שיטה מקובצת על כתובות טו.

פירש אחד ובעל הולד שתוקי. פי' אעפ"י שפירש ודאי ואזל איהו לגבה דתרי רובי בעי' לכולא סוגיא ריהטא להדיא דהא אפילו שידעו ודאי היכא דנבעלה הויא חד רובא דכשרות לא מכשרינן לה כלל ודלא כמאן דפירש דכל היכא דידעינן דאזלי בני העיר לגבה בהכי סגי ולא בעינן תרי רובי אלא היכא דלא ידעינן אי אזלא איהי לגבייהו וליתיה להאי פירושא כלל. הריטב"א ז"ל. וכן פירש"י ז"ל וכן עיקר תדע דהא מתניתין ודאי כדפריש איהו לגבה מיירי דהא נאנסה כשירדה למלאות מים מן העין ובאותו מקום בודאי פריש איהו לגבה ואפ"ה בעינן תרי רובי:

כי הא דכי אתא רב דימי כו'. הולכין אחר רוב העיר כו' כלפי לייא כו'. משמע לכאורה דקשיא ליה לתלמודא עליה דמאן דקאמר כי הא דכי אתא רב דימי כו' כלפי לייא כלומר איפכא מסתברא ותימה דמשמע דאילו הוה תני איפכא הולכין אחר רוב סיעה ואין הולכין אחר רוב העיר הוה ניחא וליתא דהא ודאי לעולם קשיא דהא מוקמינן למתני' דוקא בדאיכא תרי רובי ואפי' רוב סיעה גרידתא לא מהניא וכדתנן אם רוב העיר כו' ומוקמינן לה בקרונות של צפורי ואנן בעינן לאסתיועי מהא וכדקאמר כי הא דכי אתא כו' לכך נראה דהנכון כמו שפרש"י ז"ל דמאן דקאמר כי הא דכי אתא רב דימי כו' הוא ניהו דקאמר כלפי לייא כו' כדי להביא ראייתו דבעינן תרי רובי והוה ליה כאילו קאמר והוינן בה כדאיתא בכמה דוכתי בתלמוד וזהו שכתב רש"י ז"ל וקשיא לן כלפי לייא כו'. ודע שרש"י ז"ל בפ"ק דפסחים פי' כלפי לייא שתי מלות כלפי היכן נוטה דבר זה הא איפכא מסתברא כותי שכבשתו כו' לייא היכן וחבירו בברכות בפ' הרואה חצבי לנהרא כגני לייא חרסים שבורים להיכן הם הולכים ע"כ. והכא לא כתב רש"י איפכא מסתברא משום דמשתמע דקשיא ליה דכיון דניידי ע"כ יש לך לומר דניזיל בתר רובא ואם כן תימא מה תירץ במאי דקאמר אלא הולכין אחר רוב העיר והוא דאיכא רוב סיעה כו' ודוחק לומר דעיקר תירוצו היינו מאי דקא מסיים ואזיל גזרה רוב סיעה כו' דהא קושיא חדשה הויא מאי דבעי מ"ט לכך נראה דהכי פריך דהא ודאי אין לחלק בינייהו כלל ואם באת לחלק איפה הדבר הזה סובב עד שנחלק הכין דאדרבה החילוק הוא להיפך ובעל הערוך בערך כלפי גריס כלפי אליה ופי' דברים מהופכין הם כמו שהאליה מהופכת מן הראש כי המהלך בסדר ראשו לפנים והמהופך הולך וגבו לפנים. ודע דלשיטת רש"י לא מייתי הך דזעירי וכולה הך שקלא וטריא אלא לפרושי טעמא מ"ש תרי רובי מחד רובא וכמ"ש רש"י לעיל ולקמן מפרש טעמא ואזיל מאי שנא תרי רובי מחד רובא כנ"ל:

הולכין אחר רוב העיר והוא דאיכא רוב סיעה בהדיה. פי' והוא שלא נודע מאיזה מקום פירש אם מן העיר אם מן הסיעה אבל אם נודע שפירש מן העיר אין רוב סיעה מסייעת וכן הדין ברוב סיעה אלא דקשיא לי קצת לשון הולכין אחר רוב העיר [למה יעשה רוב העיר] עיקר ורוב סיעה סניפין דלא ה"ל למימר אלא הולכין אחר רוב העיר ורוב סיעה ואפשר לומר דמשום רוב העיר לא חשיב כרוב סיעה ואדרבה הוא הגורם שלא נלך אחר רוב סיעה גרידתא להכי נקט רוב העיר כלומר אין הולכין אחר רוב סיעה משום רוב העיר ומיהו כרוב חשיב לן אף ע"ג דאורחייהו דקביעי ובדאיכא רוב סיעה בהדה כשרה. הרשב"א ז"ל. ורש"י כ' ולא אחר רוב סיעה גרידתא. וה"ק אין הולכין אחר רוב סיעה וכ"ש אחר רוב העיר לבדה. משמע דהכי בעי לפרושי דמסיפא ידעינן פירושא דרישא דה"ק הולכין אחר רוב העיר והוא דאיכא רוב סיעה בהדיה ואין הולכין אפילו אחר רוב סיעה ולגבי הכשרא נקט רוב העיר לאשמועינן דאפילו רוב העיר חשיב רוב ומקרי תרי רובי בהדיה ולגבי פסולא נקט רוב סיעה דאפילו רוב סיעה לבדה לא חשיב וטעמא דקביעי וניידי קא מרמז לן בהאי לישנא כנ"ל:

מ"ט כו'. אין לפרש דקא בעי נמי עלה דרוב העיר נמי משום דעד השתא אכתי לא ידעינן טעמא דקבוע דא"כ ה"ל לשנויי נמי כדר' זירא כו' אלא הנכון כמו שפירש"י ז"ל דקא בעי מ"ט. אחר רוב סיעה לא. דטעמא דרוב העיר הוה ניחא ליה משום דקביעי וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ומשני גזרה רוב סיעה אטו רוב העיר ואם תאמר אם כן מאי פריך ורוב העיר נמי כו' והא איהו מעיקרא לא בעי מ"ט עלה דרוב העיר משום דניחא ליה וכדפרישנא ובשלמא לאידך פירושא ניחא דמעיקרא בעי מ"ט עלה דרוב העיר ורוב סיעה וכי משני ליה רוב סיעה הדר פריך עלה דרוב העיר גופא אבל לפירושנו דלא בעי מ"ט אלא עלה דרוב סיעה משום דרוב העיר ניחא ליה דאין הולכין אחר רובה משום דאיכא דקא אזלה איהי לגבייהו אם כן מאי פריך תו ואין לפרש דהכי פריך ורוב העיר נמי כו' פירוש היכי גזרינן אטו רוב העיר כיון דרוב העיר גופא זימנין דנייד כגון דאזלי אינהו לגבה דא"כ לא משני מידי וי"ל דאה"נ דמעיקרא לא בעי מ"ט אלא עלה דרוב סיעה דרוב העיר ניחא ליה וכדכתיבנא והא דפריך ורוב העיר נמי כו' היינו מקשן אחר ואנן הוא דפרכינן ליה והכי פרכינן דהיכא דידעינן בודאי דעקר הבועל מביתו ואזל לגבה משתרי דכל דפרי' מרובא פריש ואילו אנן מתני' דנאנסה בשירדה למלאת מים מן העין דבודאי אזלי אינהו לגבה מוקמינן לה דוקא בתרי רובי ואפשר דמעיקרא דבעי מ"ט עלה דזעירי גופא הוא דבעי והא דפריך הכא ורוב העיר נמי לאו לזעירי פריך דדילמא זעירי מיירי בדלא ידעינן אי אזלי אינהו לגבה או איהי אזלה לגבייהו אלא למאי דאוקימנא מתניתין הוא דפרכינן וכדכתיבנא ומיהו שינויא לכ"ע בעי לשנויי הכין דמשום דאיכא דאזלה לגבייהו להכי בעי תרי רובי. ובספרים ישנים קלף מצאתי נוסחי אחריני ויש ספרים דגרסי מאי איכא דאזלה איהי לגבייהו דהוה ליה קבוע ואמר רבי זירא כל קבוע כו' ואפשר לפרש דכי קאמר מאי איכא כו' היינו סיום פירכיה דפריך מעיקרא ורוב העיר נמי כו' וה"פ ורוב העיר נמי כו' דהיכי גזרינן רוב סיעה אטו רוב העיר והא רוב העיר גופא אי דקא אזלי אינהו לגבה כל דפריש מרובא פריש מאי איכא דאזלה איהי לגבייהו בתמיה אטו מש"ה נגזור אפילו רוב סיעה משום לתא דהיאך ומשני דהוה ליה קבוע פי' דפסול היושב בעיר אע"ג דאינו אלא מיעוט מ"מ קבוע מיקרי ואמר רבי זירא כל קבוע כו'. א"נ יש לפרש דלאו פירכא ושינויא איכא הכא אלא תלמודא בעי לברורי משום מאי בעינן תרי רובי ומעיקרא קאמר דברוב סיעה הוה סגי לולא רוב העיר ורוב נמי הוה סגי היכא דקא אזלי אינהו לגבה לולא משום היכא דאזלא איהי לגבייהו ובקצת ספרים מסיימי בה הכי ואמר רבי זירא וכו' ותפשוט מינה דברוב אחד פסול כרבי יהושע ובתרי רובי אכשרא עד כאן. אלמא דתלמודא בעי לברורי ולמפשט מזעירי דבעי תרי רובי אע"ג דידעינן בודאי דאזלי אינהו לגבה וכדאוקמא מתני' ואין כאן פירכא ושינויא כלל. עוד יש ספרים דגרסי ורוב העיר נמי כו' לא צריכא דאזלא איהי לגבייהו דהוה ליה כו' ולא נהירא והנכון כגירסת רש"י ז"ל דלא גריס מאי איכא ולא גריס נמי לא צריכא כו' אלא ה"ג ורוב העיר נמי כו' איכא דאזלא לגבייהו כו' עיין בפירושיו ז"ל ופרכינן ורוב העיר נמי אי דאזלי איהו לגבה כל דפריש מרובא פריש פי' דלאו דאזלי כוליה רובא אלא דאזלי הבועלים ואפילו חד בלחוד דכיון שפירש הבועל מן העיר ולא נולד לנו ספק במקום הקביעות בתר רובא אזלינן שהרי אין כאן קביעות במקום מציאות הספק וכדאיתא בט' חנויות ובנמצא הלך אחר הרוב ופרקינן לא צריכא דאזלא איהי לגבייהו כלומר דלא צריכא למימר גזרה אטו רוב העיר אלא משום היכא דאזלה איהי לגבייהו ובהא הוצרכנו לומר דאפי' בהא אין הולכין אחר רוב העיר משום גזרה וק"ל מ"מ כי גזרינן ברוב סיעה דאזלי אינהו לגבה לעולם ה"ל גזרה לגזרה וי"ל דכולה חדא גזרה היא דאי שרית להא אתית למשרי ברוב העיר לבדו ולא מפלגי בין דאזלה איהי לגבייהו או דאזלי אינהו לגבה מעתה הא דאמרינן לעיל דר' יהושע פוסל אפילו ברוב כשרין אינו אלא משום גזרה ומשום מעלה שעשו ביוחסין כדמפרש בסמוך ע"כ: וכתב הרא"ה ז"ל גזרה רוב סיעה אטו רוב העיר ורוב העיר נמי גזרינן היכא דאזלי אינהו לגבה אטו היכא דאזלה איהי לגבייהו. איכא מאן דס"ל דגזרה הוא מספיקא דחיישינן דילמא לא הוה הכי דאזלה אינהו לגבה אלא דאזלה איהי לגבייהו אבל היכא דקים לן ודאי דהכי הוא דאזלי אינהו לגבה כשר וקשיא א"כ מאי האי דמקשינן מדאמרינן ובנמצא הלך אחר הרוב דהתם ליכא לספוקי עלה אבל הכא חיישינן דילמא אזלה איהי לגבייהו כדפרישנא ומפרשי דבנמצא נמי איכא למיחש דהא קי"ל דלקח אסור וכיון דכן נמצא נמי איכא למיחש שמא מן הלוקחין נפל ולא חיישינן הכא נמי לא ניחוש דילמא אזלא היא לגבייהו. וזו סברא משובשת דודאי ברוב סיעה אפילו ידעו ודאי שנבעלה מהם פסול דכי אמרינן דגזרינן ברוב סיעה הכי קאמרינן בדידעינן כדקאמרן אין הולכין אחר רוב סיעה גרידתא ותו דכיון דבעינן רוב סיעה ודאי במקום סיעה בעינן דנבעלה ובמקום סיעה כולהו אינשי דבההוא דוכתא ניידי וליכא קביע וכיון דכן אפילו לא ידעינן לא סגיא דלאו כשר דאפי' היה בועל מבני העיר כל דפריש מרובא פריש ואפילו אזלא איהי לגבייהו דהכא כולהו ניידי וליכא קבוע ובהא לא שני לן בין אזלי אינהו לגבה להיכא דאזלא איהי לגבייהו ויש אומרים דודאי ברוב סיעה הוא דגזרינן ופסלינן אפילו בידוע שנבעלת מהם אטו רוב העיר ומיהו רוב העיר גופא היכא דאזלי אינהו לגבה כשר וליתא דאם רוב העיר גופיה היכא דאזלי אינהו לגבה כשר רוב סיעה דכל עיקר לא מתסרא אלא אטו רוב העיר לא כל שכן. ותו דמאי דפרכינן מדאמרינן ובנמצא הלך אחר הרוב מאי דפרישי' דקושיין משום דהתם לא גזרינן שמא מן הלוקחין נפל ליתא דא"כ קשיא היא גופא מאי טעמא לא חישיינן לה דהא חדא ספיקא היא שמא מן הלוקחין שמא מן המוכרין וספיקא דאורייתא לחומרא אלא ודאי הא ליתא דאפי' נפל מן הלוקחין מותר שלא אסרו אלא בלוקח שבא הוא עצמו שנולד לו הספק לפנינו ואינו יודע מאיזה מהם לקח דכיון דנולד לו הספק במקום הקביעות אמרינן כל קבוע כמחצה על מחצה דמי אבל נמצא שהספק נולד לו עכשיו אחר שפירש כל דפריש מרובא פריש ואפילו ברואין שנפל מיד לוקח הוא דמתיליד לן ספיקא ועל שעה זו נדון הספק לא על מקום הקביעות ומותר דאמרינן כל דפריש מרובא פריש ואם תאמר ואם נפל מיד לוקח ניחוש שמא לא ידע מאיזה מהן לקח י"ל דהא לא שכיח ולא חיישינן לה מסתברא מאן דזבין ידע ממאן זבין אלא הנכון דכי פסלינן ברוב סיעה אפילו בידוע שנבעלה מהן וכן ברוב העיר אפילו היכא דקים לן דאזלי אינהו לגבה פסלינן גזרה משום דאיכא דאזלה איהי לגבייהו והיינו דפרכינן מהא דאסרינן בלוקח ושרינן בנמצא ולא גזרינן נמצא אטו לוקח ואמרינן דמעלה עשו ביוחסין וזה נכון וברור ע"כ. וכן כתב הריטב"א ז"ל וכדכתבינן לעיל והכין דייקנא לה מלשון רש"י ז"ל וכדכתבינן לעיל. וכן כתבו תלמידי רבינו יונה ז"ל וז"ל והוא שהיתה סיעה של בני אדם כשרים עוברת שם כו' אבל בחד רובא לא מכשרינן ולאו משום דס"ל כרבי יהושע דפסיל דע"כ לא פליגי ר"ג ור"א עליה דרבי יהושע אלא היכא דאמרה ברי לי דלכשר נבעלתי אבל היכא דאיהי נמי לא ידעה בעינן תרי רובי ולא תימא דוקא היכא דאזלה איהי לגבייהו ופירש אחד מהם ובעל הוא דבעינן תרי רובי משום דה"ל קבוע אלא אפילו אזלי אינהו לגבה כלומר שפירש הבועל מביתו ומקביעותו ובא אצלה ובעל בעינן תרי רובי ואף על גב דבעלמא בשאר איסורי בחד רובא סגיא לדברי הכל דכל דפריש מרובא פריש הכא גבי יוחסין בעינן תרי רובי וקי"ל כרבי יוסי דהא איפסיקא הלכתא כותיה ע"כ:

ובשיטה ישנה כתוב וז"ל לא צריכא דאזלה איהי לגבייהו דכל קבוע פי' ומשום רוב העיר דאזלה איהי לגבייהו גזרי רוב העיר דאזלי לגבה וגזרי נמי רוב סיעה ובעינן תרי רובי דאזלי אינהו לגבה וק"ל אמאי לא אמרינן ברוב סיעה גופא דגזרו רוב סיעה דאזלי אינהו גבה אטו רוב סיעה דאזלה איהי לגבייהו ויש לומר דברוב סיעה לא שייך אזלה איהי לגבייהו שהרי בשוק תנן כו'. וכי אמרינן דאזלא איהי לגבייהו הוי קבוע פירוש שהולכת אצלם בביתם וכן פרש"י ז"ל והא לא שייך אלא בעיר אבל אי אזלה איהי לגבייהו בתוך העיר נמי חוץ לביתם אין זה קבוע דהא בתנוק מושלך אזלינן בתר רובא ולא הוי כקבוע וכן בבשר הנמצא. וק"ל הא דגרסינן פ"ב [יא ב'] דנזיר האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם אסור בכל הנשים שבעולם ומקשינן עלה מקן סתומה שפרחה כו' ומשני אמינא לך אנא אשה דלא ניידא ואת אמרת לן איסורא דניידא וכ"ת הכא נמי אשכח בשוק וקדיש התם הדרא לניחותא והכא אמרינן דאזלי אינהו לגבה כל דפריש מרובא פריש ויש לומר דהכא כשפירשו מביתם ובעלו בשוק אסרוה וכשחוזרין לביתם לקביעותם כבר השלימו האיסור והניחוהו שאחר כך אין האיסור תלוי בהם אבל אשה כשחוזרת לביתה הרי האיסור שאוסרת בעלה בקרובותיה עדיין תלוי בה ומשום הכי משני ליה הדרא לניחותא והוי קבוע והא דהוה מקשינן אימור בשוקא אשכח וקדיש אע"פ שהאיסור בקרובותיה הוה לא אמרינן אימר קרובות היו בשוק כשקדש דכיון שהיא אוסרתו בקרובות כשהיא ניידא הוי כאילו הקרובות ניידי כיון שהכל תלוי בה והקשו התוספות הא דקי"ל רוב מצויין אצל שחיטה מומחין להוי ההוא רוב מחצה על מחצה שהרי כשמביאין הבהמה בביתו של שוחט הוא קבוע ולאו קושיא היא דההוא רוב חזקה ורגלים הוא בגוף הבהמה הזו שלפנינו דאמרינן מסתמא לא שחט אדם בהמה זו אא"כ היה בקי אבל הכא מי איכא למיתי ליה בתורת טעמא ולומר מסתמא לא בעל אדם אשה זו אלא אם כן היה כשר ע"כ:

וז"ל הרא"ש ז"ל בתוספותיו אי דאזלי אינהו לגבה כל דפריש מרובה פריש משמע הכא דאדם הפורש מתוך קביעותו שייך ביה למימר כל דפריש מרובא פריש וקשה מהא דאמרינן בנזיר פ"ב האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה אסור בכל הנשים שבעיר ופריך מקן סתומה שפרחה כו'. ומשני אמינא לך אנא אשה דלא ניידא ואת אמרת לי איסורא דנייד וכ"ת הכא נמי אימור בשוק אשכח וקדיש הדרא לניחותא אלמא משמע דלא שייך לומר באדם כל דפריש מרובא פריש כיון דהדרא לניחותא וי"ל דלא קשה דפשיטא דכל דבר האוסר הוא ואינו קבוע כי הך דשמעתין דאזלין אינהו לגבה אנן סהדי דבשעה שאוסרה לא חזי לקיבעיה אבל התם בשעה שהוא רוצה לבא על כל אשה ואשה המקודשת אוסרתה שמא היא אחותה או אמה ובאותה שעה שמא קבועה היא ואוסרת כל הנשאר. ע"כ:

ומי בעינן תרי רובי כו'. הא כתיבנא לעיל הא דפריש הרשב"א ז"ל ליישב שיטת רש"י ז"ל ובקוצר יש לפרש דהכי פריך בשלמא למאי דהוה סברינן עד השתא דאין חילוק בין חד רובא לתרי רובי דר' יהושע פוסל לעולם משום מעלה עשו ביוחסין ומתני' הוה מוקמינן לה כר"ג דמשום דלא טענה בעינן רוב העיר ובהכי סגי אבל השתא דאמרינן דכי פסל רבי יהושע בחד רובא היינו משום גזרה אלמא דמדינא מיירי רבי יהושע משום גזרה ולא משום מעלה מעתה תקשי מתשע חנויות כו' דלא גזרינן נמצא אטו לוקח ומשני דהך גזרה גופא דקאמרינן היינו משום מעלה:

וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל ומי בעינן תרי רובי כלומר כל היכא דאיכא לאכשורה מחמת רוב מי בעינן תרי רובי כלומר ואפילו משום גזרה דקס"ד דמדינא בעינן הכי והתניא תשע חנויות כו'. כלומר והא הכא דלא גזרינן נמצא אטו לוקח ואף על גב דהוי דלתות מדינה נעולות דליכא אלא חד רובא ופרקינן מעלה עשו ביוחסין והא דט' חנויות כבר פירשנו במסכת חולין וגם בפרק קמא דפסחים בס"ד. ע"כ:

ובנמצא הלך אחר הרוב. ואף ע"פ שממקום קבוע לקחה מי שנפלה לו אפ"ה שרינן דמכל מקום כשנולד למוצא ספק בחתיכה זו כדפריש נולד לו ואם תאמר הכא דליכא למגזר כדלעיל סגי ליה בחד רובא י"ל הכא נמי איכא למגזר נמצא אטו לוקח. שיטה ישנה:

מנא ליה לרבי זירא הא וכו'. ואיכא למידק דלקמן בעי נמי ומדאורייתא מנא לן ומשני לה שפיר בין לקולא בין לחומרא וכדבעינן למכתב קמן בס"ד וכיון שכן למה לן תו למימר דלגמריה ממשנה או מברייתא אף ע"ג דלא שמעה משום משנה או ברייתא כיון דאיתא הכין באורייתא סגי ולא ה"ל למבעי אלא מנלן מדאורייתא דהא מצינו בכמה דינין מחודשין שהשמיענו האמוראים מכח הפסוק ולא מצינו להם רמז בדברי התנאים וי"ל דאה"נ מיהו האמוראים מפרשים בהדיא בדבריהם מהי קרא מייתי להו והכא נמי הוה ליה למימר שנאמר כו' אלא משמע דר' זירא הוציא זה הדין משום משנה ולהכי לא אצטריך לאתויי קרא ולהכי בעי מנא ליה לר' זירא כו' ושוב בעי עלה דמתניתין גופא ומדאורייתא מנלן כו':

אילימא מתשע חנויות כו'. התם לחומרא. פי' מדינא הוה לן למיזל בתר רובא לעולם ואפילו בלוקח אלא דחכמים החמירו משום דהאיסור קבוע וידוע בדוכתיה חנות המוכרת בשר נבלה להכי חשיב ליה כמחצה על מחצה ומעיקרא הוה בעינן למפשט מהך מתני' משום דקתני ובנמצא הלך אחר הרוב דאי טעמו דספקו אסור משום חומרא וכדכתיבנא למה לי למתני תו ובנמצא הלך אחר הרוב פשיטא ודאי דדוקא בלוקח הוא דאסרינן משום חומרא אבל בנמצא הדרינן לדינא דרובא אלא דמשמע דמדינא קאמר דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ומשני התם לחומרא ואשמועינן דבלוקח החמירו ולא בנמצא אף על גב דאיכא למימר דסוף סוף ממקום קבוע לקחה מי שנפלה לו וכדכתבינן בסמוך כנ"ל:

אלא מתשעה צפרדעים כו'. כתב רש"י ז"ל משנה היא במס' טהרות תשעה צפרדעים כו' ובמשניות שלנו לא מצינו משנה זו כלל אלא תוספתא היא והביאה הרב רבינו שמשון ז"ל בפ"ה ממסכת טהרות וקשה דבתוספתא מעיקרא תנינן תשעה שרצים כו' ושוב תנינן תשעה צפרדעים כו' והכא מייתי לסיפא מקמי רישא ועוד דלא מייתי תלמודא לישנא דתוספתא דבתוספתא הכי מתניא ט' שרצים וצפרדע אחד בר"ה ונגע באחד מהן ואינו יודע באיזה מהן נגע ספיקו טהור פירש אחד מהם לרה"י ספקו טמא לרשות הרבים ספקו טהור ובנמצא הלך אחר הרוב. ט' צפרדעים ושרץ א' ברה"י ונגע באחד מהן ואינו יודע באיזה מהן נגע ספקו טמא פירש א' מהן לרה"י ספקו טמא לרה"ר ספקו טהור ובנמצא הלך אחר הרוב. ונראה דלכך כתב רש"י משנה היא במסכת טהרות משום דתנן במסכת טהרות פרק ד' ספק החולין זו טהרת פרישות וכתב הרא"ש טהרת פרישות לא נתברר ויש מפרשים כגון תשעה צפרדעים ושרץ אחד ביניהם ואינו יודע באיזה מהן נגע ספקו טמא ברשות היחיד דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ואם פירש אחד מהם ונגע בו הולכין אחר הרוב. ואפשר דרש"י ז"ל מפרש משנה זו הכין ולכן כתב ז"ל הכא משנה היא ומיהו הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה שם לא פירש כן ומה שכתב רש"י ז"ל גבי ההיא דתשעה שרצים גם היא משנה במסכת טהרות וכו' אפשר דקא מפרש ז"ל מאי דתנן נמי התם ספק שרצים כשעת מציאתן דהיינו פירושו כגון תשעה שרצים וצפרדע אחד ביניהם דכשעת מציאתן פירוש במקום קביעותם ברשות הרבים ספיקן טהור אבל אם פירש אחד מהם ונגע בו הולכין אחר הרוב. ומה שכתב רש"י ז"ל וקתני ברשות היחיד ספקו טמא בר"ה ספקו טהור לאו היינו דקתני הכי בהדיא בהך מתניתין גופא אלא דהכין תנן בכמה דוכתי ספק טומאה ברה"י טמא בר"ה טהור. ובשעת מציאתן מקרי ספק ולאחר שפירשו לא מקרי ספק אלא ודאי טומאה דהא רובא שרצים וכמו שפירש"י ז"ל. וההיא מתני' קאי לפרושי מאי דתנן בהך פירקא לעיל מיניה אלו ספקות שטהרו חכמים ספק מים שאובים וכו' ספק רה"ר ספק דברי סופרים ספק החולין ספק שרצים וכו' וקא פריש איזהו ספק החולין דספקו טהור זו טהרת פרישות דכשפירש הוא טהור ולא במקום קביעתו דהיינו כגון תשעה צפרדעים וכדכתיבנא ואיזהו ספק שרצים דטהור כגון בשעת מציאתן עד שלא פירשו וכגון תשעה שרצים וכדכתיבנא. ואם תאמר אם כן היינו ספק ר"ה דתנן נמי במתני' וי"ל דמעיקרא תני ספק טומאה ברה"ר דקי"ל בכוליה תלמודא דטהור ושוב תני דין קבוע דהויא כמחצה על מחצה דברה"ר טהור כנ"ל ליישב פרש"י ז"ל. ומיהו הר"ש לא פירש כן ההיא דספק שרצים כשעת מציאתן ואיברא דלשון כשעת בכ"ף לא ניחא שפיר ואפשר דרש"י ז"ל גריס בשעת בבי"ת אבל קשה דבתוספתא תניא איזהו ספק שרצים שטהרו חכמים זה ספק הנשרפים ר' דוסתאי בר ינאי אומר משום ר' יוסי הלך במבוי ועשה טהרות ואח"כ נמצא שם שרץ זהו ספק שרצים ואפשר דספק הנזרקין היינו כגון תשעה שרצים מושלכין וצפרדע אחד ביניהם ונגע באחד מהם וכדפרישנא. כנ"ל ליישב פי' רש"י ז"ל מאיר עיני ישראל בבקיאותו ובישרותו:

תשעה צפרדעים וכו'. ואי קשיא הא דאמרינן בפרק עשרה יוחסין עיסה בתוך הבית ושרצים וצפרדעים מנופלין שם אם רוב שרצים טמאה אם רוב צפרדעים טהורה אלמא לא חשבינן לשרצים וצפרדעים בקבועין אלא בתר רובא אזלינן. י"ל הכא הוא אצלם ונוגע בהם אבל התם הם באו אל העיסה וטמאוה ואין העיסה מקום קביעותם הלכך כדפריש דמי. שיטה ישנה:

התם נמי לחומרא. ואם תאמר דהתם הוי לקולא דשורפין עליו טהרות י"ל דהכי פירושא התם נמי הוי עיקרו חומרא אבל היכא דעיקרו קולא מנין. ממרנא ורבנא הר"ר דוד ן' אבי זמרה זלה"ה. ואנו לא כתבינן לעיל דכי משני התם לחומרא פירושו דמדינא בתר רובא אזלינן אלא דחכמים החמירו ומעתה קשיא היכי מצינן למימר דהחמירו לשרוף טהרות אלא ודאי ה"ק התם נמי לחומרא ולאו טמא ממש ושורפין אלא תולין מדין חומרא ומעתה נסתלקה קושיית מרנא זלה"ה ולהכי אע"ג דהביא הכא ההיא דחנויות חזר והביא ההיא דצפרדעים משום דטמא משמע טומאה גמורה לשרוף עליה טהרות וכיון דמדינא מטמאין שמעינן בין לקולא בין לחומרא ומשני דאין טומאתן אלא מחומרא בעלמא ותולין ואין שורפין כנ"ל:

אמר קרא וארב לו וקם עליו עד שיתכוון לו וכו'. פי' וארב לו קרא יתירא הוא דהוה ליה למכתב וכי יהיה איש שונא לרעהו וקם עליו וגו' וארב לו למה לי לומר לך עד שיתכוון לו ורבנן האי וארב לו מאי עבדי ליה אמרי דבי ר' ינאי וכו' ואיכא למידק למה ליה לאתויי הא דר"ש הכא לא ה"ל לאתויי אלא הא דר' ינאי. וי"ל דבמאי דכתב רש"י ז"ל שם בפ' הנשרפין מתרצא שפיר שכתב רש"י ז"ל וז"ל לא צריכא דאיכא ישראל וכו' ומהכא נפקא לן בכל דוכתא דכל קבוע כמחצה וכו' והא ליכא למילף מיניה כרובא דמי דהא מהיכא תיתי לן דילמא האי דפטר ליה מהאי משום דספק נפשות להקל ולא משום דחשבינן ליה כרובא אבל מחצה על מחצה ילפינן מיניה דאי לאו כמחצה על מחצה דמי לא ה"ל ספק נפשות להקל ואמאי פטור הא רובא דישראל נינהו ורבנן אית להו נתכוון לזה והרג את זה חייב ע"כ. הלכך מייתי הא דר"ש כדי לאשמועינן דפליג רבנן עליה ומעתה מייתי שפיר מינה קבוע כמחצה וכו' וכמו שכתב רש"י ז"ל ומיהו אכתי קשה דלמה ליה לתלמודא למימר הכא ורבנן לא ה"ל למימר אלא אמר קרא וארב לו וקם עליו עד שיתכוון לו ודבי ר' ינאי תנא פרט לזורק אבן וכו' ותירץ רש"י ז"ל דמשום דבסנהדרין הכי איתא מייתי לה נמי הכא. ואין לפרש דמאי דאמרינן עד שיתכוון לו לרבנן נמי מצינן למדרש ליה הכי דבעינן שיכוון לישראל דהכי כתיב וכי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו וגו' וה"ק וארב לו לרעהו לאפוקי אחר דהא ודאי ליתא דבהדיא אמרינן ליה הכין לר"ש בפרק הנשרפין והיינו פרט למתכוון להרוג את זה והרג את זה. כנ"ל:

וז"ל הרשב"א ומדאורייתא מנא לן אמר קרא וארב לו עד שיהא מתכוון לו ורבנן וכו'. פי' משום דרבנן נקטי לה התם ומהתם מייתי לראיה אלא דנקטי לה כולה כדאיתא בסנהדרין דאיפליגו ר"ש ורבנן בנתכוון להרוג את זה והרג את זה דר"ש פוטר וחכמים מחייבין ואמרינן התם דטעמא דר"ש מדכתיב וארב לו עד שיתכוון לו ממש ורבנן דמחייבי דרשי לה פרט לזורק אבן לגאו ואפי' היכא דה"ל ישראל קבוע ונדון כמחצה על מחצה וספק נפשות להקל כדמפרש ואזיל הלכך נקטינן לישנא דהתם. ע"כ:

פרט לזורק אבן לגאו. לתוך חבורה של בני אדם מהן כותים ומהן ישראל ונתכוון להרוג את ישראל והתרו בו אל תזרוק ואמר על מנת כן אני עושה וזרק לתוך החבורה והכה אחד מהם ומת ואין ידוע אם כותי הרג אם ישראל הרג שפטור והכי משמע להו לרבנן וארב לו דלאו ליחודי כונה הוא דאתא אלא ליחודי מעשה עד שיוודע את מי הרג אם ישראל הוא ואם לאו ודייקינן היכי דמי אילימא דאיכא תשעה כותים וישראל אחד ביניהם תיפוק ליה דרובא כותים נינהו ואיכא למיזל בתר רובא ואימור כותי הרג ופטור ואפילו פלגא כותים ופלגא ישראל ספק נפשות להקל דמספיקא לא קטלינן ומהדרינן לא צריכא דאיכא תשעה ישראל וכותי אחד ביניהן מהו דתימא ליזיל בתר רובא ואימור ישראל הרג וליקטליה אצטריך קרא למפטריה דהוה ליה כותי קבוע וכל קבוע כמחצה וכו' וה"ל ספק נפשות וספק נפשות להקל והיכא דאמרינן דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי מהכא נפקא לן ואית דמפרשי פרט לזורק אבן לגאו והרג את ישראל דמצי למימר לכותי קא מכוונא לישראל לא קא מכוונא ולאו מילתא היא מכמה אנפי חדא דאפילו ר"ש לא פליג ארבנן אלא היכא דלא גלי אדעתיה מעיקרא דלהאי גברא דקטליה קא מכוון אבל היכא דגלי אדעתיה מעיקרא דלהאי גברא דקטליה קא מכוון דהא אתרו ביה אל תהרגו שישראל הוא ותהרג עליו וקביל עליה התראה תו לא מצי למימר להאיך אחרינא איכווני. ותו דאי משום כוונה מה לי ישראל וכותי אפילו ישראל ובהמה נמי ותו מאי איריא משום דהוי כותי קבוע אפילו כי לא הוי כותי קבוע נמי והא דמתמהינן תיפוק לי דרובא כותים נינהו איכא למימר דלכותי איכוון לישראל לא איכוון הא לא אשכחן דמפלגי רבנן בין רובא למיעוטא אלא היכא דמשכחינן מדעם ולא ידעינן מהיכא נהי דאיכא לאחזוקי דמרובא הוא דפריש אבל לענין כוונה כה"ג לא שייך למימר דכי איכוון לרובא איכוון. הרמ"ה בפירושיו לסנהדרין. ורש"י ז"ל במסכת ב"ק פרק ארבעה וחמשה פירש דאית דמפרשי דמייתי הרמ"ה ז"ל וז"ל פרט לזורק אבן לגאו לתוך חבורת אנשים ויש שם כותים וישראל ואיכא למימר לכותים נתכוון. תיפוק ליה דרובא כותים נינהו. ולא אצטריך קרא למפטריה. וא"נ חמשה כותים וחמשה ישראלים לא אצטריך קרא למפטר דרחמנא אמר ושפטו העדה והצילו העדה דהא ספק נפשות להקל. לא צריכא דאיכא תשעה ישראל. דאי לאו קרא הוה אמינא זיל בתר רובא ולישראל איכוון אף על גב דדילמא לאו להאי איכוון נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב קמ"ל קרא דהואיל וה"ל כותי קבוע ביניהן כמחצה על מחצה דמי וספק נפשות להקל ולכל מילי דקי"ל קבוע כמחצה על מחצה דמי מהאי קרא נפקא לן. ע"כ. וכיוצא בזה פי' בפרק הנשרפין ע"ש. ומיהו בשמועתנו סתם דבריו ויש לפרש דה"ק פרט לזורק אבן לגאו לתוך חבורת בני אדם שיש כותים וישראלים ונתכוון להרוג איזה שיזדמן ואפילו ישראל והתרו בו אל תזרוק שישראלים בתוכם ופן תהרוג אחד מהם וקבל עליו התראה להרוג איזה שיהיה ואפילו יהיה ישראל וזרק והכה את אחד מהישראלים ומת והכי משמע להו לרבנן וארב לו ליחודי כוונה לבר ישראל אף על גב דלא יתכוון לו לאותו שנהרג דכיון דמ"מ נתכוון להרוג את ישראל אע"ג דלא נתכוון לזה שנהרג חייב ודייקינן היכי דמי אילימא דאיכא תשעה כותים ואחד ישראל ביניהם תיפוק ליה דרובא כותים נינהו ואף על גב דנהרג הישראל לא נתכוון לו מיקרי דאיהו נתכוון להרוג איזה שיזדמן ורחוק היה הדבר שיזדמן הישראל שהרי היה יחידי בין ט' כותים וא"נ פלגא ופלגא כל כך היה קרוב שיזדמן כותי כמו ישראל והילכך ה"ל ספק נפשות וספק נפשות להקל ומהדרינן לא צריכא דאיכא תשעה ישראל וכותי אחד ביניהם מהו דתימא ליזיל בתר רובא וה"ל כאלו נתכוון לישראל והרג ישראל דחייב לרבנן קמ"ל קרא דפטור דה"ל כותי קבוע וכל קבוע כמחצה וכו' וקרוב הכותי ליהרג אף על פי שהוא יחידי כמו הישראל והוה ליה ספק נפשות וספק נפשות להקל. אי נמי יש לפרש דהתרו ביה אל תזרוק להרוג אותו ישראלי וקבל עליו התראה להרוג אותו הישראלי ומיהו זרק האבן בתוך החבורה באופן שהיו כולן שוין ליהרג ולא היה יחוד מעשה לשום אחד מהם בפרטות הילכך אף על פי שהתרו בו שלא יהרוג אותו הישראלי ואיהו נמי קיבל עליו התראה להרגו לאותו הישראל כיון שלא זרק באופן שיהרוג ביחוד אותו שהתרו בו אלא הזריקה היתה באופן שיהרוג איזה שיזדמן אם רוב כותי הוא או מחצה על מחצה פטור והכי משמע להו לרבנן וארב לו ליחודי מעשה לבר ישראל שיהיה הזריקה כדי להרוג הישראל ואם רוב ישראל אף על גב דכותי אחד ביניהם אף על גב דלא יחד מעשה לאותו ישראל שנתכוון מכל מקום כיון דרוב ישראל יחד מעשה לישראל מיקרי. ויש ליישב פירש"י דבמסכת ב"ק פרק ארבעה וחמשה ודפרק הנשרפין פרט לזורק אבן לגו והתרו בו שלא יזרוק שיש בחבורה ישראלי ופן תבא ההכאה על ישראל וקבל עליו התראה ולקמן ניישב קושית דהתראת ספק בס"ד וזרק האבן והרג בו ישראל אם רוב כותי א"נ פלגא ופלגא איכא למימר דלכותי איכוון ואפילו אמר דלישראל איכוון כיון דהוו רוב כותים א"נ פלגא ופלגא ואיהו זרק האבן בינייהו ולא יחד הזריקה לבר ישראל פטור כיון דהוה שוה ההכאה על הכותי כמו על הישראל והיינו דפריך ותיפוק ליה דרובא כותים נינהו פי' למה לי מדכתיב וארב לו ומשום דלא נתכוון לבר ישראל פטור אפילו נתכוון לבר ישראל נמי פטור כיון דרובא כותים נינהו והזריקה לא היתה ביחוד לישראל ואי נמי פלגא ופלגא והצילו העדה כתיב פי' אף על גב דאיהו אמר לישראל איכוון כיון דלא זרק בענין שתבא ההכאה על ישראל בדוקא והצילו העדה קרינן ביה וב"ד יצילו אותו ואוקימנא לה דאיכא תשעה ישראל וכותי אחד ביניהם ואי לאו משום דכותי קבוע אף על גב דאיהו אמר דלכותי איכוון כיון דזרק בענין שהיו כולן שוין בהכאה ורובא ישראל ובא ההכאה על הישראל חייב דלישראל איכוון מיקרי דמעכשיו הפך כוונתו ומעשה עיקר אבל השתא דאמרינן דכותי קבוע הוא פטור והא דלא נקט אדם ובהמה משום דמזלא דאדם עדיפא וכשזורק על האדם ועל הבהמה יותר קרוב שתהא ההכאה על הבהמה מעל האדם ולהכי נקט ישראל וכותי ששניהם שוין וכיוצא בזה אמרינן במסכת ב"ק בכמה דוכתי ובחולין פרק אלו טרפות. ודע שבקצת ספרים כתוב וא"נ פלגא ופלגא וספק נפשות להקל משמע דאיכא טעמא לפטור בפלגא ופלגא מלבד טעמא דספק נפשות ואפשר שזהו שכתב רש"י תיפוק ליה דרובא כותים נינהו. ולמה לי קרא ואי נמי פלגא ופלגא אכתי לא אצטריך קרא דמהיכי תיתי דנקטליה. ספק נפשות. ספק דיני נפשות להקל דהא והצילו העדה כתיב. פירוש לפירושו דמאי דקאמר ותיפוק ליה עלה דתרווייהו קאי עלה דרובא כותים ועלה דפלגא ופלגא אלא דברובא כותים פריך להדיא למה לי קרא ועלה דפלגא ופלגא פריך מהיכא תיתי דנקטליה עד דאצטריך קרא למעטינהו ופריך נמי עלה דפלגא ופלגא ועוד דספק נפשות להקל ואם תשאל הא כי פריך מעיקרא מהיכא תיתי דנקטליה היינו משום דהויא ליה ספק נפשות. תשובה דמעיקרא הכי קאמרינן כיון דהוו פלגא ופלגא וההכאה שוה לכותי כמו לישראל מהיכא תיתי דנקטליה ואפילו תימא נמי כיון דאיכוון לישראל אע"ג דזרק בשוה לכלם לעולם המעשה הולכת אחר הכונה ומה שמכוון הוא ניהו מה שיעשה מכל מקום ספק דיני נפשות להקל דהא והצילו העדה כתיב וצריך לחפש לו זכות כל מאי דאפשר. וזהו שכתב רש"י ספק נפשות. ספק דיני נפשות להקל דהא והצילו העדה כתיב כנ"ל. ובקצת ספרי דוקני גרסינן אי נמי פלגא ופלגא ספק נפשות כו' ולשיטת הרמ"ה לשון ספק נפשות ניחא טפי כפשטו ולשון תיפוק ליה לא אתי שפיר למאי דפרישנא לשיטת רש"י ז"ל ורש"י ז"ל נדחק לתרוצא דוק ותשכח. הקשו בתוספות למ"ד התראה ספק לא שמה התראה אפילו ספק נפשות להחמיר פטור משום דהתראת ספק היא ואי למ"ד שמה התראה היכי פטרינן ליה כשנמצא שישראל הרג הא מחייב בהכה את זה וחזר והכה את זה ובנותר כו' ופי' ה"ר אליעזר מגרמיזא ז"ל דהכי מקשו אי אליבא דמ"ד שמה התראה פי' דנחשב כאילו אמר אפילו אם הוא ישראל אינו נמנע אם כן ספק נפשות לא יועיל. עכ"ל במסכת ב"ק בפרק ארבעה וחמשה ותירצו בתוספות דאפילו מ"ד גבי הכה את זה כו' וגבי נותר דהתראת ספק שמה התראה מודה הכא דלאו שמה התראה דשאני התם שיודע בודאי שיבא לידי איסור אם יותיר או יכה את שניהם מש"ה שמה התראה אבל הכא אינו יודע שבודאי יבא לידי איסור שאינו יודע את מי יכה. ואם תשאל השתא דאמרינן דהכא כ"ע מודו דהתראת ספק לא שמה התראה נחזור לקושיין דמעיקרא למה לי טעמא דספק נפשות להקל בלא האי טעמא פטרינן ליה אפילו ספק נפשות להחמיר. תשובתך אילו אמרת ספק נפשות להחמיר אין לחלק הך דהכא מהכה וחזר והכה דהכא נמי הכנסתו לבית הספק של נפשות היינו נמי איסורא והוה ליה כהכה את זה וחזר והכה את זה דבודאי יבא לידי איסור ומשום דספק נפשות להקל הוא דאמרינן דלאו שמה התראה כלל. וז"ל הרא"ש ויש לומר דשאני הכא שיודע בבירור שיבא לידי ודאי איסור אם יותיר או יכה שניהם משום הכי שמה התראה אבל הכא כשזורק אבן לגו אינו יודע שודאי יכה ישראל הילכך משום ספק נפשות אמרינן דלאו שמה התראה. וה"ר אליעזר מגרמישא פי' בפ' ארבעה וחמשה וז"ל אבל הכא כשזורק אבן לגו היינו משום ספק נפשות להקל נחשב כאילו אינו יודע דאי ספיקא לחומרא חשיב כאילו יודע שיזרוק לישראל. ע"כ: וז"ל הרשב"א בחדושיו לב"ק פרק ארבעה וחמשה א"נ פלגא ופלגא ספק נפשות להקל. הקשו בתוס' האי אליבא דמאן קא מסיק הכי אי אליבא דמ"ד התראת ספק שמה התראה היכא פטרינן ליה הכא אם נמצא שישראל הרג הא מחייבינן ליה בהכה את זה וחזר והכה את זה אף על גב דספק הוא ובנותר שאמרו לו אל תותיר. ויש לומר דשאני התם שיודע בבירור שיבא לידי ודאי איסור אם יותיר או יכה שניהם מש"ה שמה התראה אבל הכא כשזורק אבן לגו אינו יודע שיבא לידי איסור ודאי שאינו יודע את מי יכה. ולי נראה דלא שייך בכי הא התראת ספק דכל היכא דאיכא תשעה כותים וישראל אחד לא שייך התראת ספק דכל רובא כודאי משוינן ליה וכדאמרינן אילימא תשעה כותים וישראל אחד ביניהם תיפוק ליה מהא דרובא כותים נינהו והיינו נמי דכי איכא תשעה ישראל וכותי אחד ביניהם היה לנו לחייבו כאלו נתכוון לישראל ממש אלא דפטריה רחמנא מוארב לו והלכך אף כשהן מחצה על מחצה נידונין ברוב להקל משום ושפטו העדה והצילו העדה ואף על גב דאיכא נמי מחצה דישראל להקל אמרינן להחמיר לא אמרינן מחצה על מחצה כרוב וכדאמרינן נמי [בתשעה ישראלים ונכרי אחד ביניהם כל קבוע כמחצה על מחצה להקל ולא אמרינן להחמיר] בתשעה כותים וישראל אחד ביניהם דאפי' בלא טעמא דספק נפשות להקל פריך ליה מדינא דרובא נינהו כנ"ל. ע"כ:

וז"ל שיטה ישנה אף פלגא ופלגא כו'. וא"ת תיפוק ליה דהתראת ספק לאו שמה התראה. יש לומר אין זו התראת ספק שהרי אנו יכולין להתרות בו בברי שאם יזרוק לישראל זה יתחייב משא"כ הכא דלא ידעינן אבוה מאן שיתחייב בהתראתו. ואם תאמר למאן דאמר התראת ספק (לאו) שמה התראה היכי פטרינן ליה הכא ואי משום ספק נפשות התם נמי בהכה את זה וחזר והכה את זה איכא למימר ספק נפשות להקל. יש לומר התם הויא התראה כיון דחזינן דהאי גברא כונתו לעבור שהרי אחר שהכה זה חזר והכה זה בקבלת התראה והשלים העבירה אבל הכא מתחלה כשהוא זורק סבר דילמא על כותי אזרוק ואינו מתכוון לודאי עבירה כך תירץ מורי נר"ו ע"כ: ודע דלשיטת הרמ"ה דכתיבנא לעיל אין שום קושיא כלל מההיא דהתראת ספק. ואין צריך שום תירוץ: וז"ל תלמיד הרשב"א ספק נפשות להקל. ואם תאמר למאן דס"ל דהתראת ספק שמה התראה אמאי מחייב והא אמרינן ספק נפשות להקל ולמ"ד לאו שמה התראה תיפוק לי משום ספק נפשות להקל ואפשר לומר דלא אמרינן ספק נפשות להקל אלא כשאנו מסופקים אם נתכוון להרוג חברו אם לאו כגון שזרק אבן לגו ולא ידענו אם נתכוון להרוג ישראל או כותי וכל כיוצא בזה שנאמר וארב לו עד שיתכוון לו אבל היכא שאנו רואים אותו מתכוון להרוג חברו מן הדין לא היה צריך התראה אלא שהתורה הקלה עליו ולמ"ד התראת ספק שמה התראה ת"ל דמאורייתא סגי ליה בהתראת ספק כי האי מדחזינן ליה דנתכוון למקטליה ולמ"ד לאו שמיה התראה ס"ל דהתראה ודאי בעינן ופטור ולא מדין ספק נפשות שהרי אנו רואין אותו מתכוון להרוג חבירו אלא כמו שאמרנו. ע"כ:

עוד הקשו בתוס' לר"ש קבוע מנליה ואין לומר כדמסקינן בפרק הנשרפין דר"ש סבר כר' דיליף נתינה נתינה וכו'. דאכתי לתנא דבי חזקיה מנא ליה קבוע וכו' ואין לתרץ מדאצטריך היקשא ידעינן דפטור ממיתה דתוכל לקיים היקישא דשוגג למזיד דרך ירידה לדרך עליה. כן כתב ה"ר אליעזר מגרמישה בפרק ד' וה'. וה"ר ישעיה ז"ל כתב בחידושיו למס' קמא וז"ל תימא לר"ש מנליה כל דקבוע כמחצה על מחצה דמי. ויש לומר דעיקר דרשא דדריש עד שיתכוון לאו מוארב לו נפקא אלא מדכתיב ונתת נפש תחת נפש ודריש נאמרה נתינה למטה ונאמרה נתינה למעלה ונתן בפלילים מה להלן ממון אף כאן ממון והתם נתכוון להרוג זה והרג את זה הוא והא דמייתי הכא וארב לו מפני שהדרשה פשוטה אמנם לתנא דבי חזקיה דלא יליף נתינה נתינה דהא פטרינן ליה אף מממון ע"כ יליף פיטורא בנתכוון להרוג את זה והרג את זה מוארב לו ואם כן כל קבוע מנליה ואומר ר"י דבין ר"ש בין תנא דבי חזקיה דרשי ליה מוקם עליו. ע"כ:

והרשב"א ז"ל בחדושיו לקמן וז"ל ויש לתמוה דר"ש דלית ליה הך דרשא כל קבוע כמחצה וכו'. מנא ליה ואם תאמר דיליף ליה מוקם עליו א"כ לא הוה שתיק גמ' מלומר ור"ש הוא מנליה יליף לה מוקם עליו דזו שיטה פשוטה בכל התלמוד כשמוצא טעם לבעל הדין. ע"כ: וכן כתב הר"ן ז"ל בחדושיו לסנהדרין וז"ל איכא למימר דר"ש לית ליה מדאורייתא דינא דקבוע אלא מדרבנן דהתם בכתובות כדשיילינן מדאורייתא מנא לן לא משכח לו אלא מוארב לו וקם עליו אליבא דרבנן ואילו ה"ל לר"ש קרא אחרינא הוה מייתי ליה תלמודא ולענין פסק הלכה קי"ל כרבנן דנתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב כל היכא דאיכא התראה דיחיד ורבים הלכה כרבים ועוד דבעלמא אית לן דקבוע מדאורייתא ולר"ש לא משכחת לה קבוע מדאורייתא וכדכתיבנא. והתימה מהרמב"ם שפסק דנתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור כר"ש ולא מחוור וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל בפ"ד מה' רוצח. עכ"ל הר"ן בפרק הנשרפין. אבל הריטב"א כתב דר"ש נפקא ליה קבוע מדכתיב תרי קראי וארב לו וקם עליו חד פרט דנתכוון לזה והרג לזה וחד לאשמועינן דין הבועל לעלמא והיינו דלא חשבינן ליה מיעוט לרבות ולרבנן חד למעוטי נתכוון לנפלים והרג בן קיימא וחד לזורק אבן לגאו ע"כ. ודע דלא אמרו כל קבוע כמחצה וכו' אלא כשהקבע ניכר לעצמו כההיא דתשע חנויות אבל בדבר המעורב שאינו ניכר ליכא למימר הכי שאם כן אין לך איסור בטל בהיתר ואנן קי"ל דבדאורייתא חד בתרי בטיל אלא ודאי כדאמרינן. והא דאמרינן בפרק התערובות [עג ב'] גבי שור הנסקל שנתערב בין השוורים אפילו אלף כלם ימותו ופרכינן ונכבשינהו ונימא כל דפריש מרובא פריש ופרקינן שמא יקח מן הקבוע. לאו למימר שהשור המעורב נעשה קבוע שהרי אינו אוסר קבוע אלא משום דבר שבמנין או משום דבעלי חיים לא בטילי אלא ה"ק דגזרינן פירש אטו שאינו פירש ואף על גב דלעיל לא גזרו נמצא אטו לוקח התם לפי שפירש מאליו אבל התם דאנן כבשינן להו דניידין איכא למגזר וכן פירש ר' אחאי ז"ל. כן כתב הריטב"א ז"ל. וכן כתוב בתוס' פרק גיד הנשה. הקשה הרא"ה ז"ל דהיכי פשיט מההיא דט' ישראל וכו' דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי בין להקל בין להחמיר והא ההיא היינו חומרא דלא קטלינן ליה. ותירץ כיון דמדאורייתא הוא בדאורייתא לא שנא קולא ולא שנא חומרא. ע"כ: וז"ל שיטה ישנה לא צריכא דאיכא תשעה ישראל וכותי אחד ואף על גב דהכא לחומרא הוא שאין אנו רוצים להרגם י"ל דבדאורייתא ליכא חלוק בין לקולא בין לחומרא דליכא ספיקא קמי שמיא ע"כ. ובתוס' הר"ף ז"ל בפרק הנשרפין כתוב וז"ל מהכא קים לן ספ"ק דכתובות ובפ"ק דפסחים דכל קבוע כמחצה. והקשה ר"ש היכי מוכח מהכא האי דינא דילמא דוקא בדיני נפשות דאמר רחמנא הכי להקל דכתיב והצילו העדה אבל בעלמא לא דהא אשתו ואחותו דנתכוון לזו ובעל לזו חייב שהרי מתעסק בהיתר חייב בחלבים ובעריות ומדלא ילפינן בעלמא פטור כשאין מתכוון מרוצח לרבנן נמי לא נילף מינה קבוע בעלמא לכ"נ למהר"ף ז"ל דכיון דהא דאזלינן בעלמא בתר רובא נפקא לן מאחרי רבים להטות דכתיב גבי נפשות והכא גלי לן דקבוע חשוב כמחצה גבי נפשות ולא אזלינן בתר רובא ילפינן מינה בעלמא דקבוע כמחצה ולא ניזיל בתר רובא דליכא למימר דיני נפשות שאני כיון דכל עיקר רובא דעלמא מדיני נפשות ילפינן לה וכן רש"י ז"ל תירץ בע"א. ע"כ:

אתמר רב חייא בר אשי אמר רב הלכה כר' יוסי. כלומר הלכה לדורות ורב חנן בר רבא אמר רב הוראת שעה היתה. פי' אבל לא הלכה לדורות ופירש"י ז"ל הוראת שעה היתה שהקלו בדבר זה לפי מה שראו הוכחות זה דבריו ז"ל ובודאי דהכין הוא המסקנא אבל ה"נ משמע לישנא דהוראת שעה היתה שהעמידו באותה שעה לפי מה שראו וכי פרכינן לקמן לרב חנן מההיא דמצא בה תינוק דאמר רב דליוחסין לא סגי בחד רובא הכי הוה משמע לן הוראת שעה להעמיד. הריטב"א ז"ל: ודע דלשון הוראת שעה היתה משתמע לתרי או תלתא אנפי או שנאמר הוראת שעה היתה מה שמיקל ר' יוחנן בחד רובא ופליג עליה דר' חייא בר אשי דאמר הלכה כר' יוסי ופליג עליה דאין הלכה. וכ"ת דהא מעשה רב הך מעשה דר' יוחנן בן נורי הוראת שעה צורך שעה היתה או ראו צדדי היתר וכמו שפירש רש"י ז"ל א"נ יש לפרש הוראת שעה היתה מה שהחמירו להצריך תרי רובי ולדורות בחד רובא סגי א"נ יש לפרש הוראת שעה היתה שמצאו שהיו שם תרי רובי ומעשה שהיה כך היה ולא דבעי לדורות הכי דאה"נ דאילו אשכחו חד רובא הוה נמי סגי בהכי ומעיקרא ס"ד דר' ירמיה באנפא קמא דכתיבנא וכן במסקנא וכי אקשי' ולר"ח כו' ס"ד באינך אנפי וכדבעי' לפרושי בס"ד כנ"ל:

הלכה כר' יוסי. ק"ל נהי נמי דמהימנת לה דלכשר נבעלה הא רב ס"ל פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה דגרסינן במס' יבמות פרק הבא על יבמתו [יבמות נט ב'] אנוסת ומפותת חבירו לא ישא ואם נשא ראב"י אומר הולד חלל וחכמים אומרים כשר אמר רב הונא אמר רב הלכה כר"א בן יעקב איכא דאמרי וכן אמר רב הונא אמר רב וכן אמר רב גידל אמר רב מאי טעמא דר' אליעזר סבר לה כר' אלעזר דאמר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה ומקשינן ומי סבר והא קי"ל דמשנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי ובהא אמר רב עמרם אין הלכה כר' אלעזר ואילו מהא דפסק כר' יוסי לא מקשה התם עליה. ויש לומר תרי אמוראי אליבא דרב וצ"ע. שיטה ישנה:

מתיב ר' ירמיה וכו'. יש לפרש דממה נפשך קא פריך דאי מיירי מתניתין בחד רובא וכפשטא דמתניתין א"כ תקשי לרב חייא בר אשי דפסיק משמיה דרב דהלכה כר' יוסי דהא רב גופיה אמר לא שנו אלא להחיותו אבל ליוחסין וכו' ואי מיירי מתני' בתרי רובי וכדקאמר רב יהודה בקרונה של צפורי היה מעשה הילכך לרב חייא בר אשי ניחא ומיהו לרב חנן בר רבא קשיא דהא עלה דרב חייא קאי דמוקי לה מתני' בתרי רובי וקא מהדר ליה דאיברא ודאי דבתרי רובי הוה מעשה ומיהו הוראת שעה לאצרוכי תרי רובי אבל לדורות לא בעי' תרי רובי והילכך מותיב רבי ירמיה שפיר אפילו ידעה היא דרב יהודה אמר רב בקרונות של צפורי וכו' וכדפרישית אבל קשה במאי דמהדר ליה תלמודא אישתמיטתיה הא דאמר רב יהודה וכו' והא לא אישתמיטתיה כלל וכדפרישית לכך הנכון כמו שפרש"י ז"ל דקס"ד דר' ירמיה דמשום רוב העיר גרידתא אכשרוה ואמר רב עלה הלכה כר' יוסי פי' לרב חייא בר רב אשי בלחוד הוא דקא מותיב ומהדר תלמודא אישתמיטתיה הא דאמר רב יהודה וכו' ושוב פריך תלמודא ולרב חנן בר רבא דאמר וכו' וכדבעי' לפרושי קמן בס"ד. ואם תשאל ומנליה לתלמודא דר' ירמיה קא מותיב לרב חייא בר רב אשי בלחודיה וקס"ד דמשום רוב העיר גרידתא אכשרוה עד דמהדר עליה אישתמיטתיה וכו' ודלמא ר' ירמיה ממה נפשך קא פריך וכדפרישנא. תשובתך חדא דלשון הוראת שעה היתה לא משמע אלא להקל וכדאמר גבי אליהו בהר הכרמל ופנחס ולהכי כתב רש"י הוראת שעה היתה. הך דר"י בן נורי צורך שעה היתה אם ראו שם שאר צדדי היתר כו'. מתיב ר' ירמיה. קס"ד דמשום רוב העיר גרידתא כו' ע"כ. ועוד דאי לרב חנן ליכא לאותובי וליוחסין לא בעינן כו' דהא איהו נמי קאמר דלהוראת שעה אצרכוה נמי תרי רובי אלא ה"ל לאקשויי ולדורות לא בעינן תרי רובי אי נמי לא ה"ל לאקשויי אלא בקוצר ולא בעינן תרי רובי ולמה ליה למנקט וליוחסין כלל דהא עלה דיוחסין קיימינן אלא ודאי להכי נקט האי לישנא משום דקס"ד דמשום רוב העיר גרידתא לא אכשרוה דומיא דתשע חנויות ואמר רב עלה הלכה כר' יוסי ולהכי מותיב וכי לא שני לן בין תשע חנויות ליוחסין. ומיהו אי קשיא לן נמי עלה דרב חנן ליכא למימר הכי דהא שני לן דלהוראת שעה אצרכוה תרי רובי ביוחסין מה שלא אמרו כן בתשע חנויות דמעולם לא אמרו בהם דליבעו תרי רובי ונפקא מינה דאי איכא בי דינא ומחזי להו לאחמורי דלא לסגי בחד רובא הרשות בידם ובתשע חנויות אין להם להחמיר דכבר נפסק הדין דבחד רובא סגי וכיוצא בזה כתב הרא"ה ז"ל וכדבעינן למכתב קמן בס"ד. ואם תאמר אם כן מאי פריך לקמן ולרב חנן בר רבא וכו' לפי שיטתו של רש"י ז"ל לקמן נפרש אותו בס"ד כנ"ל. עוד יש לי לפרש דר' ירמיה לא מצי למפרך משום ממה נפשך וכדכתיבנא דהא איכא לפרושי נמי דלא פליגי בדינא כלל אלא דרב חייא סבר דמתני' מיירי בתרי רובי ומשום הכי הלכה כר' יוסי ורב חנן סבר דלעולם מתניתין בחד רובא מיירי והוראת שעה היתה ומיהו לדורות בעינן תרי רובי והא דפריך לקמן ולרב חנן בר רבא דאמר וכו' היינו דמשום דמשני אישתמיטתיה משמע דהא דרב יהודה כו' ומדנקט לשון אישתמיטתיה משמע דהא דרב יהודה גמירי לה הכין וליכא מאן דפליג עלה ולהכי פריך ולרב חנן ומשני מאן דמתני הא לא מתני הא. ואם תאמר א"כ אמאי נקט לישנא דאשתמיטתיה כיון דמצינן למימר דלאו קושטא דמילתא הכין וכדמשני הכא מאן דמתני הא לא מתני הא. ויש לומר דלר' ירמיה הוא דמשנינן ליה בהאי לישנא דאילו ידע האי דרב יהודה אמר רב לא הוה מצי לאפלוגי אבל רב חנן דאמרה נמי משמיה דרב שפיר מצינן לשנויי מאן תנן דמתני הא כו'. ואם תאמר לר' ירמיה דקס"ד נמי דמאי דקאמר שמואל לפקח עליו היינו פירושו דאף לפקח עליו את הגל בשבת חשבינן ליה לישראל וכדבעינן למכתב קמן בס"ד אלמא משמע דליוחסין לא דרב ס"ל נמי כשמואל מעתה אמאי לא מותיב נמי משמואל אדשמואל דלעיל קאמר אמר שמואל הלכה כר"ג דמכשר אפילו ברוב פסולין ואף על גב דקאמר ואת לא תעביד עובדא וכו' היינו ברוב פסולין אבל ברוב כשרין לכתחלה נמי מכשר והוא מודה מיהת לרב דליוחסין לא וכדכתיבנא. ודוחק לומר דלא שמיע ליה לר' ירמיה הא דרב יהודה אמר שמואל דלעיל דהלכה פסוקה היא ומימרות דשמואל היו שגורות בפי האמוראים כדאיתא בכמה דוכתי בתלמודא. ויש לומר דמדשמואל אדשמואל לא קשיא דהא ודאי ר"ג אזיל בתר חזקת הגוף דהא מכשר אפילו ברוב פסולין ותנוק שאני דלית ליה חזקה דכשרות ואף על גב דאיכא לפרושי דמאי ליוחסין דקאמר היינו דאין מחזיקין אותו בחזקת ישראל ואם בא על בת ישראל נפסלה בביאתו אף ע"ג דאית ליה חזקה דכשרות מ"מ שאני התם דבתינוק דבדידיה אתי לידי ריעותא לית ליה חזקה דכשרות ועיקר מאי דאתינן למידן עלה דידיה קא אתינן דבו נופל הספק אבל הכא האשה דאיתיליד בה ריעותא אית לה חזקה דכשרות אבל מרב אדא מותיב שפיר דכיון דבעי רובא להכשיר אלמא כר' יהושע ס"ל דלא אזיל בתר חזקת הגוף דידה וכיון דבעי רובא הא איכא למגזר דילמא אזלה איהי לגבייהו וחזקה לא מהניא ולא מידי דלא ניחוש להך גזרה אבל היכא דאיכא תרי רובי תו לא חיישינן להך גזרה כלל מעתה אין לחלק ביוחסין לר"י בין היכא דאיכא חזקה להיכא דליכא חזקה אבל בין חד רובא לתרי רובי וכדמפרשינן טעמא לעיל דמאי שנא תרי רובי מחד רובא והשתא ניחא נמי קושיא אחריתי דאמאי אקשינן בהאי לישנא וליוחסין לא בעינן תרי רובי לא הוה ליה לאקשויי אלא הכי וליוחסין מי סגי בחד רובא דהא מדרב לא שמעינן להדיא דבעינן תרי רובי אלא דליוחסין לא סגי בחד רובא וכדקאמר אבל ליוחסין לא והילכך ה"ל למנקט בתיובתיה בהאי לישנא אלא להכי נקט בהאי לישנא לאשמועינן דליוחסין אין לחלק אלא מחד רובא לתרי רובי אבל החזקה לא מעלה ולא מורדת וכדכתיבנא לעיל כנ"ל ואפשר דלכך כתבו התוספות וליוחסין לא בעינן תרי רובי ורמינהי כו' הוה מצי לשנויי שאני תינוקת דלית לה חזקה דכשרות. ע"כ ודוק שתפסו בקושיא וכתבו הוה מצי לשנויי. אלא ודאי קשיא להו אמאי לא קשיא ליה מדשמואל אדשמואל. ותירצו דהוה מצי לשנויי כו' א"נ דקשיא להו אידך קושיא דכתיבנא ותירצוה דהוה מצי לשנויי כו' כנ"ל. עוד הקשו בקונטריסין השתא לפי הקס"ד דלא הויא אלא חד רובא יקשה הספר ר' יוחנן בן נורי דאמר כמאן דפריך לעיל. וי"ל דניחא ליה למפרך מרב ארב. ע"כ: