שיטה מקובצת על כתובות קה.

תשבע בסוף לכשתתבע כתובתה משביעים לה דלא אתפסה בעלה מידי והשתא מיהו יהבינן לה מזוני בלא שבועה וכשתשבע לבסוף אי אתפסה צררי למזונות שקלה להו לכתובתה והיינו נפרעת שלא בפניו בתחילה דאימור צררי אתפסה למזונות רש"י בהמדורא קמא. ובמהדורא בתרא כתב וז"ל תשבע בסוף כשישמעו בו שמת ותבא לגבות כתובתה תשבע שלא עכבה בידה משל בעלה כלום ולא תשבע בתחלה בשעת גבוי מזונות ע"כ. פי' לפי' לא קאי חנן אלא אמי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות וממילא נשמע מיניה בכל אלמנה שתובעת מזונות שלא תשבע אלא בסוף כשתתבע כתובתה והיינו דהאריך וקאמר רבן יוחנן בן זכאי יפה אמר חנן לא תשבע אלא בסוף לאשמועינן אבעלמא וכדכתיבנא כנ"ל. וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל דעת הרמב"ם דדוקא מי שהלך בעלה למדינת הים אבל אלמנה אין נותנין לה מזונות אלא בשבועה דחיישינן לצררי דטפי מתפס איניש לצררי לאחר מיתה כדי שלא תתבזה אצל היתומים ואינו מחוור חדא דהא שמואל אמר בגמרא שאין פוסקין מזונות לא"א וכששמעו בו שמת מודה שפוסקין ועוד דבפרק השולח אמרינן בההיא איתתא דחשידא אשבועתא ואתיא תבעה כתובתה ואמר דלית לה כתובה משום דחשידא ואמרה להו והבו לי מזוני (ויהיבו) לה מזונות ואם איתא למה לי מדשמואל תיפוק ליה דבעיא שבועה והיא חשודה אלא ודאי דאלמנה נותנין לה מזונות בלא שבועה כל זמן ששטר כתובתה יוצא מתחת ידה במקום שכותבין כתובה ע"כ. וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל חנן אומר תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה כלומר כיון דסוף כשתגבה כתובתה עתידה להשבע שלא התפיסה בעלה צררי והיא ג"כ לקחה כלום אינה צריכה עכשיו לישבע כי לסוף נגלגל עליה שלא הניח לה בעלה שום דבר למזונות אבל לא נשביע אותה מתחלה שלא תקנו חכמים שבועה אלא כשתבא לגבות כתובתה דהוי למשקל ולמיפק אבל למזוני דלמיקם קמיה שקלא להו לא חייבו חכמים להשביעה מתחילה וכן אם נתאלמנה אינה נשבעת מתחילה בעבור המזונות דכל זמן שאינה נוטלת כתובה כעומדת תחתיו דיינין לה ע"כ:

כדבריהם כלומר ר' דוסא היה אומר כדבריהם של כהנים גדולים. רש"י ז"ל במהדורא קמא. פי' לפי' דר' דוסא לא הויא מכריע כמו רבן יוחנן בן זכאי דאפשר שלא שמע מחלוקתם אלא איהו מנפשיה הוה אומ' כדברי כהנים גדולים והוה ליה מכלל הכהנים הגדולים ואינו כמכריע כמו רבן יוחנן בן זכאי והיינו דאמרינן לקמן עלה דמתניתין דתנן הפוסק מעות לחתנו וכו' אמר ר' זירא אמר רבא בר ירמיה שני דברים שאמר חנן הלכה כמותו וכיוצא בו ופרש"י ז"ל כיוצא בו דחנן רבן יוחנן בן זכאי והקשו עליו בתוספות לקמן דמה לי להזכיר כדברי חנן כיוצא בו ותירץ הריטב"א ז"ל דה"ק הלכה כמותו לפי שיש מכריע כדבריו אלמא דלחנן יש מכריע ולא לכהנים גדולים כנ"ל: גמרא אדמון בן גדי היינו אדמון דמתניתין. רש"י ז"ל במהדורא קמא: אתרין דבמתני' לא קתני אלא תרין דייני והכא תני תלתא. רש"י ז"ל במהדורא קמא והקשו בתוס' אי גזילות אגזירות קשיא דתרי מילי נינהו כדקס"ד השתא תלתא אתרין לא קשיא דהא בגזלות והא בגזירות וי"ל דלא מסתברא דלהוו לדיין אחד שתי שררות בירושלים דאיכא כמה חשובים להעמיד אנשים מיוחדין לכל שררה ושררה: דחשיב ליה קתני כלומר דיינין חשובין קא חשיב במתני' ותני להו וחנן דלא חשיב כולי האי לא קתני ותנא דברייתא לא קפיד אחשיבות רש"י ז"ל במהדורא קמא. ור"ת ז"ל כתב דליכא לפרושי כפשוטא דחשיבי טפי דהא ודאי חנן המצרי חשיב טפי מחנן בן אבישלום כיון דאקדמה בברייתא אלא ה"פ דחשיבי בהאי פרקא כלומר דאיירו ביה כגון חנן ואדמון דאלו חנן המצרי לא איירי ביה והקשה ר"י ז"ל על זה מדהביא בסמוך נתן אומר אף נחום המדי וכו' וע"כ לא קאי אברייתא דא"כ לר' נתן ד' הוו ואנן מוקמי' ההיא דקתני' ג' אדמון וחנן ונחום כר' נתן אלא ודאי דר' נתן אמתני' קאי ואי לא קתני תנא דמתני' אלא ההוא דאיירי בפרקין א"כ מאי קאמר ר' נתן אף נחום המדי דלמא ת"ק נמי מודה ביה אלא דכיון דלא איירי במתני' לא תני ליה אלא ודאי הנכון כפרש"י ז"ל דחשיב ליה שחשוב יותר ומ"ה קאמר ר' נתן אף נחום המדי אחד מגוזרי גזירות והיה חשוב כמותם יפליג אמתני'. ודקאמרת דחנן המצרי חשוב טפי כיון דאדקמיה תנא בהא הא לא אריא דזמנין דמקדים תנא ההוא דלא חכים וחשוב כולי האי משום דמיוחס טפי כדתנן התם מעשה בר' אליעזר ור' יהושע ואלעזר בן עזריה ור"ע ואלו ר"ע חכים טפי מר' אלעזר דהכי מוכח ביבמות פ"ק גבי מעשה דר' דוסא בן הרכינס הכא נמי הא דקתני חנן המצרי ברישא לא בשביל שהיה חשוב יותר אלא שהיה ממשפחת מיוחסים יותר מחנן בן אבי שלום וא"ת מ"מ למה לא תירצו כאן כפר"ת דההיא דלא איירי בפרקין לא תנא ליה וי"ל דא"כ הוה ליה למתני שהיו בירוש' אבל מדקתני היו משמע שנים ותו לא. וז"ל הרא"ש ז"ל ולפר"ת קשה דאי תני הני לפי שדברו במתני' הוה ליה למתני שתים מדייני גזירות שהיו בירוש' אבל מדקתני שני דייני גזירות היו בירוש' משמע שנים ותו לא ע"כ: שהיו גוזרין גזירות על הגזלות פרש"י ז"ל קנסות ולאו דוקא קנסות דהא ממונא הוא אלא כעין קנסות שהיו פוסקין דבר ידוע לתשלומין לנטיעה ולא כפי מה שהם. הריטב"א ז"ל. וז"ל תלמידי הרשב"א ז"ל שהיו גוזרין על הגזלות פי' שהיו קונסין את הגזלן במקום הראוי לקונסו כדאשכחן ברב נחמן דאמר האי גזלן עתיקא הוא ובעינא דאקנסי' ע"כ: כדתניא קוטמי נטיעה קוצצי נטיעות של אחרים והיינו גזלות וגוזרי גזרות גזרו וקנסו לקוצץ נטיעה של חבירו שישלם לו תחת הנטיעה שתי כסף י"ב מעות והיינו גזרות דקתני במתני'. רש"י במהדורא קמא. וכיוצא בזה פי' הר' יהונתן הכהן ז"ל במתני' ובמהדורא בתרא לא פי' הרב ז"ל כן אלא דאבהמה קאי דקטמא נטיעה ומה שכתב רבינו יהונתן ז"ל בטעמא אמאי לא חשיב אלא שתי בתי דינין לא שייך להאי פרושא כלל דוק ותשכח. וז"ל תלמידי הרשב"א ז"ל נטיעה בת שנתה שתי כסף פי' שהנטיעה אין לה לא דמי אילן ולא דמי עצים ומפני ישוב ארץ ישראל גזרו שישלם עליה שתי כסף או ארבעה כסף כשהיא מבת שתי שנים מכאן ואילך שמין אותו על שבח פירותיו על גבי השדה א"נ בששים אילנות כדאיתא בב"ק ע"כ: טובא הוו אין ודאי טובא דיינין הוי בירושלים וכי קאמרי' אנן שני דייני גזרות ותו לא אגוזרי גזרות קאמר דגוזרי גזרות לא הוו אלא הנהו ג' דקתני בברייתא ואותן דייני גזרות לא הוו עסקי כלל בשאר דינין. רש"י ז"ל במ"ק. ונראה דמעיקרא דפריך ותו ליכא והא"ר פנחס כו' פשיטא דהוה ידע דלאו כולהו הני דייני גזרות אלא דהכי פריך ותו ליכא בשלמא אי הוה משני דחשיב ליה קתני ניחא פי' דמתניתין לא חשיב ליה חנן המצרי ולהכי לא קתני וגם נחום המדי לא חשיב ליה וברייתא דלעיל חשיב ליה חנן המצרי והך ברייתא חשיב ליה נחום אבל לתירוצא דרב פפא משמע דלחכמים לא היה נחום מגוזרי גזרות כלל וכדקתני בברייתא דמייתי ר' נתן אומר אף נחום המדי מגוזרי גזירות ולא הודו לו חכמים ולהכי פריך ותו ליכא והאמר ר' פנחס וכו' פי' ואי אפשר דבדוכתא דהוו בתי דינין כולי האי ובתי סופרין ובתי כנסיות ובתי מדרשות דלא הוו אלא שנים שלשה דייני גזרות ומשני דאיברא דגוזרי גזרות חשיבי טובא לקצוב דבר קצוב כעין ההיא דנטיעה ולהכי בעינן דרב גוברייהו ולא שכיח אלא חד או תרי אפי' בכרך גדול של נביאים וסופרים כנ"ל. ואע"ג דמשני מעיקרא דחשיב ליה קתני וכו' הדר ופריך מההיא דנחום משום דמשמע ליה מדקא משני דלא חשיב ליה לא קתני משמע דהברייתא לא קפיד אחשיבות כלל ולהכי הדר ורמי מההיא דנחום כנ"ל: גוזרי גזירות שבירושלם היו נוטלין שכרן לשנה דייני גזרות לא היו עוסקין כלל במלאכה אחרת אלא כל שעה היו גוזרין גזרות לפיכך היו נוטלין מזונות שלהן מתרומת הלשכה הבאין לצרכי צבור. רש"י ז"ל במהדורא קמא. וכתבו תלמידי הרשב"א ז"ל וז"ל גוזרי גזרות וכו' ולא שכר הדין היו נוטלין אלא מפני שהיו פונין מכל עסקיהם ועסוקין בזה היו מתפרנסין מכאן כדקתני לא ספקי מוסיפין ודוקא אלו שהיו מיוחדין לכך היו רשאין לטול שכרן אבל אדם אחר שבא לפניו לדין אינו רשאי לומר להן תנו לי פרנסת היום ואדון לכם אא"כ היא שכר בטלה כההיא דקרנא. ותשעים ותשעה שהיו נוטלין ולא יותר היינו טעמא מפני שהיו ג' וכדי לשלשן שלשים ושלשה לכל אחד והטעם שהיו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה פי' הראב"ד ז"ל מפני שהגזרות שלהן היו לצורך עבודה שעל כל עוברי עבירה היו גוזרין גזרות וקונסין אותו כדי ליסרן בין במקדש בין בגבולין מ"ה נוטלין שכרן מתרומת הלשכה ע"כ: אטו ברשיעי עסקי' דשקלי אגרא דלא רצו משמע אם לא רצו לישא ולעסוקי באותן גזרות ולמשקל מזונות מתרומת הלשכה מוסיפין להם על צ"ט מנים כלומר שנותנים להם שכר כדי שישבו. לא ספקו למזונות אע"פ שלא רצו לטול יותר ורוצים לצמצם עצמן במיעוט מזונות מוסיפין להם בעל כרחם. קרנא שם חכם ודיינא הוה ה"מ דאסור היכא דשקיל בתורת שוחדא דבלא שום שוחדא בעי דיין לישב בדין אע"ג דאמרי ליה בעלי דינין שקול מינן כך וכך ודון לנא דינא קושטא הן לזכות הן לחובה וקרנא לאו בתורת הכי הוה שקל אלא אגר טרחא הוה שקיל דהוה טרח למסבר סברא ולעיין בדינייהו והיינו בתורת אגרא. הנוטל שכר לדון דשקיל שכר טרחא דיניו בטלין כלומר אין דינו דין אגר דינא אגר טרחא דעיון הדין א"נ כגון דאמר להו לא מליפנא ליכו דינאי אי לא יהביתו לי אגר למוד דינא אגר בטלה דכל אימת דהוה עסיק בדינייהו לא הוה עסיק במלאכתו ולפי מה שהיה מתבטל הוה שקיל. דינו דין בתמיה ה"מ דמכוער הדיין היכא דשקיל בטלה דלא מוכח כגון דבדיין האומר אי לאו עסיקנא בדינייכו הוינא אזיל לדוך פלוני ומרווחנא כך ואי בעיתו דאיננא לכו הבו לי אגר בטלה והיינו דלא מוכחא מלתא דלמא הוה רווח ודלמא לא הוי רווח מידי. תהי באמברא דחמרא שהיה מריח באוצרות יין מי ראוי למכור לאלתר כדי שלא יחמיץ באמברא ספינה גדולה מלאה חביות שבנמל פורטו בלע"ז ששם היו מוכרין יינות וכל יומא הוה שקיל זוזא וההוא זוזא מפסיד ליה בעלי דינין והוה שקיל מינייהו. רב הונא בעל שדות הוה והוה מסקי ליה ואהכי אמר להו הבו לי גברא שיהא דולה לי מים להשקות שדותי. בחריקאי במקומי ואדון. רש"י במהדורא קמא: מידי טפשים ורשעים בני מעבד דינא נינהו דקתני ק"ו לטפשים בלא סמיות הלב והיינו ק"ו אחר שקבל השוחד שכבר נעשה טפש בקבלת השוחד אי הדר מקבל ליה שוחד אות סמיות הלב יותר ויותר בלא טרוף הדעת והיינו ק"ו ולרשעים דמאחר שקבל שוחד הוה ליה טרוף הדעת ודן ברשע ובעקול אפי' כי לא מקבל שוחדא לפי שאינו יודע לדון ולעיין בעומק הדין וכ"ש אי הדר ומקבל שוחד דאית ליה טרוף הדעת טפי ודאין ברשע ובעוות הדין רש"י. ז"ל במהדורא קמא. וכיוצא בזה פירשו התוס' ז"ל וז"ל אפילו צדיק גמור ונוטל שוחד והיינו ק"ו לרשעים שכבר נטל שוחד בפעם ראשונה דפעם ראשונה כשנוטל אכתי צדיק הוי שעדיין לא נטלו וק"ו לטפשים בפעם שניה שנוטל שוחד שכבר וכו' ע"כ. ונקטי פעם ראשונה ושניה דאי לאחר שנעשה טפש ורשע ממש כדקתני אינו נפטר מן העולם בלא סמיות הלב ובלא טרוף הדעת הדרינן לקושין מידי טפשים ורשעים בני מעבד דינא נינהו דמה לי טפש ורשע מעצמו או שנעשה כן ע"י עונש השוחד אלא הכי קאמר כיון דאינו נפטר מן העולם בלא סמיות הלב ובלא טרוף ומעתה עבדינן קל וחומר מפעם ראשונה ולשניה וכמו שפירשו התוס' ז"ל. ורש"י ז"ל במהדורא בתרא כתב וז"ל אינו נפטר מן העולם והכי קאמר ק"ו שיסמא את עינים כשיהא טפש בסופו וישב לדון משמע דבעי לפרושי דלא עבדינן ק"ו בשתי קבלות מקבלת שוחד לפעם ראשונה מקבלת שוחד לפעם שנייה אלא ה"ק כי השוחד יעור עיני פקחים ק"ו וכו' פי' השוחד שקבל עכשיו מעוור את עיניו עכשיו שעדיין צדיק וחכם הוא ק"ו שזה השוחד שקבל עכשיו יסמא את עיניו כשישב לדון בסופו ואפי' לא יקבל שוחד באותו הדין הרי נעשה טפש וכל מעשיו מקולקלין ועיקר מאי דאתא לאשמועינן תנא דברייתא היינו דאינו נפטר מן העולם בלא סמיות הלב ובלא טירוף הדעת. כך היה נראה לפרש פירוש לפירושו ז"ל ואפשר לפרשו נמי כדרך שפירש במהדורא קמא ומיהו לשון וישב לדון דנקט בגמ' לשונו לא דייק שפיר דוק ותשכח. ורשב"ם פי' ק"ו לטפשים אינו מן הברייתא אלא לשון הברייתא היינו לשון הפסוק בלחוד תנו רבנן כי השוחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים זהו לשון הברייתא ומתמה תלמודא מדהדר נקטה הברייתא חכמים וצדיקים דקרא אלמא דבעיא למימר ק"ו לטפשים ק"ו לרשעים מידי טפשים ורשעים בני מיעבד דינא נינהו ומשני דלאו לדיוקי כדקאמרת נקט תנא דברייתא לישנא דקרא אלא לאשמועינן דאפילו חכם גדול ולוקח שחד וכו' ודוחק ולשון אלא ה"ק לא דייק שפיר דוק ותשכח כנ"ל: