שיטה מקובצת על בבא מציעא סא:

לא תגנובו דכתב רחמנא למה לי. כתב רש"י דמרבית ואונאה מצי למילף. וקשה לי למה כתב כן דהא מאונאה לחוד שמעינן ליה דהא ליכא למפרך מה לאונאה שכן לא ידע דניחול דגנבה נמי הכי הוא ואפשר שכתב כן למאן דאמר ליסטים מזויין גנב הוא משום דמטמר מאינשי ובההוא איכא למפרך מה לאונאה שכן לא ידע דניחול אבל מרבית ואונאה שמעינן לה שפיר. הריצב"ש ז"ל.

לא תגנובו למה לי וכו'. דהא אתיא. והוה ליה למימר כדי לעבור עליו בשם גנבה אלא דאשכח ביה אצרכתא בגופה. וכן לאו דמשקלות נמי לטומן משקלותיו במלח. הראב"ד ז"ל.

על מנת למקט. יש מפרשים דמיירי שהוא אינו רוצה לעכב הגנבה בידו אלא הוא גונב כדי לצערו. ולא נראה דהא מעשים בכל יום שעושים כך. לכך יש מפרשים דודאי בדעתו לעכב הגנבה בידו אבל אינו גונב בשביל שום הנאה אלא כדי לצערו.

שלא יטמין משקלותיו במלח. פירש הקונטרס כדי להכבידם. וכתב רבינו תם דבמוכר מיירי דומיא דמשורה דשלא ירתיח. ואומר רבינו תם לפי שהמלך מיקל המשקולת וכו' ככתוב בהגהת מימונית פרק ח' מהלכות גנבה. ומשורה שלא ירתיח קל וחומר ומה משורה וכו'. ואם תאמר היכי דמי אי דליכא שוה פרוטה מאי איסורא איכא ואי איכא שוה פרוטה וכו' כדכתבו בתוספות פרק הספינה (בבא בתרא דף פט:). שלא ימדוד לזה בימות החמה וכו'. פירש רש"י ז"ל לפי שחבל המדה וכו' ולדבריו דוקא במודד בחבל ואם כן הוה ליה למימר שלא ימדוד בחבל לזה בימות החמה וכו'. ושמא מפני שדרך הראשונים היה למדוד בחבל. ורבינו תם ז"ל פירש שהקרקע מתבקע וכו' כמו שכתב רשב"ם שם ודבר של תימה הוא. שלא ירתיח פירש רש"י ז"ל שהמרותחת עולה וכו'. ורבינו חננאל פירש שמכח מהירות שפיכתו נעשית המדה גדושה ונתאנה מוכר לוקח. והראשון נראה עיקר. דפשטיה דקרא אזהרה למוכר הוא. הרשב"א ז"ל. ומצאתי בשטה בשם רבינו תם שלא ירתיח פירוש שלא יחמם וימכור בלח אלא ימכרנו צונן לפי שכשהוא חם הוא מוסיף במדה. עד כאן.

ומה משורה שהיא אחת מל"ח בלוג וכו'. כתב הרב אברהם בנו של הרמב"ם ז"ל בספר די העובדים שחבר בלשון ערב"י וזה לשונו מועתק. שיעור המשורה היא רובע שמינית ושמינית חצי רביעית והיא מדה תכיל שלשה דראה"ם ורביע מהדראה"ם של מצרים בקירוב. עד כאן.

שתולה מעותיו בעכו"ם וכו'. הקשו בתוספות והלא אפילו יהא אמת וכו'. ותלמיד הר"פ ז"ל תירץ וזה לשונו: הא דמשמע הכא דאם היה אומר אמת דשל נכרי הוא היה מותר להלוותן לישראל היינו דוקא היכא שהם פקדון בידו מן הנכרי ואין לו רשות להוציאם אלא להלואה בשביל גוי ברבית והימניה הגוי לישראל וכל האחריות על הגוי ואין הגוי חושש להכיר הלוה שסומך שיאמר לו הישראל ובכהאי גוונא מותר. והכי אמרינן בירושלמי ישראל שמינהו גוי סנטר או אפטרופוס אסור ללות ממנו ברבית זה הכלל כל שהוא ברשות ישראל אסור ברשות גוי מותר. עד כאן.

ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: אסור לישראל להפקיד מעותיו לגוי כדי שילוה אותם לישראל ברבית. נראה לומר שאין איסור זה אלא משום ולפני עור לא תתן מכשול כיון שלא העמידו הגוי הנפקד אצל ישראל המפקיד וצריך עיון כיון דאינהו לא מיפקדי דהא כתיב לנכרי תשיך משום ולפני עור נמי ליכא דהא שרי ליה לאוזופיה לישראל ברביתא ומשום שליחות נמי ליכא איסורא דהא אין שליחות לגוי דכתיב גם אתם מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית וצריך עיון ודבר זה נמצא בהגהה בהלכות ישנות מספרד מוגהות מדברי גאונים והר"מ נראה שהלך בדעת זה וכתב אסור לאדם לתלות מעותיו ביד גוי כדי להלוותם לישראל ברבית. נראה לומר שהיה דעתו לפרש ההיא מימרא דהתולה מעותיו בגוי ביד גוי שילוה אותם לישראל ברבית וכן נראה שפירוש זה עיקר דאי סלקא דעתך דבישראל שאומר שהוא מלוה של גוי והם של עצמו קמיירי מאי איריא תולה מעותיו בגוי והם של עצמו ואומר של גוי הם שהוא אסור אפילו מעותיו של גוי נמי שהפקידם אצל ישראל להלוותם ברבית אסור לו להלוותם דהא אין הגוי עושה שליח ואינו נעשה שליח ואף על גב דלא קרינן ביה כספך המיוחד לך כיון שאין הגוי באמצע בשעת ההלואה אסור הוא משום אל תקח מאתו נשך ומשום לא תשימון עליו נשך ומשום ולפני עור וכמאן דמוזיף מדיליה דמי והא משנה שלמה היא מלוה מעותיו של נכרי מדעת הנכרי אבל לא מדעת ישראל ובודאי צריך שיהא אחריותן על הגוי ויעמוד שם בשעת ההלואה והישראל כמו סרסור הוא עומד ביניהם ובכהאי גוונא שרי ואי לא אסיר דהכי קמפרש לה לקמן בגמרא כיצד ישראל שלוה מעות מן הגוי ברבית ובקש להחזירם לו וכו' וכן מפורש בירושלמי מעות גוי שביד ישראל אסור להלוותן ברבית כל שהוא באחריות ישראל אסור ואם הוא באחריות הגוי מותר. עד כאן.

שתולה קלא אילן בבגדו וכו'. ומחזיק עצמו כחסיד וגם מאנה ומרמה אחרים שמוכר להם קלא אילן שרואין שגם הוא עושה ממנו ציצית. ה"ר יהונתן.

ומי נפיש אגרייהו טפי ממשקלות. פירוש כי המעלה היא מפני שנותן להם הבורא יתברך שכר גדול. ומהדרינן דנהי שאין שכרן גדול יותר מאידך מעלה גדולה היא לנו כשאנו פרושין מלאכול שרצים דמאיסי. הריטב"א.

עד כאן יכין רשע וצדיק ילבש. בעל הגמרא הוא דמסדר ליה ועל מילתייהו דהנך אמוראי קמוסיף ליה. הראב"ד.

אלא אפילו עד כאן יכין רשע וצדיק ילבש. פירוש אבל מכאן ואילך כלומר באבק רבית אפילו רשע עצמו ילבש דלכולי עלמא אבק רבית אינה יוצאה בדיינים. וכן פירש הראב"ד. הר"ן.

אלא דאפילו (יכין וצדיק ילבש) יכין רשע וצדיק ילבש. ואפילו למאן דאמר רשות יורש לאו כרשות לוקח שאני הכא דאמר קרא וחי אחיך עמך לדידיה אזהיר ליה רחמנא ולא לבריה כדמפרש ליה בהגוזל בתרא. ואפילו הניח להן אביהן אחריות נכסים אפשר דלא מחייבי להחזיר לענין רבית אף על גב דבגזל מיחייבי דפקע שעבוד הקרקע מן היורשין באותו רבית הואיל ופטרינהו רחמנא ולא מיחייבי אלא בדבר המסוים ובשעשה תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת כדלקמן משאנ"ץ.

רבי יוחנן אמר אפילו רבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים. איכא מאן דאמר דלאו דוקא בדיינים אלא אפילו בא לצאת ידי שמים אינו בהשבון כלל דאיסורא דעבד עבד ולית ליה תקנתא בחזרה ודיינים דנקט משום דרבי אלעזר דאמר דאפילו בדיינים יוצאה. וראיה לדבר מדאקשי עליה דרבי יוחנן מדתניא הניח להם אביהם מעות של רבית וכו' ואם איתא מאי קושיא לישני ליה דאינהו אינם חייבים להחזיר כלל הא אביהם חייב בבא לצאת ידי שמים. ועוד ראיה מדאקשינן עליה דרבי יוחנן הגזלנין ומלוי ברבית וכו' ואם איתא מאי קושיא לימא מאי מחזירין בבא לצאת ידי שמים. וכן נמי כי אמרינן תנאי היא וכו' לאו דאמרינן להו קומו אהדרו מכלל דתנא קמא סבר וכו' כלומר וכרבי יוחנן ואם איתא דרבי יוחנן מודה דבבא לצאת ידי שמים מחייב לאהדורי תנא קמא דרבי נחמיה דמוקמיה כוותיה אמאי מחייב את המלוה ואת הערב הא בני אהדורי נינהו בבאין לצאת ידי שמים. אלא מכל הני משמע דלרבי יוחנן אפילו בא לצאת ידי שמים פטור ולאו בהשבון הוא כלל והיינו דדרשינן למיתה ניתן ולא להשבון ואמרינן נמי מה שופכי דמים לא נתנו להשבון אף מלוה ברבית לא נתנו להשבון דאלמא מלוי רביות לאו בני השבון נינהו כלל כשופכי דמים. ואם תאמר אם כן מאי האי דמקשה אי בשעשה תשובה מאי בעי גביה הא אמרינן דלרבי יוחנן אפילו בבא לצאת ידי שמים פטור. לאו קושיא היא דאדבר המסויים הוא דמתמהינן מאי בעו גביה דנהי דמדינא לא מחייב אם איתא דעשה תשובה היכי לא מהדר ליה והא זילא ביה מילתא ואי איהו לא חייש ליקריה אמאי חיישי בניה טפי מיניה דקא מחייבת להו להחזיר מפני כבוד אביהם ואיכא מאן דאמר דרבי יוחנן לא פליג אלא באינה יוצאה בדיינים אבל בידי שמים ודאי חייב וכדאקשינן בהדיא אי בשעשה תשובה מאי בעי גביה. והא דלא שני ליה הא אביהן חייב להחזיר בבא לצאת ידי שמים משום דסתם חייב בדיני אדם משמע. והא דלא משני ליה נמי באידך דגזלנין ומלוי ברבית דמחזירין בידי שמים קאמר משום דכיון דקרינהו גזלנין משמע ליה שכשם שהגזלנים מחזירים בדיינים אף מלוי רביות כן. וכן נמי היינו טעמא דמחייב תנא קמא הגזלנין ומלוי רביות משום דקסבר לאו בני אהדורי נינהו משום שאף על פי דבבאין לצאת ידי שמים חייבים לאו משום עשה דוחי אחיך הוא דאם כן אפילו בדיינים יוצאה וכמו שכתבנו למעלה הילכך אין זה לאו שנתק לעשה אבל לעולם בבא לצאת ידי שמים חייב והכי מוכח בתוספתא דתניא התם המלוה את חברו ברבית ועשה תשובה חייב להחזיר והא על כרחך כרבי יוחנן דאי לרבי אלעזר אפילו לא עשה תשובה נמי חייב אלא שמע מינה דאפילו ר' יוחנן מודה דכל שעשה תשובה חייב להחזיר. ואפשר דהאי ברייתא לא מיתניא בי רבי חייא מדלא אקשינן מינה בגמרין לא לרבי יוחנן ולא לרבי אלעזר. הר"ן. וזה לשון הריטב"א: והא דלא מותבינן ליה מן התוספתא או משום דלא מיתניא בי רבי חייא ורבי אושעיא או משום דמוקמינן ליה כרבי נחמיה וכדאוקימנא ברייתא דהגזלנין. עד כאן.

וכתב הרשב"א דלענין הלכה לא נפקא לן מידי מהאי פלוגתא דכרבי אלעזר קיימא לן. ואני אומר דאף על גב דלגבי רבית קצוצה לא נפקא לן מידי לגבי אבק רבית נפקא לן דאבק רבית לרבי אלעזר כרבית קצוצה לרבי יוחנן הילכך אי רבית קצוצה לרבי יוחנן אינו מחזיר אפילו בא לצאת ידי שמים הכי נמי באבק רבית לדידן. הר"ן ז"ל. וזה לשון הריטב"א: ונראה דאבק רבית בדבר מסויים חייב להחזיר בבא לצאת ידי שמים אם עשה תשובה ושמעינן לה מרבית קצוצה לרבי יוחנן שאינה יוצאה בדיינים ואפילו בידי שמים והוא מודה שחייב הוא ובניו להחזיר בדבר מסוים בשעשה תשובה והוא הדין לאבק רבית מדרבנן. ויש לומר דבאבק רבית דרבנן לא החמירו כל כך. והראשון יותר נכון. עד כאן.

רבא אמר מגופיה דקרא. תימא דמשמע הכא דרבא סבירא ליה כרבי יוחנן דרבית קצוצה וכו' ובריש הגוזל בתרא דריש רבא וחי אחיך עמך כדדריש ליה הכא רב נחמן בר יצחק אליבא דרבי אלעזר. ועוד דאמר לקמן אמר אביי מאן דמסיק זוזא דרביתא וכו' רבא אמר מפקינן מיניה אלמא סבירא ליה לרבא רבית קצוצה יוצאה בדיינין. ויש לומר דהכא אליבא דרבי יוחנן קאמר אבל איהו סבירא ליה כרבי אלעזר וכו' מגופיה דקרא שמעת ליה. דרשא דרבי יצחק דדריש מדיוקא דלמיתה ניתן ולא להשבון לא חשיב מגופיה דקרא דולא להשבון לא כתיב בקרא אבל השתא דדריש מהיקישא היינו מגופיה דקרא דהוי כאלו כתיב בהדיא. הרא"ש.