחש לכתובה כלל. עכ"ל הריטב"א ז"ל:

וליחוש דילמא מפקא עידי הינומא בהאי בי דינא וכו'. פי' לרב פפא מקשינן בין אמתני' בין אברייתא דליחוש לעדי מיתה בבי דינא אחרינא אבל לההוא בי דינא לא חיישינן דודאי מידכר להו כיון דתרי זימני גביא בעידי הינומא [אבל חד זימנא בעדי הינומא] וחדא זימנא בכתובה טעו ולא דכירי. ומפרקינן במקום דלא אפשר ודאי כותבין שובר ורב פפא דאוקמה במקום שאין כותבין כתובה הכי נמי קאמר אי במקום שכותבין כתובה לעולם אין כותבין שובר דאפשר בחזרת הכתובה לבעל אלא הכא במקום שאין כותבין כתובה עסקינן ומשום דלא אפשר הוא דכותבין שובר דהכי נהוג ואיהו אפסידו אנפשייהו. הרמב"ן ז"ל:

וז"ל הרא"ה ז"ל וליחוש דילמא מפקא עדים וכו'. לרב פפא מקשינן בין אמתני' בין אמתנית' דקאמר במקום שאין כותבין כתובה עסקי' וכיון דכן כותבין שובר דליכא למיחש למידי דמאי טעמא אין כותבין שובר משום חששא השתא ליכא למיחש דהא ליכא כתובה ואכתי כי ליכא כתובה מאי הוי ניחוש דילמא מפקא עדים בהאי בי דינא וגביא והדר מפקא עדים בהאי בי דינא וגביא ומהדרינן דהא לא אפשר ובמקום דלא אפשר ודאי כותבין שובר. ע"כ:

וז"ל הריטב"א ז"ל וליחוש דילמא מפקא עדי הינומא וכו'. פירוש לרב פפא פרכינן אליבא דמ"ד אין כותבין שובר היאך אמרו שתגבה כתובתה בעדים דהא איכא למיחש להכי במקום שאין כותבין שהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום דכ"ש למ"ד כותבין שובר בהא נמי תכתוב שובר וישמרנו יפה דאפילו במקום שטר אמרו כן וכ"ש במקום עדים אבל למ"ד אין כותבין שובר וחשש שלא יבא הלוה לידי פסידא בהא נמי נחוש וליעבדו שום תקנה או יוכל לטעון אחר מעשה ב"ד ופרקינן דבהא כיון דלא אפשר מודה הוא דכותבין שובר ומוטב שישמור שובר מן העכברים מהבטל דין הטוען אחר מעשה ב"ד כיון דלא אפשר לאשה למעבד מידי אחרינא אלא למכתב שובר. ולענין פסק הלכה הא קי"ל דכותבין שובר ורב פפא נמי דחויי הוא דקא מדחי ע"כ. ודע שבקצת ספרים תפיס לשון הברייתא אם יש עדים באחד מכל אלו כתובתה מאתים וליחוש כו' ואיכא למידק דהא קושיא לרב פפא בין אמתני' בין אברייתא וכדכתיבנא וא"כ אמאי תופס לשון הברייתא וי"ל דלאלומי פירכיה תפיס לשון הברייתא משום דאיכא למימר דלעדי הינומא זימנא אחריתי לא חיישינן דדילמא לא משכחת להו וכדכתיבנא לעיל אבל השתא דקתני בברייתא אם יש עדים באחד מכל אלו הא ודאי דבקל תמצא שום עדות מא' מכל אלו ואיכא למיחש להכי והא דנקט עידי הינומא בתחלה ובסוף ולא נקט סתם וליחוש דילמא מפקא עדים וגביא בה והדרא ומפקא עדי אחריני בבי דינא אחרינא משום דמסתמא איהי לא בקיאה בדינא ולית לן למיחש אלא סהדי דאהניא לה מעיקרא כיוצא בהן תביא לבי דינא אחרינא דהיינו עדי הינומא ועדי הינומא או עדי ראשה פרוע ועדי ראשה פרוע אלא דחדא מינייהו נקט אבל ליכא למיחש דתביא עדי הינומא ושוב תביא עדי ראשה פרוע דמסתמא לא בקיאה ולהכי לא חיישינן שתזייף ותביא ואם תאמר אם כן מאי אהני לה כדי לאלומי פירכין מאי דקתני בברייתא אם יש עדים באחד מכל אלו וכו' וכיון שכן הדר' קושיין דמעיקרא לדוכתא וי"ל דמכל מקום טפי איכא למיחש כשיש הרבה ראיות להיותה בתולה ממה דליכא אלא חדא ומיהו בנוסחי דוקני לא גרסינן אם יש עדים באחת וכו' ואינו תופס בברייתא כלל אלא אדרב פפא פריך בין אמתניתין בין אברייתא וכמו שפירשו המפרשים ז"ל לא היה צריך לומר עדי הינומא אלא ואזלה בב"ד אחרינא וגביא בלא עדים כיון דבמקום שאין כותבין הוא אלא לרבותא נקט עדי הינומא דאפילו מאתים חזרה וגביא ע"כ: וכתוב עוד בשיטה ישנה וליחוש דילמא מפקא עדים וכו' אנתארמלה מקשינן לד"ה אבל אנתגרשה למאן דאמר גט גובה עיקר ל"ק דבגיטא גביא וקרעי' לה וכתבינן עליה גיטא דנן דקרענוהו לאו משום וכו' ע"כ:

ראויה זו לאכול בתרומה. אם נשאת לכהן דבתולה שלימה נמצאת ולא בעולה שתפסול מחמת זנות. מתקיף לה וכו'. ומאי זו עדות ללא נשאת אלמנה. רש"י ז"ל. ותמה קצת והלא אם נשאת אלמנה אין להעביר לפניה כוס של בשורות ולזו אין בשורה מוצאת אלא לבעל ראשון שכנסה פנויה. שיטה ישנה. ודע דשניא הך סימן משאר סימנין דשאר סימנין אין טעם בסימנייהו לבתולה שכך נהגו משום דהן בתולות אבל ההיא דכוס של תרומה איכא טעמא רבה להעשות כן לבתולה וכדקאמר תלמודא כלומר ראויה היתה זו לאכול בתרומה ומעתה אתקיף עלה שפיר דמה עדות זו ללא נשאת אלמנה ואין להקשות דאיכא למימר דהיינו טעמא משום דבבתולה ידעינן בודאי שלא נבעלה לפסול לה ולהכי מעבירין לפניה כוס של תרומה לומר ראויה היתה זו בודאי לאכול בתרומה אבל הבעולה לא ידעינן בודאי דדילמא נבעלה ואנן לא ידעינן ולהכי אין מעבירין לפניה די"ל דאלמנה מן הנשואין נמי כגון נכנסה לחופה ולא נבעלה היה לנו להעביר לפניה כוס ש"ת דהא ידעינן בודאי דלא נבעלה לפסול לה וזהו שכתב רש"י ז"ל מתקיף לה רב פפא. ומה זו עדות ללא נשאת אלמנה. ודוק שלא כתב ז"ל ללא נשאת בעולה. וקל להבין. כנ"ל: וז"ל הריטב"א ז"ל ראויה זו לאכול בתרומה פי' ראויה זו לאכול בתרומה אם נשאת לכהן שהרי עדיין בתולה היא וזו תחלת נשואיה שלא זנתה ולא נתגרשה מעולם: זו ראשית. כתרומה אף על גב דאלמנה מן הארוסין אינה ראשית כתרומה ואפי' הכי כתובתה מאתים הכי קאמר זו ראשית בעילתה ראשית וכן פירש רש"י ז"ל:

בעולה מעבירין לפניה חבית פתוחה ובתולה מן הנשואין אין מעבירין לפניה כלל והכי איתא בירושלמי ואע"ג דאיכא למיחש לזימנין דתפסה ר' וכו'. שיטה ישנה:

זמנין דתפסה מאתים וכו'. יש מי שפירש שתפסה אפילו בעדים וקשיא להו הא דאמרינן בריש פרק דמציעא [ו א'] תקפה אחד בפנינו מוציאין אותה מידו וניחא להו דהתם כשרבו עליה תחלה הלכך מההיא שעתא הוה דינא דיחלוקו וכיון שתקפה חד מינייהו בפנינו הוה ליה כגוזל של חבירו אבל הכא דתפסה מקמי דנחלקו בה ולבתר דנחלקו בה לא תפסה כלל אמרינן ביה המע"ה. ואינו מחוור כלל דכל מאי דאיתא ברשותיה דאיניש בדידיה מחזקינן ליה והיינו נסכא דרבי אבא וכן נמי גבי תקפו כהן שאמרו שם מוציאין אותו מידו והא דאמרינן לקמן גבי שנים החתומים על השטר ומתו ובאו שנים אחרים ואמרו כתב ידן הוא זה אבל אנוסין היו וכו' אם כתב ידן יוצא ממקום אחר אינן נאמנין ואסיקנא דאינן נאמנין ולא מקרע קרעינן לשטרא ולא מגבינן ביה ואי תפס לא מפקינן איכא למימר דההיא נמי כשתפס שלא בעדים ומיהו ודאי התם לכאורה אי אפשר לומר כן דאם כן אף אתה צריך לומר דרישא דקתני אם אין כתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנין אי תפס אפי' שלא בעדים מפקינן מיניה ואין זה נכון לומר כן דכיון דאיכא שטרא בידיה ומדינא לא בעי קיום דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד אי תפס שלא בב"ד לא מפקינן מיניה דלא קרינן בכי הא מגו במקום עדים כיון דאיכא עידי שטר דמסייעי ליה אלא ודאי ההיא אפילו כדתפס בעדים היא ואפילו הכי כיון דתרי ותרי נינהו ומטלטלין נינהו כשיבא בהו תפיסה ואיכא תרי דאמרין דדידיה תפס לא מפקינן מיניה ואף על גב דאיכא למימר אוקי ממונא בחזקת מאריה דילמא סבירא ליה כמאן דאמר ביבמות פרק ד' אחין [יבמות לא א'] תרי ותרי ספיקא דאורייתא ומפקינן מילתא מחזקתיה וכמו שכתבתי בקדושין פ' האומר אבל כאן ודאי אי תפסה בעדים מפקינן מינה כדין כל תופס מרשות חבירו שמוציאין מידו ואינו נאמן לומר אין תפסי ודידי תפסי וכל שכן זו שהיא מודה שלא תפסה משלה אלא משל בעל ודינא הוא דקא עבדה לנפשה לגבות משלו כמה שהיא אומרת שהוא חייב לה ואם אתה אומר כן לא שבקת חיי לכל בריה כי כל אחד ואחד יהא הולך ותופס בשל חבירו ויאמר לו יש לי בידך כנגדן כסות או פירות והעיקר כשתפסה שלא בעדים ואפ"ה כיון דהעבירו לפניה חבית פתוחה אינה נאמנת במגו דאי בעיא אמרה דלא תפסה דהוי ליה מגו במקום עדים והוא הנכון. הרשב"א ז"ל: וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל זימנין דתפסה מאתים פי' רש"י ז"ל דתפסה שלא בבית דין וה"ה נמי שתפסה שלא בעדים דאית לה מגו לומר תפסי ובדין תפסי דאי בעדים תפסה לית לה מגו ואמאי מהימנא לומר איתנוסי איתנוס אלא ודאי כדאמרן. וכן פירש ר"י ז"ל. ע"כ: וז"ל הרמב"ן ז"ל והא דקאמרינן הכא דמהניא תפיסה משום דאיכא למימר המע"ה ולקמן נמי הכי משמע כדאמרינן אין נאמנים לפוסלו לומר דלא קרעינן לשטרא ואם תפס אין מוציאים אותו מידו [ואיכא למידק עלה דהא אמרינן בריש ב"מ תקפה א' בפנינו מוציאין אותה מידו] ואיכא למימר התם היינו טעמא דמוציאין משום דמקמי הכי איפליגו בה זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי הלכך מההיא שעתא הוה דינא דתרווייהו שוין בה לחלוק וזה יטול חציה וזה יטול חציה וכי תקפה בפנינו לא מהניא תפיסתו אבל הכא מקמי דתיתי לבי דינא ומקמי דיטעון אלמנה נשאתיך תפסה הלכך כי אתו בתר הכי ומתעצמין בדין אמרינן המע"ה ואין זה נכון דהא אמרינן התם תקפו כהן מוציאין אותה מידו ומה בין זו לזו. והראב"ד ז"ל כתב דלא תפסה בסהדי קא אמרינן דההיא ודאי לא מהניא תפיסתו דתפסה אחר בפנינו מוציאין אותה מידו אלא אי תפסה בלא סהדי קאמרינן דלא מפקינן מינה מגו דאי בעיא אמרה להד"ם כי אמרה נמי איתנוסי אתנוס מהימנא וההיא דאמרינן לקמן אין נאמנין לפוסלו ואמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מאריה והוא מאן דתפיס הכי נמי קאמרה דאי תפיס שלא בעדים לא מפקי' מיני' ומשו' מגו ואפ"ה אם אין כתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנין לפוסלו ומפקינן מיניה דמה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן ול"נ דכל תרי ותרי בעדים אין מוציאין מידו במטלטלין מה שאין כן בשאר הספקות כגון תקפה כהן וכגון תקפה אחר בפנינו דעדים אלומי ולא מפקינן כנגדן והא דזמנין דתפס' כדברי הראב"ד ז"ל ויש לומר דכיון דמילתא דאעבידא לאגלויי היא אי תפסי בפנינו נמי לא מפקינן מיניה כדאמרינן בפרק המקבל [בבא מציעא קי א'] פירות בחזקת אוכליהן עומדין ואקשינן והאמר רב נחמן קרקע בחזקת בעליה עומדת ה"מ במילתא דלא עבידא לאגלויי אבל במילתא דעבידא לאגלויי אטרוחי בי דינא תרי זמני לא מטרחינן ובפרק קמא דבבא מציעא כתבתי לסברא זו ופרשתי דיני תפיסות בארוכה. וה"מ מטלטלי אבל במקרקעי לא מהניא תפיסה אלא כיון שהוחזקו נכסים לבני משפחה המע"ה כדאמר בפרק מי שמת [בבא בתרא קנד ב'] ובההיא דבפרק המקבל ולקמן נמי אמרינן כיון דאית ליה חזקה דאבהתא אוקי נכסי בחזקת בר שטיא ואף על גב דלקוחות הם והתם מקרקעי הוו כדפרש"י ז"ל אבל מטלטלי כה"ג בחזקת לקוחות קיימי. עד כאן:

ובשיטה ישנה כתוב זימנין דתפסה ר' וכו'. פי' דתפסה בלא עדים דאי תפסה בעדים ודאי לא מהימנא ומפקינן מינה אלא ודאי דתפסה בלא עדים ומהימנא משום מגו דמציא למשתק והאי דאצטריך למימר והאי דלא וכו' איתנוסי אתנוס שלא נאמר מגו זו רעועה היא שהרי דבריה רעועין דהיאך אפשר דבתולה היתה והא איכא סהדי שהיו שם בשעה שהמנהג להעביר חבית סתומה לפניה אבל השתא שמעבירין לפניה חבית סתומה יביאו עדים שחבית פתוחה העבירו לפניה ויכחישוה ואינה יכולה לומר הא דלא סתמוה אתנוסי הוא דאתנוס דנקל הוא לסותמה ועוד הוה להו שלא להעביר לפניה כלל קודם שיעביר לפניה פתוחה ובמתני' דתנן אם יש עדים שיצתה בהינומא וכו' ולא מתקני' לאלמנה דבר אחר נגד הינומא כדמתקנינן בחבית משום דבהינומא לא מציא אמרה הא דלא עבדו לי הינומא אתנוסי הוא דאתנוס דהינומא שמחה גדולה היא ועיקר גדול לשמחת הבתולה ולעולם לא יפשעו בה ועוד היכא דאיכא לתקוני מתקנינן. ע"כ: וז"ל תלמידי ה"ר יונה ז"ל והיכא שמנהג העיר לרקוד לפניה ולשחק לפניה או לעשות דברים כיוצא באלו שעושין לבתולה ואין לאשה הזאת עדים שעשו לה כך והיא טוענת ואומרת אמת הוא שלא עשו לי אבל אתנוסי הוא דאתניסו ומפני האונס נמנעו אי תפסה שלא בעדים לא מפקי' מינה דמגו שהיתה יכולה לומר לא תפסתי כי אמרה תפסתי וכדין תפסתי נאמנת מיהו נראין הדברים דדוקא באלו ובכיוצא באלו שאינם עיקר השמחה כל כך מצי למימר אתנוסי אתנוס אבל בחילוק קליות או בהינומא וראשה פרוע וכיוצא בהן שהם עיקר השמחה אינה יכולה לומר אתנוסי הוא דאתניס דכיון שדרך לעשותן בשעת נשואין עצמן והם עיקר השמחה אם היה אמת שהיה בא להם אונס קודם היו מניחין הכל משיעשו הנשואין בלא הינומא ובלא קליות ואי תפסה מפקי' מינה כך נראה למורי הרב נר"ו. ע"כ:

אתנוסי הוא דאתניסו. פירש"י ז"ל אונס יין אבל בהינומא דמתני' ליכא למימר הכי דהא לא מנסבי לה אא"כ ראשה פרוע ועבדי לה הינומא ותו דההיא שעתא עדיין לא עבדי סעודה כי היכי דליתנוס מאונס יין והא דאמרינן לקמן אלמנה מאי וכו'. הרמב"ן:

וז"ל הרא"ה ז"ל איתנוסי וכו'. פרש"י ז"ל אונס שכרות וגבי הינומא וראשה פרוע ליכא למימר הכי דשעת נשואין הוא ואין נושאין אלא כן ותו דלאו שעת שכרות הוא והא דאמרינן לקמן אלמנה מאי ותני רב יוסף אלמנה דלית לה כיסני איכא למימר דלפני סעודה היו באין שלא בשעת שכרות ויש ספרים שכתוב בהן ארמלתא דאית לה כיסני ולא בתולה וזו היא ראייתה. ע"כ: וז"ל הרא"ש ז"ל פרש"י ז"ל שכורים היו מאונס יין דמשתה והיינו דבמקום שאין מעבירין בפניה אלא שהבתולות יוצאות בהינומא או בראשן פרוע והאלמנה שלא בהינומא ושלא בפריעת הראש דלא חיישינן דילמא תפשה מאתים ואמרה הא דלא עבדו לי הינומא אתנוסי אתנוס דלא אמרו אלא במה שהיו עושין אחרי סעודה ובחבית של יין שהן משתכרין לפעמים באותו יין עצמו אבל בהינומא שהם עניינין של קודם סעודה אין חוששין לדבריה אם אמרה שנאנסו בכך והיינו נמי דאמרינן לקמן אלמנה מאי תני רב יוסף ארמלתא כיסני ולא חיישינן דילמא תפסה מאתים ואמרה הא דלא עביד כיסני אתנוסי הוא דאתנוס ומיהו ר"ת ז"ל גורס שם דאית לה כיסני. ע"כ: כיצד מרקדין פי' מה היו אומרים בשבחה כשמרקדין לפניה כלה כמות שהיא פירוש אם נאה אומר נאה ואם כעורה אומר כעורה. ורבינו יהוסף הלוי בן מיגש ז"ל כתב שאין משבחין אותה בדברים שאין בה אלא בדברים שישנן בה לפי שכל אדם אי אפשר שאין בו דבר אחד של שבח הילכך אם היא כעורה אין משבחין אותה ביופי לפי שהוא משקר וכתיב מדבר שקר תרחק אלא משבח אותה באותו דבר שבח שיש לה ויש לנו לפרש כלה כמות שהיא כלומר אין מזכירין שבחיה ולא מפרטין אותן שמא לא יאמרו האמת ויבואו לידי כזב אלא מסתם הדבר ואומר כלה כמות שהיא כלומר כלה זו כמו שעשאה הקב"ה שמשמע דבר לשבח אם היתה משובחת ולגנאי אם היא מגונה וזה הפי' הוא נכון שנראה לנו ע"כ. בלקוטי הגאונים ז"ל: