שיטה מקובצת על כתובות קד:

שלח ליה רב נחמן בר רב חסדא וכו'. ילמדנו רבינו כששטר כתובה וכו' מחלוקת או בשאין שטר כתובה וכו' ואיכא למידק והא הך חילוקא דשטר כתובתה יוצא מתחת ידה לא מחלקי' אלא לרבנן דאילו לר"מ דהויא משום טובה אין לחלק כלל בין בשטר כתובה יוצא מתחת ידה או אין יוצא מעתה קשיא למה לי למבעי אכוליה פלוגת' דקאמר בששטר כתוב' וכו' מחלוקת ועוד מאי קא בעי פשיטא דיחיד ורבים הלכה כרבים ואע"ג דאמרי' נמי כל מקום ששנ' רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו היינו כד איהו גופיה פליג אבל במשנתינו ר"מ הוא דאמר' משמיה ואפשר דלהכי כתב רש"י הלכה כדברי מי כדברי ר"מ או כדברי חכמים. ע"כ. והדרא קושיין לדוכתין פשיטא דיחיד ורבים הלכה כרבים וי"ל הא קא פרישנא במתני' דקבלה היתה בידם דנתנו חכמים שיעור כ"ה שנה מיהו פליגי בה ר"מ וחכמים לענין מה הוזכרו אי לענין טובה או לענין מחילה דר"מ סבר לענין טובה הוזכרו ורבנן סברי לענין מחיל' ומספקא ליה לרב נחמן בר רב חסדא כששטר כתובה יוצא מתחת ידה מחלוקת פירוש דסבירא ליה לר"מ דבשטר כתובה יוצא מתחת ידה ליכא למימר אחילתא ורבנן סברי דשפי' איכא למימר אחילתה ולא שני לן כלל בין בשטר כתובה יוצא מתחת ידה או אין שטר כתובה יוצא מתחת ידה ולזה הצד פשיטא ליה דהלכה רכחכמים דיחיד ורבים הלכה כרבים או בשאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה פי' דרבנן נמי מודו בששטר כתובה יוצא מתחת ידה דגובה כתובתה לעולם מעתה מסתבר קבלתו של ר"מ דאמר דלענין טובה הוזכרו כ"ה שנים משום דבהכי אין חילוק כלל בין בשטר כתובה יוצא מתחת ידה לשאין שטר כתובה יוצא וכו' ואלו לענין מחילה בע"כ יש חילוק וכדאמרן ומסתברא דכי נתנו חכמים שיעור כ"ה שנים לא חלקו כלל בדבר והלכך י"ל דהלכה כדברי ר"מ דאמר לא הוזכרו כ"ה שנים אלא לענין טובה דמסתברא קבלתו וכדכתיב' ולהכי מסתפקא ליה והלכה כדברי מי וכו' כדברי ר"מ או כדברי חכמים ע"כ לרמוזי דקאי אדבריהם דקא אמרי הוזכרו ולא הוזכרו ולא קאי אעיקר דינא דאי הכי לא הול"ל אלא הלכה כמי ועוד דפשיטא דהלכה כחכמים וכדכתיב'. ושלח ליה בשאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה מחלוקת אבל שטר כתובה יוצא מתחת ידה כו' ואפ"ה הלכה כחכמים כנ"ל. ובמהדורא קמא כתב רש"י ז"ל ילמדנו רבינו הא דקתני במתני' כל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובת' עד כ"ה שנים ומכ"ה שנים ואילך הוי מחילה בששטר כתובה יוצא מתחת ידה קא מיירי או אינו אלא כששטר כתובה אינו יוצא מתחת ידה אבל שטר כתובה יוצא מתחת ידה גובה כתובתה לעולם ועוד ילמדנו הלכה כדברי רבנן או כר"מ ע"כ: לא שנו דבבית בעלה גובה כתובתה לעולם ואע"ג דלא נקיטא כתובה ויורש מודה לה אלא ק' ר' דתקינו לה רבנן ולא אחלתינהו וכמאן דנקיטא שטר כתובה דמיא אבל תוספות אין לה מדלא מיחת ודאי אחלתיה ל"א לא שנו דגובה לעולם כששטר כתובה יוצא מתחת ידה אבל תוספת מכ"ה שנים ואילך אין לה. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל לא שנו אלא מנה מאתים אבל תוספת יש לה וכו'. כך היא גירסת רש"י ז"ל והכי מפרש לה הא דקתני שאם עומדת בבית אביה אינה גובה כתובתה אלא עד כ"ה שנה דוקא עיקר כתובה וה"ה לנדוניא אבל תוספת דאיהו חייב לא פקע שעבודא וגובה לעולם כמו כל שאר חובות דעלמא דאין להם זמן קבוע ור' אבהו אמר ר' יוחנן אפילו תוספת אין לה וכו' אבל בכל הספרים המדוייקים ובהלכות הרי"ף גורסין בהפך לא שנו אלא מנה מאתים אבל תוספת אין ור"מ הלוי ז"ל פירש גירסא זו בשני עדים וז"ל שאם היה שטר כתובה יוצא מתחת ידה אע"פ שהיא בבית אביה גובה כתובתה לעולם אלא מנה מאתים דתנאי ב"ד הוא ומסתמא כיון ששטר כתובה יוצא מתחת ידה לא מחלה אבל תוספת דאיהו כתב לה מדיליה אע"פ ששטר כתובה יוצא מתחת ידה כיון ששהתה כ"ה שנה בבית אביה ולא מיחת הויא מחילה ור' אבהו אמר ר' יוחנן אפילו תוספת יש לה דאמר ר' איבו אמר ר' ינאי תנאי כתובה ככתובה דמי וכי היכי דאית לה עיקר אית לה נמי תוספת פירושא אחרינא לא שנו דבבית בעלה גובה כתובתה לעולם ואף על גב דלא נקיטא כתובתה היכא דיורש מודה לה אלא מנה מאתים דתנאי בית דין נינהו דאף על גב דאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה איכא למימר דלא מחלה והאי דלא מחיא אתנאי ב"ד קא סמכא דכל תנאי ב"ד כמאן דנקיט שטרא בידיה דמי אבל תוספת אין לה דכיון שעברו כ"ה שנה אין לה תוספת דתנאי כתובה ככתובה דמי אבל בכל הספרים המדוייקים אמר ר' יוחנן אפילו תוספת אין לה דכיון שעברו כ"ה שנה אין לה תוספת דתנאי כתובה ככתובה דמי וסוגיא דהלכתא להני תרי פירושי אליבא דר' יוחנן לחד טעמא דסליק דתוספת כעיקר כתובה דמיא וכל היכא דאית לה עיקר אית לה תוספת אלא מיהו ה"מ היכא דלא טעני עלה יורשים טענת ברי דפרוע א"נ דמחלוה עילויה בפירוש אבל היכא דטעני עלה טענת ברי לא גביא אלא עיקר כתובה. מ"ט דכתובה דתנאי ב"ד הוא ולא תליא בשטרא לא מהימני דקי"ל הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום אבל תוספת דאיהו כתב לה כיון דלא נקיטא שטרא מהימני עלה ובשבועה וקי"ל כר' יוחנן דשייך טעמיה בדר' ינאי דסוגיין כוותיה בתחלת פ' אע"פ ע"כ. והקשו בתוס' דאם כן אמאי קאמר רב לעיל לא שנו אלא כשאין שטר כתובה וכו' דמאי ראיה היא משום שטר כתובה הואיל ואינה גובה בה לרב דאמר בפרק הכותב גט גובה עיקר כתובה גובה תוספת. ונראה לי דמ"מ הויא הוכחה כיון דנטרה שטר כתובתה עד השתא דאינה חפצה למחול ואע"ג דאינה גובה בו מ"מ הוראה הויא דשמירת כתובתה עד השתא דאינה מוחלת כלל כנ"ל: ה"ג א"ל רבי אבא לרב הונא אמר רב הכי א"ל רב הונא אישתיקן או אשקיין קאמרת הא דקאמרת אמר רב הכי אתמוהי קא מתמהת כלומר דלא אמר רב הכי ולאשתיקן קא אתית למסתר טעמא דלאו שפיר אמרינן או בניחותא קאמרת לסייען דודאי אמר רב הכי ולאשקויין קא אתית כלומר דבעי' לאשקויי לי משום דשפיר קא בעינא ולשון בדיחותא הוא כאדם שאומר דבר הגון לפניו ואמר תנו לו לשתות שיפה אמר. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא שינה פירושו דוק ותשכח. אריכא שהיה אדם ארוך. כן כתובה במהדורא קמא גרש"י ז"ל. ובפירוש אחר כתובה אריכא לשון אריך. ואפשר דהיינו מלשון לא אריך ולא למחזי ובפירושי רבינו יהונתן כתוב אריכא לפי שהיה קומתו גבוה מדרך העולם. איתת אחוה הואי כגון דהות לה לההיא חמותא בת מאינש אחרינא ואנסיבא לרב חייא והדר אנסיבא חמותו לאחיו ושכיב אחוהי בלא בני וירית לה רב חייא ונפלה חמותיה קמיה ואידחייא מחליצה ויבום דהויא אחת מחמש עשרה נשים שפוטרות מחליצה ויבום אי נמי כגון דאינסוב רב חייא בת אחוהי ולא הות ליה לאחוה אלא ההיא בת וירית לה רב חייא במקום אשתו וזכה רב חייא לחמותיה כ"ה שנים ולא מיחת בתוך כ"ה שנים לסוף כ"ה שנים אמרה ליה הב לי מזוני א"ל לא מזוני אית לך דכיון דאחילתא לכתובה בכ"ה שנים תו לית ליך מזוני דקסבר דמאן דלית לה כתובה לית לה מזוני ודראי מזוני אכתפאי ואמטאי לה לבי נשא כלומר בידי נשאתי לה מזונות לבית אביה משום כבודה הא נמי כ"ש דמכספא למתבעא כתובתה מינך משום דאמטינה ניהלה מזוני בכתפך ולא ע"י שליח משום דמכבדת לה ביותר היא מכספא מינך. כתב לה רבה בר שילא שטר אדרכתא שנתן לה רשות לרדוף אחר נכסי רב חייא ולהחזיק כנגד כתובתה ושם לה שדה אחת מנכסי רב חייא לכתובתה והיינו נמי שום ב"ד. אדרכתא לשון הרדפה כדאמרינן אזל אדרכיה אבתריה ארבע פרסי בחלא ולא אדרכיה וכמו כתרו את בנימין הרדיפוהו מנוחה הדריכוהו אי נמי לשון דורך ממש שיש לו רשות לדרוך בנכסי פלוני ואדרכתא חזרה עד תריסר ירחי שתא. ה"ג אתא לקמיה דרבא אמרה ליה לרבא ולהדר ליה פירי דאכל ממקרקעי דשיעור כתובתי מיומא דאיכתיבא ליה אדרכתא עלייהו שמאותו היום היו ברשותי דהכי אמר רבא בפ' המפקיד גבי שומת ב"ד לוקח מאימת אכיל פירי אמר רבא מכי מטיא אדרכתא לידיה אביי אמר משנחתמה רבה אמר מכי שלמי יומי אכרזתא. אמר לה אחוי לי שטר אדרכתיך חזא רבא דלא הוה כתיב באדרכתא ואשתמודענא להנך נכסי דכתבינן עלייהו אדרכתא דנכסי דמיתנא אינון דהא אין לה כתובה אלא מנכסי בעלה. הא לאו אדרכתא היא דדיניך למשקל בנכסי דמיתנ' ורבה בר שילא סתם כתב לאדרכתא ופירי דאכל רב חייא עד השתא כדין אכל. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ואיהי היא דקאמרה ליה לרבא דלהדר לה פירי דמן ההוא יומא וכו' משום דרבא ס"ל הכין ואביי נמי לא פליג עליה אלא דקדים זמניה וקאמר משנחתמה וכו' והויא ליה רבא יחיד לגבייהו ולהכי חש רבא לסברייהו ואמר לה אחוי לי אדרכתיך וכו' אע"ג דאיהו סבר מכי שלמי יומי אכרזתא כנ"ל. והתוספות האריכו בזה: וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל אתא לקמיה דרבא אמר ליה קא חזי מר היכי דנן א"ל שפיר קא דנך א"ל איזיל איהדר פירי מן ההוא יומא עד השתא א"ל אחוי לי לאדרכתיך כך היא הגירסא בכל הספרים המדוייקים וה"פ ר' חייא לא היה חושש לדברי רבה בר רב שילא מפני שהיה רואה במשנה דכל זמן שהיא בבית אביה אינה גובה כתובתה אלא עד כ"ה שנים היה חושב שהיה טועה בדין ולפיכך לא היה חושש מתחלה לדבריו והוצרך רבה בר רב שילא לכתוב אדרכתא לאשה כשיעור כתובתה וכתב האדרכתא על נכסי ר' חייא סתם כשראה ר' חייא דרבא הודה לדברי הדיין שאל ממנו אם יחזיר הפירות שאכל כי אחר שראה שהדין אמת היה רוצה לצאת ידי שמים גם היה נושא ונותן עמו לידע ההלכה וא"ל רבא לר' חייא שיראה לו שטר האדרכתא ויראה אם יהיה חייב להחזיר הפירות אם לאו. ויש להקשות והלא קי"ל מאימת אוכל פירי מכי שלמי יומי אכרזתא וא"כ איך היה חושב רבא לחייש ולהחזיק הפירות מן השעה שעשו האדרכתא שהרי אין האשה זוכה בפירות אלא בסוף האכרזתא והפירות שאכל ר' חייא קודם תשלום יומי ההכרזה בדין אכלם ורש"י ז"ל רצה ליזהר מזה וכתב דרבה חייש ואזיל לטעמיה דס"ל דמכי מטיא אדרכתא לידיה אכיל פירי ואין זה נכון דבכל הספרים גרסינן רבא והכי משמע במאי דא"ל ר' חייא והא מר הוא דאמרת אחריות ט"ס הוא ולא אשכחן דאמר רבה הכין בכוליה תלמודא אלא רבא הוא דאמר הכי בפרק שנים אוחזין אלא ודאי התירוץ הנכון כך הוא דרבה בר רב שילא כתב אדרכתא אנכסיה דר' חייא ואחר האדרכתא טרפה והכריזה והתלמוד בכאן לא הוצרך להזכיר הכל ולפיכך לא הזכיר אלא האדרכתא ומאי דאמר ליזול להדר לי פירי דמן ההוא יומא לא אמר מן היום שנכתבה האדרכתא אלא מכי שלמו יומי אכרזתא ומתוך כך היה שואל רבא האדרכתא מר' חייא מפני שכתבו שטר טירפא לאשה ובשעה שכתבו הטירפא קרעו האדרכתא ונתנו אותה לר' חייא דקיי"ל כל טירפא דלא כתב בה וקרענא ליה לשטר אדרכתא לאו טירפא הוא ע"כ. ודוחק לומר דנטר ר' חייא כולי האי למברר דיניה קמיה דרבא שהיה ב"ד עד דשלמו יומי אכרזתא ומאי דכתיבנא נראה יותר נכון כנ"ל. ור"מ הלוי כתב דנוסח האדרכתא ביד ר' חייא שהוא שאל אותה כדי לידע היאך היו דנין אותו ויש שגורסין א"ל אחוי לי אדרכתיך ואומרים כי מן האשה היה שואל להראות לו האדרכתא כדי לדון הדין ע"פ האמת א"ל רבא לר' חייא האי אדרכתא לאו שפיר כתיבא שהרי היה להם לעשות האדרכתא על נכסי המת בפירוש והם טעו ועשו סתם וכיון שכן מכח האדרכת' זו וטרפא שאחריה לא נתבטל זכותך ואין לך להחזיר הפירות והקשה לו ר' חייא והא מר הוא דאמר אחריות ט"ס וכו'. תלמידי רבינו יונה ז"ל:

ה"ג במקצת ספרים אמרה ליה והא מר הוא דאמר אחריות וכו'. ולפי גירסא זו היתה האשה הזאת חכמה ביותר ורש"י ז"ל אע"ג דפריש דעד השתא האשה היתה שקלא וטריא בהדי רבא אפ"ה פירש הכא דהך קושיא היינו מר' חייא וז"ל א"ל ר' חייא לרבא והא מר הוא דאמר בב"מ אחריות טעות סופר הוא ואוקימנא הלכה כר"מ דאמר אחריות טעות סופר הוא הכא נמי דקים לן דכתובתה על נכסי בעלה אע"ג דלא כתיב ואשתמודענא דנכסייא אילין דמיתיא אינון כמאן דכתיב ביה דמי ואמרינן האי דלא כתיב ביה הכי סופר טעה ולא כתב ואהכי לא דק רבה בר רב שילא למימר לסופר דלכתבה. א"ל רבא בהא ליכא למימר טעות סופר הוא דבהא אפילו רבה בר שילא בבי דינא הוה מעיקרא טעה ואיהו גופיה לאו אדעתא דנכסי מיתנא כתב לה להך אדרכתא דסבר מכדי הני והני נכסי דמיתנא ונכסי דר' חייא כו' והני והני דידיה הוא מה לי אי מגבינא לה מהני הלכך לא כתב אשתמודענא דנכסים אילין דמיתנא אינון. ולא היא דודאי הוה ליה למידק ולאגבויי מנכסי דמיתנא דמשום דזמנין דמגבי לה מדידיה מנכסיה דיבם ואזלא ומשבחא להו דכסבורה היא דידה נינהו דבעל מכספי ומכחשי דאיהי לא משבחא להו ואיהו נמי לא משבח להו דסוף שקיל לדידיה דאשבחא איהי ויהיב לה דידה דבעלה דמתקלקלי ואתי לאפוקי לעז על בי דינא דאפסדו לה ומיהו הכי לאו שפיר סבר רבה בר שילא וכי כתבא איהו לאדרכתא בטעות עבדא ולאו טעות סופר הוא. ואשתמודענא גורע. לישנא אחרינא ודלמא טעות הוא מסופר ואדרכתא שפירא הוא דאנכסיה דמיתנא כתיבא אלא שטעה סופר דהא אמר ר"ש אין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה גדול אא"כ היו מוכר ולוקח גדולים ושוב אין נאמנין לפסלו והכא נמי כיון דחתימה אדרכתא אנכסי מיתנא איכתיבא אלא דסופר טעה ורב חייא גופיה הוה פריך כל הני קושייתא לרבא וללמוד הוה צריך. עכ"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא:

וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל והקשה לו ר' חייא והאומר הוא דאמר אחריות ט"ס הוא וכו'. ואהדר ליה רבא בהא אפי' רבה בר שילא טעי וכו' כלומר כי אמרי' דט"ס הוא ה"מ באחריות שהדבר ידוע שאין דרך בני אדם לקנות שלא באחריות ומסתמא יש לנו לומר דהסופר טעה אבל בענין זה אין לתלות הטעות בסופר שאפשר שאפי' רבה בר שילא שהיה דייק טעה דמקום יש לטעות דהוא סבר כיון דר' חייא ירש את אחיו אין לחוש שאם לא כתבו בשטרו ואשתמודענא וכו' שהרי אלו ואלו בשלו הם והוא חייב לפרוע ואינו כן משום דזמנין דמגבן לה נכסי החי ואזל ומשבחא להו ואח"כ אמר אינם משועבדות לך נכסי אלא נכסי המת בלבד וקח שיעור כתובתיך מהם ותניח את שלי ויוציאו לעז על ב"ד שיאמרו שמתוך שלא דנו הדין כראוי הפסידה האשה דלא שיימינן לה מה שהשביחה בקרקע הראשון אלא על התחתונה כיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות הלכך כיון שעשה רבה בר שילא מתוך שחשב שהיה הדין כך נמצא שהאדרכתא וכל המעשה שאחר האדרכתא בטעות נעשה ולא זכתה האשה בפירות אבל אם היה דבר שאין ראוי לטעות בו אלא הסופר הדין קיים דאמרי זה שלא כתב הסופר כל הצורך טעה כך נראה למורי הרב נר"ו לפרש זה המעשה ועל דרך זה פירשו המפרשים ז"ל והדרך שתפס לו ה"ר יהונתן הכהן ז"ל אינו עולה על נכון. עכ"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל:

וז"ל ה"ר יהונתן הכהן ז"ל אמרי ליה לרבא כלומר התלמידים הקשו לו לרבא והא מר הוא דאמר בב"מ אחריות טעות סופר וכו'. ונימא הא דלא כתיב ביה הכי סופר טעה שלא כתב אבל רבא בר שילא צוה לסופר שיכתוב בה הכי ואם כן כדין כתיבא ולהדר ליה פירי א"ל רבא בהא ליכא למיתלי בטעות סופר דבהא אפילו רבא בר שילא דיינא הוא מעיקרא טעה ואיהו גופיה לאו אדעתא דנכסי מיתנא כתב לה האדרכתא דסבר מכדי הני והני נכסי דמיתנא נינהו כלומר נכסי דמיתנא ונכסי דרב חייא גופיה רמו כולהו קמי דר' חייא והני דידיה נינהו מה לי אי מגבינא להו מהני ומה לי מהני הלכך לא כתב אשתמודענא וכו' כלומר לא דקדק ביה. ולא היא כלו' וטעה ביה דודאי הוי ליה למידק ולאגבויי מנכסי דמיתנא משום דזמנין דמגבי ליה מדידיה כלומר מנכסי יבם ואזלא ומשבחא להו דכסבורה היא דדידה נינהו והנהו דבעל מכספי ומכחשי דאיהי לא משבחא להו ואיהו נמי לא משבח להו דלסוף שקיל לדידיה דאשבחא איהי ויהיב לה דידה דהיינו קרקע של מיתנא דמקלקל ואתי לאפוקי לעז על ב"ד דאפסדו לה שלא דקדקו בדבר ומיהו הכי לא שפיר סבר בר רב שילא וכי כתב איהו לאדרכתא בטעות עבד ולאו בטעות סופר היא הלכך לא נגמר הדין עד עכשיו שגמרו לרבא ואין לו לרב חייא להחזיר לה פירות שאכל מאותו קרקע כשלא קבל עליו הדין שדן עליו רבא בר שילא ע"כ: הדרן עלך פרק הנושא בס"ד: פרק שני דייני גזירות מתני' שני דייני גזירות מפרש בגמרא שהיו דיני קנסות על הגזילות כדמפרש בגמרא. רש"י במהדורא קמא. וז"ל ה"ר יהונתן הכהן ז"ל שני דייני גזירות וכו' ותני בברייתא שני דייני גזילות וחדא מילתא היא שהיו דנין דיני קנסות על הגזילות כדתניא קוטמי נטיעה ר' יוסי אומר גוזרי גזירות שבירושלים אומר נטיעה בת שנתה שתי כסף וכו' כלומר קוצצי נטיעות של אחרים והיו גזירות וגוזרי גזירות גזרו וקנסו לקוצץ נטיעה של חבירו שישלם לו תחת הנטיעה שתי כסף ולא חשיב במשנה זו בתי דינין שהיו בירושלים דטובא הוו דקרוב לארבע מאות בתי דינין היו שם אלא אותן שלא היו עוסקין אלא בזה קא חשיב והן דברים שאינן רגילין באנשי קודש וזרע ישרים והוו סגי להו בשני בתי דינין ע"כ. וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל והא דקתני שני דייני גזרות לא מפני שלא היו יותר דודאי טובא הוו אלא מפני שהיה צריך התנא להזכיר תרי לא הזכיר אלא השנים בלבד ע"כ: אדמון וחנן בן אבי שלום לא הזכיר אלא אביו של חנן לפי שהיו שנים חנן המצרי וחנן בן אבי שלום כדאיתא בגמרא: