שיטה מקובצת על כתובות יא.

מתני' הגיורת והשבויה וכו'. פי' הא דקתני הגיורת ולא קתני הכותית או הנכרית כדקתני השבויה והשפחה דכיון דכבר נתגיירה לא בעי למקרייה בשם של כותית שהיא גנאי. הריטב"א ז"ל. והרמב"ם ז"ל כתב בפי"א מהלכות אישות וז"ל וכן הנושא בתולה משוחררת או גיורת או שבויה אם נשתחררה השפחה ונתגיירה הכותית ונפדית השבויה וכן פחותות מבת ג' שנים וכו'. הא קמן דמתניתין דקתני הגיורת וכו' מיירי בשעה שבא לישא אותה והרי היא גיורת והילכך אסור להזכיר לה שם כותית כדתנן בפרק הזהב ואם היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך וכו' והא דתנן השפחה לא אכפת לן משום דכבר היא ישראלית גיורת אלא דחסר לה גט שחרור. ואליבא דרב יוסף דסבירא ליה אם הגדילו יכולין למחות ואפילו קטנים שנתגיירו עם אביהם ניחא טפי דקתני הגיורת פירוש שנתגיירה בעודה קטנה ונשארה בגירותה שלא מיחתה ולמאי דכתבו התוספות לקמן גבי מטבילין אותו על דעת בית דין ניחא נמי דכתבו ז"ל דכותי קטן כיון דבא להתגייר חשבינן ליה כישראל קטן הילכך להכי קרי לה גיורת עד שלא נתגיירה כנ"ל:

שנפדו ושנתגיירו. הא דלא נקיט להו כסדרא דרישא דליתני שנתגיירו ושנפדו יש לומר דמעיקרא קתני לפום [חשיבותייהו דגיורת חביבא ליה שנכנסה תחת כנפי השכינה ובתר הכי קתני לפום] קדימת תקנתם ואשמועינן דפדיון שבוים קודם לגיורת נכרית וגיורת נכרית קודמת לשחרור שפחה וטעם נכון יש בדבר וקל להבין. הריטב"א ז"ל. וכן כתב מרנא ורבנא הרב הגדול מוהר"ר דוד בן אבי זמרה ז"ל. וז"ל איכא למידק בהך מתני' טובא ה"ל למתני הנכרית ותו אמאי תני בה"א הידיעה ואפילו למאן דס"ל אורחיה דתנא הכי והכי הכא קשה כיון דרישא לא תני בה"א אמאי תני סיפא בה"א ותו למה התחיל בהגיורת הו"ל להתחיל בשבויה ותו כיון דהתחיל בהגיורת אמאי קאמר שנפדו ברישא הל"ל שנתגיירו ושנפדו ותו למה הוצרך לפרט הל"ל כל אשה פחותה מבת ג' שנים ויום אחד כתובתה מאתים וכו' ויש לומר דמש"ה לא תנא כל אשה וכו' לאשמועינן דאפילו דמספקא לן אם נבעלה אם לא נבעלה כי הוו יתרות מבנות ג' שנים ויום אחד מחזיקין לה בודאי בעולה וכתובתה מנה והא דתני בה"א הידיעה נקט לשון חשיבות כלו' הגיורת החשובה שבאת ליכנס תחת כנפי השכינה ולהכי לא קתני הנכרית כיון שבאת תחת כנפי השכינה אין ראוי לקרותה עוד נכרית ולהכי התחיל בה ומאי דנקט שנפדו ברישא משום דאם היה לפנינו פדיון שבוים וגרות גרים פדיון שבוים קודם ואם היה לפנינו גרות גרים ושיחרור עבדי' גרות גרים קודם ואדרבה המשחרר עבדו עובר בעשה. עכ"ל: וז"ל תלמידי ה"ר יונה הא דלא נקט שנתגיירו תחלה כמו ששנה הגיורת תחלה מפני שבשעה שמזכיר התיקונין רצה להזכיר תקון הישראלית תחלה ע"כ. וכן כתב תלמיד הרשב"א ז"ל שנפדו וכו' האי דלא נסיב הסדר כדקא נסיב ברישא משום דלא רצה להתחיל בתקלת הישראלית והתחיל בגיורת וכשהיה לו לדבר בתקנה התחיל בישראלית ואמר שנפדו וכו' ע"כ. ואפשר דמעיקרא קתני להו לפום נטירותייהו דגיורת מנטר' טפי אפילו משבויה וכל שכן משפחה וכדאיתא בפרק כהן משיח בהוריות [יג א'] שאלו תלמידיו את רבי אלעזר בן צדוק מפני מה הכל רצין לישא גיורת וכו' זו היתה בחזקת שימור וכו' ולא זו אף זו קתני. ואכתי איכא למידק דפתח בלשון יחיד הגיורת וכו' וסיים בלשון רבים שנפדו ושנתגיירו וכו' ובשלמא בגיורת איכא לתרוצי דמיירי שנתגיירה עם אבי' וכדמוקי לה בגמרא בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו ולהכי נמי נקט הגיורת בה"א הידיעה דעדיפא טפי הך גיורת מאותה דאטבלינהו על דעת ב"ד וכדאיתא בגמרא אבל בשבויה ושפחה מאי איכא למימר ושמא י"ל דקמשמע לן דאף על גב שנפדו אביה ואמה וכן הגיורת וכדכתיבנא וכן השפחה דאביהן נאמן משמרתן אפ"ה דוקא פחותות מבת ג' שנים ויום אחד אבל יתרות כתובתן מנה כנ"ל:

כתובתן מאתים וכו'. תרווייהו אצטריכו דלא תימא כתובה הוא דתקון אבל מכל מקום אין עליהם טענת בתולים דכיון שהיו בין הכותים ע"ד בעולה נשאת ובטל חזקה ולא תימא נמי דדוקא טענת בתולים יש להן כיון שבתוליהן חוזרים אבל לא תקנו להם חכמים כתובה מאתים כיון שנפגמו קמ"ל. הריטב"א ז"ל:

גמרא גר קטן בזה"ב היו מטבילין אותו ע"ד בית דין. פרש"י ז"ל שהביאוהו אביו ואמו לבית דין לגיירו אף על פי שלא נתגיירו הם ואף על פי שהוא אין בו דעת כלל מטבילין אותו ע"ד ב"ד וכל שכן כשיש לו דעת והוא בא מעצמו להתגייר ולאפוקי כשאין בו דעת ואין אביו ואמו מביאו לבית דין שאין מטבילין אותו. הריטב"א ז"ל. ובפירושי רש"י ז"ל אין הלשון כן אלא ככתוב ע"ד בית דין. אם אין לו אביו ואמו הביאתו להתגייר. וקשה מה נפשך אם אמו נתגיירה עמו למה לי דעת בית דין דהא דחינן בגמר' לקמן בגר שנתגיירו בניו עמו ומה לי אב או אם לענין זה הכי נמי נגררים הבנים אחר האם כמו אחר האב ויותר ואם לא נתגיירה אמו עמו למה ליה למימר דאין לו אב אפילו שהיה לו אב כיון דאינו מתגייר עמו בעי' דעת בית דין. ואפשר דכל שיש לו אב ואם ומביאין אותו להתגייר אף על גב דאינם מתגיירים עמו ניחא ליה במאי דעבדי ליה אביו ואמו ואינו צריך דעת בית דין. והרשב"א ז"ל כתב וז"ל ופרש"י שהביאתו אמו ולאו למימרא דבלאו הכי לא מטבילין ליה אלא לומר דאין בית דין מחזירין למול ולטבול את העובדי כוכבים הקטנים מעצמם ואף על גב דאתי לסיועי ממתני' ודחינן מתני' בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו לא שיהא חלוק בדבר זה בין אב ואם שהבנים גם כן נגררים אחר האם אלא כאן שהביאתו האם ולא נתגיירה והתם שהביאתו ונתגיירה עמו וה"ה לאם דניחא להו למעבד מאי דעבד אבוהון או אמן כן נראה ע"כ. והרא"ה פי' וז"ל מטבילין אותו על דעת בית דין פי' כשבא לפנינו להתגייר ורוצה מעצמו בדבר ואף על גב דדעתיה לא חשיב מקבלין אותו על דעת בית דין דזכות הוא וזכין לאדם שלא בפניו ע"כ. הקשו המפרשים אמאי נקט מטבילין ולא קאמר מלין ותירץ הרשב"א דמילתא דשייכא בזכרים ובנקבות נקט. עוד תירץ ז"ל משום דטבילה גמר מלאכתו כדקי"ל מל ולא טבל כאילו לא מל נקט מטבילין. ומשמע לי שזהו שכתב רש"י מטבילין. דאין לך גר בלא מילה וטבילה ודוק כנ"ל. עוד תירץ הרשב"א דלרבותא נקט טבילה משום דמילה דין הוא שתעלה לו כשיגדיל ויתרצה דישנה בעולם בשעת רצונו אבל טבילה דבשעתה לא היה בן דעת ובשעה שנתרצה אינה בעולם אימא לא כיון שגירותו מסופק שהרי יכול הוא למחות כשיגדיל קמ"ל. ואפשר דלהכי נקט טבילה משום דחשיבא זכות גמור אבל מילה כיון שמצטער לא חשיבא זכות ולא שייך ביה למימר על דעת בית דין ומיהו כיון דכבר מל אפי' הויא חובתו כבר יצא ידי מילה ושוב כשיטבילוהו הויא ליה זכות ונגמרה מלאכתו על דעת בית דין שפיר כנ"ל. ואפשר דלהכי כתבו התוספות מטבילין אותו על דעת בית דין משום דזכות הוא. עוד מקשה הריטב"א האיך מטבילין אותו והא גר בעלמא בעינן שיודיעוהו קלות וחמורות ותירץ דההוא למצוה ואינו לעכב והכא דלאו בר הודעה הוא אינו מעכב:

וז"ל שיטה ישנה גר קטן כו'. ואף על גב דצריך קבלה ה"מ היכא דאפשר אבל בקטן לא אפשר ונפקא מינה דאי נגע ביין לא הוי יין נסך ע"כ. עוד הקשו בתוספות דהכא אמרינן מטבילין אותו על דעת בית דין ופירושם משום דזכות הוא לו ותימא דטעמא דזכין לאדם שלא בפניו הוי מטעם שליחות דכיון דזכות הוא לו אנן סהדי דניחא ליה במאי דעבדינן שליחותיה וכן מוכיח בפרק קמא דב"מ [יב א'] בגמרא דראה אותן רצין ואמרינן התם חצר לא גרע משליחות הילכך גבי גט דחוב הוא לה ואין חבין לאדם שלא בפניו לא מהני אלא בעומדת בתוך חצרה וגבי מתנה דזכות הוא לה לא בעינן עומדת בצד חצרה ומדאצטריך טעמא דחצר לא גריעא משליחות מכלל דהא דזכין לו לאדם שלא בפניו לא הוי אלא מטעם שליחות וכיון דמטעם שליחות הוי היאך זכין לעובד כוכבים שלא בפניו הא קי"ל באיזהו נשך בגמרא דגבי מלוה ישראל מעותיו של עובד כוכבים דאין שליחות לעובד כוכבים ואפילו אי הוה ליה שליחות מ"מ תיפוק ליה דהוה ליה קטן ואין שליחות לקטן כדאמר התם קטן אף על גב דלית ליה שליחות אית ליה זכיה ועובד כוכבים משמע התם דאפי' זכייה לית ליה דמסיק התם קטן דאתי לכלל שליחות אית ליה זכייה ועובד כוכבים דלא אתי לכלל שליחות לית ליה זכיה. ותירצו בתוס' דהא דזכין לעובד כוכבים קטן להטבילו ולמולו היינו מדרבנן כדאמרינן התם קטן אית ליה זכייה מדרבנן ואף על גב דשליחות לית ליה והך זכייה דקטן שלא בפניו הוי מטעם שליחות להטבילו ולמולו תקנו לו אף שליחות ואף על גב דעובד כוכבים אין לו זכייה אף מדרבנן כיון דמתגייר ואתי לכלל שליחות אית ליה זכייה מדרבנן כמו קטן ואם תאמר והיכי הוי גר מדרבנן וכי יש כח ביד חכמים להפקיע דבר מן התורה בקום ועבור דהא כיון דחשבינן ליה גר שרי בבת ישראל וקדושיו קדושין ובניו חולצין ומייבמין אף על פי שהן אחים מן האם ולא מן האב. ויש לומר דסבר לה כמ"ד בפ' האשה רבה [יבמות פט ב'] דיש כח ביד חכמים להפקיע דבר מן התורה בקום ועבור וכי פריך מאי קמשמע לן דזכין לאדם של"ב תנינא הוה מצי לשנויי קמשמע לן דתקנו לו גרות להפקיע על דין תורה אלא חדא מינייהו נקט. וא"ת קשה מהא דאמרינן בפרק בן סורר [סנהדרין סח ב'] דבעי לאוכוחי דקטן אינו מוליד מגזל הגר מדכתיב ואם אין לאיש גואל איש אתה צריך לחזר אחריו אם יש לו גואלים קטן אי אתה צריך לחזר אחריו והיכי משתעי קרא בגר קטן הא מן התורה אינו יכול להתגייר ויש לומר דמשכחת לה כגון שנתגיירה אמו מעוברת דמהניא טבילה לעובר דהיינו רביתיה כדאמרינן בפרק הערל [יבמות עח א'] מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה ואי גרסינן בב"מ קטן דאתי לכלל שליחות אית ליה זכיה ול"ג מדרבנן ניחא דמצי למימר דאית ליה זכיה מן התורה לקטן וזה שבא להתגייר כישראל קטן חשבינן ליה וזכין לו שלא בפניו ואע"ג דהך זכיה שלא בפניו הוי מטעם שליחות כדפרי' ואין שליחות לקטן מן התורה ה"מ לדבר שיש בו קצת חובה כגון להפריש תרומה דשמא היה רוצה לפוטרה בחטה אחת או היה רוצה להוסיף אבל הכא שזכות גמור היא לו יש לו שליחות וגם יש להביא ראיה דמטבילין גר מן התורה מדור המדבר שנכנסו לברית במילה וטבילה כדאיתא בפרק החולץ והיה בהם כמה יתומים קטנים. עכ"ל הרא"ש ז"ל. ורש"י ז"ל כתב על דעת ב"ד. שלשה יהו בטבילתו כדין כל טבילת גר וכו' והן נעשין לו אב והרי הוא גר וכו' ע"כ. משמע דבעי לפרושי דעדיפא הך זכיה דנעשין לו כאב דלא הויא מטעם שליחות דוק ותשכח: וז"ל הריטב"א ז"ל ויש שפירשו שאין גירות זה אלא מדבריהם ואין סומכיו עליו לדונו כישראל אלא לענין יין נסך ולכל דבר שהוא מד"ס אבל לענין שחיטה ושאר דברים של תורה אין סומכין עליהם ואם קדש בת ישראל ובא אחר וקדשה (אינה) צריכה ממנו גט ותדע דהא קי"ל דאם הגדילו יכולין למחות ופרש"י שיכולין למחות וחוזרין למפרע כעובדי כוכבים גמורים ולא הוי כמומר דחזר לסורו דהוי כישראל מומר וה"נ דייק לישנא דיכולין למחות ואם כן היאך נסמוך עליהם בשל תורה והיום או מחר יחזור בו ונמצא עובד כוכבים גמור למפרע וישראל אוכל נבלות גמורות על ידו ואשת איש יוצאה בלא גט וכן כתבו רבותינו בעלי התוס' ז"ל ויש שהקשו על זה דהא אמרינן לקמן ואי ס"ד הגדילו יכולין למחות יהבינן לה כתובה ואזלה ואכלה בכותיותה ופרקינן לכי גדלה ומשמע דמקמי דגדלה אינסיבה לישראל ומסתמא נבעלה שהכל יודעין למה הכלה נכנסה לחופה ואמאי והא איכא משום חתנות לא תתחתן בם ומסתברא דהא לא קשיא דהא קי"ל דבגירות הוא דאית להו חתנות וכל כמה דלא מגיירי ליכא משום לא תתחתן וליכא אלא איסורא דרבנן דשגז"ן. ומכל מקום אין שיטה זו נכונה דאם כן ה"ל לתלמודא לפרושי ולא למנקט סתמא והיכי פרכינן מאי קמשמע לן דהא ודאי טובא קמשמע לן דאף על גב דמדאורייתא לא הוי גר דהוי גר מדרבנן אלא ודאי דהוי גר מדאורייתא וסומכין עליו לכל דבר כיון דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו מן התורה וכדקאמרת ניחוש שמא ימחה יש לומר דכיון דנתחנך מקטנותו והורגל בתורת ישראל הקדושה מסתמא לא יסיר ממנה ומילתא דלא שכיח הוא ובמילתא דלא שכיח לא חיישינן לה ואפילו מדאורייתא. ויש סבורין להביא ראיה דגרות קטן דאורייתא מדכתיב גבי גזל הגר ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו אמרי' במסכת סנהדרין איש אתה מצווה לחזר אחריו אם יש לו גואל אבל קטן אי אתה מצווה לחזר אחריו אם יש לו גואל אלמא משכחת לה גר קטן מן התורה או שגיירוהו על דעת בית דין או שנתגיירו בניו ובנותיו עמו ועוד בנשי מדין כתיב וכל הטף בנשים החיו לכם ואמרינן התם מדכתיב החיו לכם דגיורת פחותה מבת ג' שנים ויום אחד כשרה לכהונה. וכ"ת דהתם מסתמא ניחא לו כדי שלא יהרגום הא ליתא דבלאו הכי יכולין להחיותן לעבדים ולשפחות ותו דתימא הוא דלהוי כי הגדילו יכולין למחות דהודאתן בקטנות לאו הודאה היא ואפ"ה גיירום. ולא נהירא דאם כן היכי לא מיסתיימי מינה לרב הונא דאף על גב (דאיכא) [דקמיית' איכא לאוקמי בגר שנתגיירו בניו עמו הא בתרייתא דנשי מדין ליכא] לאוקמי בהכי שכולן נהרגו חוץ מן הטף והנכון דמהני ליכא ראיה כלל דקמייתא איכא לאוקמה בשפחה מעוברת שנתגיירה דכ"ע עלתה לו טבילת אמו וה"ל גר דעובר ירך אמו הוא ובהא אשכחן גר קטן ואידך דנשי מדין מיירי שהביאום ממדין פחותים מבת ג' שנים ויום אחד והגדילום ישראל וגיירום והני הוא דכשרות לכהונה והיינו דלא מסייעינן מינה לרב הונא ומכל מקום עיקר הדין נראה אמת שהוא גר גמור מן התורה וכן נ"ל וכן דעת הרמב"ם ז"ל ע"כ. ולקמן אכתוב לשון הרשב"א ז"ל בזה בסוף שמעתין בס"ד:

עוד כתב הריטב"א ז"ל וז"ל מאי קמשמע לן דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו תנינא זכין לאדם וכו'. פי' וההיא אפי' בקטן היא ואפילו מדאורייתא דזכיה לאו מדין שליחות הוא שאין שליחות לקטן וכדאמרינן בפרקא קמא דקדושין [מב א'] מנין שזכין לאדם מן התורה דכתיב נשיא אחד ממטה תקחו לנחול את הארץ וכדפי' התם וה"נ מוכח מהא דהכא דפרכינן מינה להדיא דהוי כמו קטן. ואם תאמר והא עובד כוכבים אפילו היה גדול אין לו זכיה מן התורה מיהת לדברי הכל וכדאיתא בפרק איזהו נשך [בבא מציעא עא ב'] תירצו בתוספות דהכא גירותו וזכייתו באין כאחת כההיא דאמרינן במסכת גטין [עז ב'] גטו וידו באין כאחת ואם תאמר ואמאי לא מייתי לה מן העומדים בסיני שהיו שם כמה קטנים שנכנסו שם תחת כנפי השכינה והטבילום ומלום עליהם וי"ל דהתם משום דנתגיירו אבותיהם וניחא להו במאי דעבדו אבוהון ותו דאילו זרע אברהם כבר נצטוו על המילה ולהכניסם מקטנותם בבריתו ואין זה אלא גמר גירות כנ"ל. ע"כ:

מאי קמ"ל דזכות הוא לו כו'. ואם תאמר כיון דקאמר דתרתי קמשמע לן דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו ואם כן מאי פריך תנינא זכין לאדם של"ב דלמא הא קמשמע לן דזכות הוא לו. ויש לומר דלכך מייתי סיפא דמתני' דתנן ואין חבין לאדם שלא בפניו קמשמע לן דאלמא כל מידי דלא הויא חובה גמורה זכות מיקרי וזכין לו שלא בפניו כנ"ל. ובקונטריסין מצאתי ז"ל מאי קמשמע לן וכו' קשה כיון דהקשה שני דברים זכות הוא לו וזכין לאדם של"ב יתרץ אחת דקמ"ל דזכות היא לו ויש לומר שכך הוא מתרץ קמשמע לן דלא אמרינן בהפקירא ניחא ליה והיינו זכות הוא לו ע"כ. ולא מחוור דאכתי מאי הוא פריך מעיקרא והרי תירוצו כלול בקושייתו ובמאי דכתיבנא ניחא: ה"ג בנוסחי עתיקי מהו דתימא עו"כ בהפקירא ניחא ליה קמשמע לן והא קי"ל דודאי עבד בהפקירא ניחא ליה הני מילי גדול דטעים ליה טעמא דאיסורא אבל קטן דלא טעים ליה טעמא דאיסורא זכות הוא לו. והריטב"א ז"ל כתב וז"ל גרש"י ז"ל מהו דתימא עכו"ם בהפקירא ניחא ליה קמשמע לן דה"מ בגדול וכו' ולא גריס בלשון קושיא דהא מעיקרא פרכינן מאי קמשמע לן פשיטא והיכי הדרינן למיפרך והא קי"ל דהא עבד בהפקירא ניחא ליה ולא הוי זכות ואנן בכלהו נסחי דעתיקי אשכחן דגרסי והא קי"ל. ויש ליישב הגירסא דמעיקרא סברינן דעיקר רבותא דרב הונא היינו שזכין לאדם שלא בפניו מדקתני ע"ד ב"ד ולהכי פרכינן כיון דס"ל דהא זכות הוא פשיטא דהא זכין לאדם שלא בפניו ומהדרינן דרב הונא הא קמשמע לן דהאי זכות הוא לו ולא אמרינן בהפקירא ניחא ליה הדר פרכינן הא ודאי עבדא בהפקירא ניחא ליה ומנא לן דהוי זכות ויש כיוצא בזה בתלמוד הרבה. ע"כ: והרשב"א ז"ל כתב וז"ל מהו דתימא עכו"ם בהפקירא ניחא ליה והא קי"ל עבדא בהפקירא ניחא ליה נראה דאסוקי מילתא היא ולאו קושיא וה"ק מהו דתימא עכו"ם בהפקירא ניחא ליה והכי ודאי קי"ל דעבדא בהפקירא ניחא ליה הני מילי גדול דטעים טעמא דאיסורא אבל קטן זכות הוא לו. ע"כ: עוד כתב הרשב"א ז"ל וז"ל והא דאמרינן וקי"ל איכא למידק והא ר"מ הוא דאית ליה הכין בפ"ק דגטין [יג א'] ורבנן פליגי עליה ואמרי זכות הוא לו שמתירו בבת חורין וקי"ל כותייהו וי"ל דהכא לתרוצי לדרב הונא אליבא דכלהו תנאי קאמר אלא דלישנא דאמרינן והא קי"ל קשיא לי דהא לא קי"ל הכי וה"ל למימר והא בהפקירא ניחא ליה והנכון דלכולי עלמא לא פליגי רבנן התם בעבד אלא מפני שמוציאו לחירות ומתירו בבת חורין דודאי זכות היא לו ואנן סהדי דניחא ליה טפי למיפק לחירות וליאסר בשפחה מלמהוי עבדא ולשתרי בשפחה אבל עכו"ם בהפקירא ניחא ליה ומקצת גרסאות יש והא קי"ל עכו"ם בהפקירא ניחא ליה ונוסחא נכונה היא. ע"כ: וז"ל הרא"ה ז"ל הא דפרכינן והא ודאי קי"ל דעבדא בהפקירא ניחא ליה כלומר וכל שכן עכו"ם מכל מקום ודאי דעבד עדיפא ליה בצאתו מעבדות לחירות וזכות הוא לו והכי מוכח לעיל ע"כ. וז"ל שיטה ישנה והא קי"ל דעבד בהפקירא ניחא ליה וק"ל והא האי סברא לר"מ הוא דאית ליה הכין במסכת גיטין אבל לרבנן לית להו האי סברא ואיכא למימר דלר"מ קאמר וה"ק מהו דתימא דלר"מ לא מטבילין ליה דעובד כוכבים בהפקירא ניחא ליה קמ"ל דאפילו לר"מ מטבילינן ליה א"נ י"ל דכי פליגי רבנן עליה דר"מ הני מילי בעבד אבל בעובד כוכבים דברי הכל בהפקירא ניחא ליה. עד כאן: והריטב"א ז"ל כתב וז"ל והא דאמרינן דקי"ל עבד בהפקירא ניחא ליה פרש"י ז"ל דהיינו מאי דאמרינן בפרק קמא דגטין [יא ב'] האומר תנו גט לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי רצה לחזור בשניהם יחזור דברי ר"מ וחכמים אומרים בגיטי נשים אבל לא בשחרורי עבדים ופריש טעמא דר"מ משום דשחרור חוב הוא דעבד בהפקירא ניחא ליה ובודאי לאו מדר"מ מייתי לה לראיה דהא לא קי"ל כותיה כדאמרינן הכא לא פרכינן נמי אדרב הונא מדלא כהלכתא אלא ה"ק דרבנן נמי מודו התם דעבד בהפקירא ניחא ליה אלא דסברי דמחלי ליה להאי ניחותא דהפקירא משום הנאה דשחרור אבל כל היכא דליכא הנאה דשחרור כי הכא דהוי עובד כוכבים מודו רבנן דבהפקירא ניחא ליה זה ברור וכן פי' בתוס' ע"כ. וז"ל התוספות הא ודאי בהפקירא ניחא ליה ואף על גב דרבנן פליגי אדרבי מאיר בפ' קמא דגיטין ולית להו טעמא דבהפקירא ניחא ליה ה"מ גבי עבד שאינו חושש בהפקירא שמפקיע עצמו מן השעבוד אבל עובד כוכבים שאינו משועבד ניחא ליה בהפקירא וכן נראה דאי לא תימא הכי היכי מייתי סייעתא מההוא דגיורת דילמא רבנן היא וכו' ע"כ. משמע דהתוס' ז"ל גורסין בנוסחי עתיקי דכתיבנא דהא תופסין הא ודאי וכו'. ומשמע נמי דכי אמרינן הני מילי גדול וכו' אעבד נמי קאי דכל שכן הוא מעובד כוכבים דהא בעבד איכא למימר דאפילו בגדול אינו חושש בהפקירא ומעתה בצעדך לרחוק דהא דתנן בפרק קמא דגיטין האומר תנו גט זה לאשתי ושחרור וכו' רצה לחזור בשניהם יחזור דברי ר' מאיר דוקא בעבד גדול מיירי דבקטן מודה ר"מ כדאמרינן ומיהו מלשון רש"י ז"ל לא משמע כן שכתב וז"ל קא משמע לן. הכא דגבי עובד כוכבים קטן לא אמרינן הכי. דה"מ. דניחא ליה בהפקרא. גדול. שגדל בהפקירות וטעים ליה טעמא דאיסורא. פירוש לפירושו מעיקרא והיכי אמרינן מהו דתימא עובד כוכבים בהפקירא ניחא ליה דהא קי"ל דעבד וכו' פי' מייתינן מדאמרינן גבי עבד בהפקירא ניחא הכי נמי איכא למימר גבי עובד כוכבים וקמשמע לן דאע"ג דגבי עבד אמרינן בהפקירא ניחא ליה ואפילו בעבד קטן היינו משום דמעיקרא נמי ישראל הוא ושייך במצות ולכך ניחא ליה להיות יהודי בפריצות שיהא מותר בשפחה דזילא ליה שכיחא ליה פריצא ליה וכדאמרינן בפרק קמא דגיטין אבל עובד כוכבים עדיפא ליה ליכנס בדת יהודה ולא אמרינן דניחא ליה בעבודת כוכבים טפי מיהו עובד כוכבים גדול שגדל באיסור ובהפקירות וטעים ליה טעמא דאיסורא לא ניחא ליה ואמרינן ביה בהפקרא ניחא ליה כנ"ל. וניחא לשיטת רש"י ז"ל הא דקאמר ה"מ גדול דטעים טעם דאיסורא וכדכתיבנא אבל לשיטת התוס' ז"ל דמיירי בעבד קשה דהא מותר בשפחה דז"ל ושייך במצות ובקטן נמי איכא למימר דחוב הוא דניחא ליה בפריצות של היתר דהא מותר בשפחה והתוס' ז"ל האריכו בלשונם לתרץ זה שכתבו ז"ל דבקטן מודה ר"מ דזכות הוא דלא ניחא ליה בהפקירא כדאמרינן הכא משום דלא טעים טעמא דאיסור. דוק ותשכח כנ"ל:

הגדילו יכולין למחות. מדקתני הגדילו ולא קתני הגדיל וכו' משמע דקאי אפילו אקטנים שנתגיירו עם אביהם וכן פירש רש"י ז"ל וכן פירש הרשב"א ז"ל וז"ל הגדילו יכולין למחות. כלומר ואף על פי שנתגיירו בניו ובנותיו עמו תדע לך מדאקשינן עליה ממתניתין דהגיורת והשבויה וממתני' דאלו נערות ולא פרקינן הב"ע בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו כדפרקינן לעיל ע"כ. וכן פי' הריטב"א ז"ל דלהכי נקט הגדילו ולא נקט בלשון יחיד כלישנא דרב הונא משום דקאי אכולהו ואפי' מי שנתגיירו בניו ובנותיו עמו. ע"כ:

לכי גדלה. כלומר לכי גדלה יהבינן לה כתובה אבל להשיאה מתירין אותה מיד קודם שתגדל. הרשב"א ז"ל. ורש"י ז"ל כתב לכי גדלה. לא יהבינן לה עד שתגדיל. פי' לפירושו אם מגרשה כשהיא קטנה מוציאין הכתובה מתחתיה ותהיה ביד בית דין ולא יהבינן לה עד שתגדיל שאם אתה אומר תשאר בידו עד שתגדיל שמא יאבדו מעותיו או ילך לו וזו תשאר בגירותה ותפסיד כתובתה ועוד שנגרום בזה שתחזור לסור' לכך מוציאין אותה ממנו ויהיה ביד בית דין עד שתגדיל ולקמן גבי קנס לא אמרינן הכי וק"ל כנ"ל. כיון שהגדילה שעה א' ולא מיחתה שוב אינה יכולה למחות וכתב הרא"ה והיאך אפשר דהא דאמר רב יוסף אם הגדילו יכולין למחות מסתברא דעד שיגדילו קאמר. ע"כ: וז"ל הריטב"א ואם תאמר והיאך אפשר לצמצם שתמחה כשתגדיל ממש לאלתר דהא קודם לכן אין יכולין למחות מדקאמר הגדילו יכולין למחות הא קודם לכן אין יכולין למחות כדאמר השתא תירצו בתוס' דאינם גרים גמורים עד שמודיעין אותם מתן שכרן ועונשם של מצות כשהגדילו וה"ק כיון שהגדילה שעה אחת גירות גמור עד אחר שהגדילה ומודיעין להן עונשם ושכרן של מצות שוב אינה יכולה למחות וההיא שעתא הוא דיהבינן לה כתובה וקנס א"נ דה"ק כיון שהגדילה שעה אחת לשם יהודית קאמר כגון שעשתה מעשה יהודית וההיא שעתא יהבינן לה כתובה וקנס ולשון הגמרא אינו נוח לפי' זה אבל י"ל דמיירי במוחה והולכת מתוך קטנות לאחר גדלות שלא גדלה שעה אחת בלא מחאה. ע"כ: וז"ל הרשב"א ז"ל ואם תאמר והא אי אפשר לצמצם דהא משתגדיל יכולה למחות ומשהגדילה אינה יכול' למחות י"ל במוחה מתוך קטנות לאחר גדלות שלא גדלה שעה אחת בלא מחאה ובתוספות מתרצינן דעד שמודיעין אותה מתן שכרן ועונשן של מצות אינה גיורת גמורה והגדילה שעה אחת בגירותה אחר שהודיעוה עונשן של מצות קאמר ולפי דבריהם צריכין להודיעו לאחר שיגדיל ע"כ. ובשיטה ישנה כתוב משכחת לה כגון שמיחתה מתוך י"ב עד לאחר שלש עשרה שנה ויום אחד. הראב"ד ז"ל. והתוספות ז"ל פי' כגון שהודיעוה לאחר שגדלה והזהירוה על המצות ובאותה שעה יש לה למחות ושוב אינה יכולה למחות אבל אם לא הודיעוה ודאי יכולה למחות אף על פי שהגדילה וזה נכון. ע"כ:

וז"ל הרא"ש ז"ל בתוספותיו וכיון שהגדילה שעה אחת וכו'. פי' כיון שהגדילה שעה אחת וקיימה שוב מצות יהודית דאי הגדילה שעה אחת דוקא קאמר אם כן מאי קאמר הגדילה יכולה למחות היאך תכוון השעה כהרף עין אלא ודאי ה"פ הגדילה ולא עשתה מעשה יהודית משהגדילה יכולה למחות אבל הגדילה שעה אחת ולא מיחתה שנהגה מנהג יהודית שוב אינה יכולה למחות. ע"כ:

לכי גדלה. ואם תאמר והרי היא כבר גדולה שהיא נערה כיון שיש לה קנס ויש לומר דה"ק לכי גדלה קיימי. תוספות הרא"ש ז"ל. וז"ל שיטה ישנה ואם תאמר אטו קס"ד מעיקרא דבקטנה מיירי והא אלו נערות קתני יש לומר המקשה נמי הוה ידע ולא היתה קושייתו אלא הא דמקשה כי גדלה נמי ממחיא ונפקא. ואיכא דאמרי מקשה הוה ס"ל דנערות לאו דוקא כרבנן דאמרי קטנה יש לה קנס ומשני ליה אפי' לסברתו. ע"כ: וכן כתב הרשב"א ז"ל וז"ל לכי גדלה. הא לאו עיקר פירוקא הוא דרבא נמי הכין משמע ליה דהא נערות קתני וכדדייקינן עלה לקמן נערה אין קטנה לא ולא קשיא ליה לרבא אלא דלכי גדלה נמי ממחייא ונפקא אלא שרבא הוא דאגב דשנייה הכי בקושיא דאביי אזיל ומשני בהא נמי הכין אם כן יש לומר דעיקר פרוקא הוא ורבא אליבא דרבנן קא מקשה דסבירי להו דיש קנס במקום מכר דנערה ואפילו קטנה במשמע ולמישאל אי אמר רב יוסף אפי' לרבנן ובתר דפריק לכי גדלה אקשינן דאפילו לר' מאיר איכא למיחש דילמא ממחייא ונפקא ע"כ:

אביי לא אמר כרבא. הקשה רבינו מאיר אמאי איצטריך למימר משום האי טעמא לימא מתני' דפ"ק ניחא ליה לאקשויי מרישא וכי משני ליה לכי גדלה תו לא מצי לאקשויי מאלו נערות דמתרצא נמי בהאי שנויא ותירץ דה"פ אמאי לא פריך מאלו נערות דקשיא טפי דבמתני' מצי לשנויי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה כל כמה דלא מחאי ולהכי איצטריך למימר דההיא דאלו נערות איכא שנויא אחרינא שלא יהא חוטא נשכר. הרא"ש ז"ל:

התם קנס שלא יהא חוטא נשכר. ואם תאמר ולותביה לעניים י"ל מעיקרא לא היינו מתקשין אלא על שאנו מוציאין ממנו ממון על הספק דאיכא למימר משום שמא תמחה משתגדיל אבל מאחר שהוצאת ממנו ממון מספקא לא נגזלה ממנה. שיטה ישנה. ולא ידעתי מהו שזאת היא קושיא דתלמודא התם בפ"ד וה'. ומשני תלמודא משום דהוי ממון שאין לו תובעין:

שלא יהא חוטא נשכר. פי' ורבא סבר דמשום הא לית לן למיתב לה קנסא דלא חזי לה מדאורייתא שלא יהא חוטא נשכר כיון דמדאורייתא לית לה קנס ואם תאמר בפרק שור שנגח ד' וה' פרישנא על הא דמתני' דהיינו טעמא דיהבינן לה קנס לכותית כדי שלא יהא חוטא נשכר ואפילו רבה מודה בה. וי"ל דשאני כותית דמדאורייתא יש לה קנס לרבי מאיר דסבר כותים גירי אמת הן אלא שחכמים קנסו בממונם [הלכך כדי שלא יהא חוטא נשכר מוקמינן לה אדינא דאורייתא אבל בספק נכרית דלית לה קנס מדאורייתא לא סבר רבא למיתן לה קנס] כדי שלא יהא חוטא נשכר, הריטב"א ז"ל: וז"ל שיטה ישנה והלכתא כרב יוסף דאמר הגדילו יכולין למחות וכה"פ שינויי שמשנינן בגמרא דלכי גדלה ולא מיחתה יהבינן לה קנס וכתובה אבל כשהיא קטנה לא ולית לן טעמא דשלא יהא חוטא נשכר ואע"ג דבפרק שור שנגח ד' וה' [בבא קמא לח ב'] אמרינן ליה להאי טעמא דגרסינן התם גבי כותים למימרא דר' מאיר קניס בממונם והא תנן אלו נערות שיש להן קנס הבא על הממזרת ועל הנתינה ועל הכותית ומתרץ אביי התם שלא יהא חוטא נשכר ואין שם תירוץ אחר התם כיון דכותית מדין תורה אית לה קנס אלא דרבנן הוא דקניס [ולא] קנסו רבנן היכא דאיכא טעמא דשלא יהא חוטא נשכר אבל היכא דגיורת זו איך קנס דעדיין לא אתבריר לן אם היא עובדת כוכבים או גיורת ואע"ג דבפרק אלו נערות אמר רבא גבי דילמא ע"כ לא קאמר ר"י אלא גבי קנס שלא יהא חוטא נשכר אליבא דר"י קאמר א"נ התם נמי לישראלית אנו נותנין ואביי ורבא לא פליגי בשינויא דרב יוסף אלא דמדאמר מיהא מתניתין עדיף לאותובי ומר אמר מיהא עדיף וכן פסק הרא"ם, ע"כ. ורש"י כתב אביי לא אמר כרבא. דמותיב מקנסא דקסבר לאו תיובתא הוא כו' רבא לא אמר כאביי. דמותיב מכתובה כו' ע"כ. פירש סבירא ליה לרב דלא פליגי אביי ורבא בענין דינא כלל דתרווייהו ס"ל דלא יהבינן לא קנס ולא כתובה עד דגדלה ולא מיחתה אלא בהכי פליגי דמר ניחא ליה לאותובי מההיא ומר ניחא ליה לאותובי מההיא והכין כתב בשיטה ישנה וכדכתיבנא:

והרמב"ן כתב וז"ל מתיב רבא אלו נערות כו'. ואי סלקא דעתך יהבינן לה קנס ואזלה ואכלה בכותיותה קשיא לן ורבא מי לית לן דהתם קנס הוא דקנסוה רבנן שלא יהא חוטא נשכר והרי כותית דקניס ר' מאיר ממונן של כותים והכא לא קניס כדי שלא יהא חוטא נשכר כדאיתא בפרק ארבעה וחמשה ואיכא למימר דלעולם אית ליה לרבא דקנס הוא גבי כותים דכיון דאית ליה לר"מ כותים גירי אמת הן ומשום קנסא קנס להו ר"מ הכא כדי שלא יהא חוטא נשכר לא קניס לכותים ומוקים להו אדינא דאורייתא אבל מדינא לא יהיב ליה מידי משום קנסא לא אמרינן ליה קום הב לה ואתי תיכול בכותיותה ואביי ס"ל כי היכי דקנסינן בהא קנסי' בהא דהשתא מ"מ לא מיחתה ולאו כותית היא, ע"כ. משמע מלשונו ז"ל דפליגי בעיקר דינא דלאביי יהבינן לה קנסה בעודה קטנה ולרבנן יהבינן כתובתה בעודה קטנה וכן משמע מלשון הרשב"א ז"ל שכתב וז"ל ולענין פסק הלכה קי"ל כרב הונא דאמר גר קטן מטבילין ומלין אותו על דעת בית דין בין גר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו בין שגיירוהו ב"ד מעצמן. ואם הגדילו ומיחו קי"ל כרב יוסף דאמר יכולין למחות ואע"ג דאותיבו עליה אביי ורבא לאו לאפלוגי עליה אלא לברורי מתניתין דלא תקשי עליה משניא להו ועוד דלדעת אביי מתניתין דקנס לא דמיא לה ולדעתיה דרבא מתני' דגיורת לא דמיא לה והרי"ף לא הביא הא דרב יוסף כלל ע"כ: והרב המעילי כתב וז"ל גיורת שנתגיירה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד יש לה כתובה ויש לה קנס לא יהבינן לה דגדלה חיישינן דלכי גדלה ממחייא ואזלא ואכלה בכותיותה מש"ה לא יהבינן לה לא כתובה ולא קנס עד דגדלה ולא תמחה כן נראה מפשט סוגית הגמרא אך בהשלמה כתב דגבי כתובה לא אמרינן הכי כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וכן פסק הר"מ בפרק י"א מהלכות אישות וכן בקנס שלא יהא חוטא נשכר בפרק קמא מהלכות נערה והרי"ף ז"ל השמיט דין זה וצריך עיון ע"כ. ובלקוטי הגאונים ז"ל כתוב האי דתקינו לכותיות כתובה מאתים לאו למשקלא כשהיא קטנה דילמא אזלא וממחייה כשתגדיל אלא למשקלא כשהיא גדולה דכיון שהגדילה שעה אחת ולא מיחתה שוב אין לה רשות לחזור ולמחות וכן הלכתא דלא שקלא כתובה עד שתגדיל. ע"כ: כתובה טעמא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. למאי דכתיבנא לעיל דבעודה קטנה מוציאין הכתובה מתחת ידו ותהיה מונחת ביד בית דין עד שתגדיל קשה דבהכי לא תהא קלה בעיניו להוציאה ושפיר מותיב דאמאי יהבינן לה כתובה דאזלא ואכלה בכותיותה תהיה מונחת ביד ב"ד וי"ל דאיברא ודאי דהכי פרישנא לה למאי דמשני דכי גדלה ומיהו מאן דמותיב שפיר מותיב בהכי דמאן לימא ליה דמתניתין לא מיירי בהכי ואנן הכי קאמרינן רבא לא אמר כאביי פי' רבא לא מותיב מכתובה כאביי וכדפירש רש"י ז"ל ומאן דמותיב אכתי לא אסיק אדעתיה דלכי גדלה כנ"ל: והריטב"א ז"ל כתב וז"ל רבא לא אמר כאביי היינו טעמא דתקינו לה כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה פירוש ואתה גורם שתחזור לסורה ע"כ. ובזה ניחא טפי דאף על גב דיהיב כתובה כיון דלא שקלה איהי מיד הרי אתה גורם שתחזור לסורה, כנ"ל: עוד כתב הרשב"א ז"ל וז"ל ותמיה לי דשמעתין דהא רב הונא דאמר מטבילין אותו על דעת בית דין ודאי משמע לכל מילי כגר גמור חשבינן ליה מעתה אינו עושה יין נסך במגעו ואוכלין משחיטתו ולשליחות גט ולכתיבתו דהא רב הונא סתמא קאמר ואי ליין נסך ולמילי דרבנן בלחוד קאמר הוה ליה לפרושי בהדיא ועוד דהא מתניתין דהגיורת הכין מוכחא דאפילו קודם שגדלה מנסבינן לה אלא דלא יהבינן לה כתובה עד שתגדיל ונשואין דבר תורה הן ואית בה משום לא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו וגו' ותמה על עצמך היאך אוכלין משחיטתו ואם נקבה היא איך מתירין אותה לישראל ומתירין אשת איש לעלמא על ידי גט שכתבו ומחר מוחה ונעשה כותי גמור למפרע ונמצא אשת איש יוצאה בלא גט וישראל אוכל נבלות למפרע ובועל נכרית דרך חתנות. ועוד אמרינן בפרק האיש מקדש [קידושין מה ב'] קטנה שנתקדשה לדעת אביה והלך אביה למדינת הים ועמדה ונשאת רב אמר אוכלת בתרומה ואין חוששין שמא יבא אביה וימחה [רב אסי אמר אינה אוכלת שמא יבא אביה וימחה] הוה עובדא וחש לה רב להא דרב אסי ואע"ג דתרומה בזמן הזה דרבנן וכ"ש בדאורייתא דאיכא למיחש שמא ימחה וי"ל דהכא שאני דכיון דהוא עצמו נוהג בגירותו כישראל חזקה כמנהגו נוהג ושוב לא ימחה אבל התם שהכל תלוי במחאת האב ואביה אינו כאן חוששין שמא ימחה והא לא ידעינן אי ניחא ליה כלל והא דתניא בפרק המדיר [כתובות עב ב'] במקדש את האשה על מנת שאין עליו מומין או נדרים שאם הלך לרופא ורפאו או אצל חכם והתירו שהיא מקודשת ואפילו הכי כל שלא הלך אינה מקודשת ומתירין אותה מיד לינשא לאחר בלא גט ולא חיישינן שמא ילך ונמצאת אשת איש למפרע שאני התם שאינו מצוי לקלקלה אבל גבי אשה שנשאת שלא לדעת אביה חוששין שמא האב מתוך כעסו יבא וימחה אבל בעלמא לא חיישינן ותדע לך דהא תנן העיד ר' יהודה בן גודגדא על קטנה בת ישראל שנשאת לכהן שאוכלת בתרומה ולא חיישינן דילמא ממאנת ונפקא ואף על גב דהתם דוקא בתרומה דרבנן וכדפרש"י ז"ל שם והכא שרינן אפילו בדאורייתא שאני התם דליכא אלא נשואין דרבנן ואפילו כי לא ממאנת ולא אתו נשואין דרבנן ומקילי בתרומה דאורייתא וכדאמרינן התם בפרק יוצא דופן אי אמרת בשלמא מופלא סמוך לאיש דרבנן אתו נשואין דרבנן ומבטלי נדרא דרבנן אלא דאורייתא כו' אבל הכא דאי מחי נעשה כותי גמור למפרע ולפי שזכין לאדם שלא בפניו והוא עצמו נוהג בגירותו ככל ישראל חזקה לא ימחה ונעשה ישראל גמור דבר תורה הילכך סומכין עליו ואפילו לד"ת כנ"ל אלא שעדיין קשה לי קצת אבל היאך הקשו אביי ורבא מקנס וכתובה וכי חמיר ממון טפי מאיסורי תורה וי"ל משום דלעולם אין מוציאין ממון אלא בראיה ברורה ותדע לך דעד אחד נאמן באיסורין ובממון אין פחות משנים, עכ"ל הרשב"א ז"ל: מתניתין גדול שבא על הקטנה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד כתובתה מאתים דבתוליה חוזרין וקטן שבא על הגדולה כתובתה מאתים דאין ביאתו ביאה ואינו מגיע לבתולים ולא בטל חינה. וכן מוכת עץ אע"פ שמשיר בתולים הואיל ולא נעשה בה מעשה באיש לא בטיל חינה, וחכמים אומרים כתובתה מנה דבטל חינה הואיל ונעשה בה מעשה גמור שהשירו בתולים. הרשב"א ז"ל: ואפשר דלפי טעם זה דלא בטל חינה לדעת ר"מ אפילו פירש לה בהדיא בשעה שנשאה דאדעתא שהיא בתולה הוא כונסה כתובתה מאתים דשפיר מיקרייא בתולה כיון דלא בטיל חינה. אבל רש"י ז"ל כתב וז"ל כתובתה מאתים. ואם נשאו לאיש אחרי כן לא אבדו בכך את כתובתן אם נשאו סתם ולא פירש לה כלום ע"כ. ודע שרש"י ז"ל לא אזיל בהאי טעמא דבטל חינה כלום וכדכתבינן למי שכתב קמן בסיעתא דשמיא:

אלמנה גרושה. כלומר שנתאלמנה או שנתגרשה או שנתחלצה מן הנשואין כתובתן מנה אף על פי שנמצאו בתולות שלימות לפי שבטל חינה משעה שנכנסו לחופה כדמפרש בירושלמי ותמיה לי למה ליה דתנא חלוצה הא ודאי מכי נתאלמנה אין לה מנה ואפילו נחלצה פשיטא ואפשר לומר דשיטתא דמתניתין היא דמשום דנקט לה ברישא אלמנה גרושה וחלוצה מן האירוסין כתובתן מאתים והתם רבותא נקט דאע"ג דנתאלמנה ואח"כ נתחלצה כתובתה מאתים כנ"ל. הרשב"א ז"ל. ורש"י ז"ל חזר וכתב זאת המשנה בתולה שהיא אלמנה או גרושה או חלוצה וצריך לדייק דכבר פירש רש"י ז"ל כן במשנה דלעיל ולמה חזר ופירשה הכא ויש לי לומר דלתרוצי קושיית הרשב"א ז"ל כתב כן וגם כדי שיבא גם בכאן המשנה בלא זו אפילו זו וכדכתיבנא במשנה דלעיל וה"פ בתולה שהיא אלמנה וכו' פירוש דמיקרייא בתולה אף על גב שהיא אלמנה ומיקריא בתולה אע"ג שהיא גרושה ומיקריא בתולה אע"ג שהיא חלוצה ונפקא מינה דאם פירש להדיא דבחזקת בתולה הוא כונסה ונמצאת בעולה אין לה כתובה למ"ד כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלום ואפילו למ"ד כתובתה מנה אם פירשה היא דעדיין בתולה היא ונמצאת בתולה כתובתה מאתים וזהו שכתב רש"י ז"ל לבתר הכי כתובתה מנה. אם נשאת לאחר סתם כתובתה מנה דבחזקת בעולה קיימא משנכנסה לחופה, ע"כ: ומיהו למאי דכתב הרשב"א ז"ל דטעמא משום דבטל חינן משעה שנכנסו לחופה לא מצינן למימר כן אבל רש"י ז"ל לא כתב כן אלא היינו טעמא דכתובתה מנה משום דבחזקת בעולה קיימא משנכנסה לחופה אלמא דאי פירשה לו להדיא דעדיין בתולה היא אדעתא דהכי נשאה ונמצא כדבריה דכתובתה מאתים ולהכי מיקריא בתולה ואי לא הוה קרינן לה בתולה אפילו פירשה להדיא דעדיין בתולה היא הוי לה כשאר האלמנות וכתובתה מנה, כנ"ל:

ובשיטה ישנה כתוב וז"ל בתולה אלמנה וכו'. כתובתן מנה. פי' אע"פ שנמצאו לה בתולים שהרי בחזקת בעולה כנסה. ובירושלמי אמרו בתולה מן הנשואין בטל חינה וזה הטעם אינו צריך כאן אבל צריך למאי דתניא בגמ' כנסה לחופה ולא נסתרה יש לה כתובה מנה. ע"כ. ומה שנ"ל כתבתי. עוד כתב רש"י ז"ל מן הנשואין. כגון שנכנסה לחופה ומת בעלה בחזקת שלא נבעלה פירוש דליכא עדים דמסהדי להדיא שלא נסתרה דאי הכי היינו ברייתא דלקמן וכיון שכן היכי אמרינן לקמן מאן דמתני לה אמתניתין אבל אברייתא לא אלא בתולה אלמנה מן הנשואין היינו כגון שנכנסה לחופה ומת בעלה דחזקת שלא נבעלה כנ"ל: עוד כתב רש"י ז"ל ואין להם טענת בתולים. אין יכול להפסידה אותו מנה ולומר בחזקת בתולה נשאתיך והיה מקחי מקח טעות. פירוש דלאוסרה עליו כגון באשת כהן דליכא אלא חדא ספיקא ספק תחתיו ספק אין תחתיו שפיר יש לה טענת בתולים. וכן כתבו התוס' לעיל בשמעתא דפתח פתוח גבי אבל בגליל מצי טעין דלאוסרה עליו אפילו מן הנשואין נמי יש לה טענת בתולים כיון שכנסה בחזקת בתולה כדמוכח לקמן דפריך ונחוש שמא תחתיו זנתה, ע"כ. הילכך להכי נמי נפקא מינה במאי דמיקריא בתולה, כנ"ל:

ותלמידי הר"י ז"ל כתבו וז"ל בתולה אלמנה וכו'. מן הנשואין כתובתן מנה מפרש בירושלמי הטעם שאף על פי שהיא בתולה כיון שנכנסה לחופה בטל חינה וכיון שאין להם כתובה אלא מנה אין להם טענת בתולים ואם לא ימצא לה בתולים לא תאסר עליו וכו' ולקמן גבי הא דפריך תלמודא וליחוש שמא תחתיו זנתה אכתוב שאר לשונו ז"ל וכתבו עוד דכי אמרינן דבתולה שהיא אלמנה כו' כתובתן מנה ה"מ שנשאה סתם שלא כתב לה הבעל כלום אבל כנסה בפירוש בחזקת שהיא בתולה ונמצאת בעולה אבדה כתובתה דאין לך מקח טעות גדול מזה. מפי מורי הרב נר"ו. עכ"ל תלמידי הר"ר יונה ז"ל: