שיטה מקובצת על בבא מציעא סא.

רבינא אמר לא נשך באוכל ולא רבית בכסף צריכי קראי. פירוש לא צריכי ללמוד מן הלוה למלוה דהא במלוה גופיה כתיב את כספך לא תתן לו וגו'. פירוש דלהכי רמא רחמנא נשך ותרבית ביחד בין כסף ואוכל כדי שיהא נדרש על שניהם ודכוותיה דרשינן גבי מפני שיבה תקום וכן גבי לא תאכלו כל נבלה לגר וגו' דנתינה ומכירה קיימי בין לגר בין לנכרי ומאן דפליג התם היינו משום דמשמע ליה דאו מכור בא לחלק ומאן דפליג בההוא דקימה והידור לא פליג אלא משום דסבירא ליה דלישנא דמפני משמע אקימה דוקא ולישנא דפני משמע אהידור דוקא. ואם תאמר וכיון שכן מה חידש לנו רבינא בכאן והיכי סלקא דעתיה דתלמודא למפליג עליה דרבינא. יש לומר כיון דבקראי אחריני חילק הכתוב בין נשך לרבית סברינן דהכא נמי כל חד וחד קאי אחבריה קמשמע לן רבינא דהכא נמי דרשינן כדדרשינן בעלמא מכיון דגבי לוה גם כן לא חלק בהם הכתוב. הריטב"א.

דאי כתב רחמנא את כספך לא תתן לו בנשך ואכלך לא תתן במרבית כדקאמרת. ואף על גב דעדיין הוה מוקמינן תרי לאוי באוכל דאי ליכא אלא חד לכתוב את כספך לא תתן לו בנשך ואכלך ולשתוק. מכל מקום לאו דרבית לא הוה מצי למימר דקאי נמי אכספך. עד כאן משאנץ.

הא דאמר רבא למה לי דכתב רחמנא לאו ברבית וכו'. הוה מצי למימר בכלהו לעבור עליהם בשמות חלוקים כדאמרינן ברבית דכסף ורבית דאוכל וכל שכן הנך שהן ענינים חלוקים לגמרי. אלא דאשכחן בהו פלוגתא בינייהו ומצריך צריכי הילכך כי מזהרי האי לאו אאידך לא מחייב עליה דלא דמו להדדי ולא ילפי מהדדי. אבל לאו דגזל כיון דאתי מבינייהו אוקמיה לעבור עליו בשני שמות לכובש שכר שכיר ולאו משום דמייתר שהרי לגזל עצמו לעבור עליו בשם גזל הוא. צריך אלא משום דבעניינא דשכיר כתיב ודבר הלמוד מענינו הוא. ובפרק המקבל נמי אמרינן כובש שכר שכיר עובר בחמשה שמות ולא תגזול חד מינייהו ואמרינן התם איזהו עשק ואיזהו גזל וקא מפליג להו מהדדי בלישנא בעלמא מיהו בכל ענין עובר עליו בשני שמות הללו. הא דאמרינן וצריכא דאי אשמועינן ברבית משום דחידוש וכו' ואי כתב רחמנא אונאה משום דלא ידע דניחול. פירוש פעמים אינו יכול לבא לידי מחילה שאם לא ידע לעולם לא יהיה לו מחילה ועון האונאה במקומה אבל גול ורבית יכולין לבא לידי ממילה. וכל הנך לאוי לאו מלקיות נינהו דהא איכא תשלומין ובני תשלומין נינהו ולאו בני מלקיות אלא איסורא דלאוין קאמרינן. הראב"ד ז"ל.

שכן חדוש הוא דאפילו ללוה אסריה רחמנא. פירוש וזה היה לנו לראיה שאין איסור זה למלוה מחמת שהוא מחבוב ממון דאם כן היאך אסריה על הלוה אלא ודאי גזרת הכתוב היא. מה להנך שכן שלא מדעתו. פירוש תאמר ברבית שהוא מדעתו קמשמע לן דאף על גב דמדעתו הוא וידע ומחיל אסור. ומכאן נראה דלא מהניא מחילה ברבית קודם פרעון דאלו מהניא אין לך רבית שאינו נמחל כדאמרינן הכא דידע ומחיל. ומיהו אם מחלו לאחר שגבאו ממנו המלוה אין ראיה מכאן דהשתא מחילה מדעת שלמה היא שמחל לו תביעת ממון שהיה לו אצלו מה שאין כן במחילה דקודם פרעון דחשבה רחמנא כמחילה באונס. וכן כתב הרמב"ם ז"ל דמחילה דלאחר פרעון מהניא ובשם הגאונים ז"ל כתב דלא מהניא וכן דעת הראב"ד ז"ל. ודעת מרי ז"ל כדעת הגאונים וטעם הדברים אומר מרי דתביעת רבית לא הויא כשאר תביעות בגזל ואונאה וכיוצא בהן דאית ליה על חבריה שיעבוד ממון אלא חיוב הוא שחייב הכתוב להחזיר איסור שבלע תדע דהא רבי יוחנן סבר דרבית קצוצה אינה יוצאה בדיינין וגם לדברי הכל אם מת בניו פטורין אלא בדבר המסויים מפני כבוד אביהן בלבד ואלו בגזל ואונאה בניו חייבים כשהניח אחריות נכסים ובודאי דטעמא כדאמרן דחיובא דרמא עליה רחמנא הוא ובענין חוב למאן דאמר פריעת בעל חוב מצוה ושעבודא לאו דאורייתא אלא דהתם איכא דין ממון לחברו ומהניא מחילה אבל הכא לשמים הוא חייב וכיון שכן לא תועיל לו מחילת חברו וכן עיקר. והוי יודע שאף לדברי הרמב"ם דוקא מחילה ברצון אבל מחילה באונס לא מהניא ולפיכך אלו שמשביעין את הלוה בשעת הלואה שיעשו להם מחילה לאחר הפרעון כי עבדי לה נמי לא מהני דמחמת אונס השבועה הוא דעבדי לה אלא אם כן מודים על עצמם שמוחלין בלב שלם ואפילו שלא מחמת שבועה. וכן הנשבע לתת מתנה לחברו ובשעת המתנה מוסר מודעא כי מפני חיוב השבועה הוא שעושה קרוב הדבר שאין מתנתו כלום שזה כמסירת מודעה וגלויי דעתא שנותן באונס ואין צריך לומר דבגט כיוצא פסול. הריטב"א.

כתוב בתוספות בדיבור המתחיל: אלא לאו דגזל למה לי וכו'. ואם תאמר ולוקמיה בגזל גופיה ובגזל עבדים וכו'. ואם נאמר שיש לאו בגזל קרקע לאו דמשיג גבול אתי שפיר דלית לן לאוקמא לגזל קרקע ועבדים ולשני לאוין כיון דלא לקי דהוי ניתק לעשה. גירסת תוספות.

לעבור עליו בשני לאוין. פירוש משום לא תעשוק ומשום לא תגזול וכל שכן גזלן דעלמא שהוא בכלל. והכי גרסינן ולוקמיה אגזל. פירוש כפשטו של מקרא. ומאן דגריס ולוקמיה ארבית ואונאה טועה הוא דהא ודאי שייך טפי גזל בעושק מאידך. הריטב"א.

ומורנו הרב נר"ו כתב בתשובה סימן אלף שי"ט וזה לשונו: שאלת ממני אבאר לך דיבור התוספות פרק איזהו נשך המתחיל לעבור עליו בשני לאוין ואם תאמר לוקמיה בגזל גופיה ולעבור עליו וכו'. עד לקי שפיר. וקשיא לי וכי מהדר קרא לאפושי מלקיות ויש לומר דלעולם מהדרינן לאוקמיה קרא בחדוש ואי הוה מוקמינן ליה אלאו דלא תגזול אין בו חדוש כלל אלא לעבור עליו בשני לאוין אבל השתא דמוקי ליה אכובש שכר שכיר אשמועינן חדושא דלקי תרתי חדא משום לא תגזול ומשום לא תעשוק דאכתי קשה דכל לאו של ממון כיון דאפשר בתשלומין אמאי לקי עליה אף על גב דלא נתקו הכתוב לעשה בהדיא מכל מקום הרי ניתן לתשלומין ומצי למימר הריני פורע מה שעשקתי ואיני לוקה ואפילו אם אינו יכול לפרוע השתא מצי למימר למחר ולמחרתו אפרע ואמאי לקי וכן הסכימו רוב המפרשים דלא לקי. ובעיקר קושיין דאמאי לא אוקמיה בגזל גופיה ולעבור עליו בשני לאוין איכא לתרוצי דמשום דכתיב רעך סמוך ללא תעשוק וללא תגזול ואתי למעוטי גוי ואי הוה מוקמינן ליה בגזל גופיה לא איצטרכינן ליה דמהיכא תיסק אדעתין דגזלה של גוי אסור דהוצרך הכתוב להתירו ומשום הכי מוקמינן ליה בעושק שכר שכיר דסלקא דעתך אמינא כיון דטרח הגוי יהיה אסור לעשוק שכירותו קמשמע לן רעך ולא גוי וחד רעך קאי אתרווייהו. והשתא הך צריכותא דפרק המקבל לא הוה צריכינן לה דפשיטא דגזל הגוי מותר אלא הכי קאמר אפילו אי הוה כתיב קרא בגזל בהדיא למעט גוי איכא צריכותא אבל קושטא הוא דליכא קרא בגזל אלא תרווייהו בעושק דלמעט גזל הגוי לא צריך קרא. והתוספות לא ניחא להו בהכי משום דסבירי להו דאיכא מלקות בעושק שכר שכיר ומוקמינן קרא בחידושא כדכתיבנא לעיל. והראב"ד פירש וזה לשונו: אבל לאו דגזל כיון דאתי מעניינא אוקמיה לעבור עליו בשני שמות לכובש שכר שכיר ולאו משום דמייתר שהרי לגזל עצמו לעבור עליו משום גזל הוא צריך אלא משום דבעניינא דשכיר כתיב ודבר למד מעניינו ובפרק המקבל נמי אמרינן דכובש שכר שכיר עובר בחמשה שמות ולא תגזול חד מינייהו. וכל הנך לאו למלקות דהא איכא תשלומין ובני תשלומין נינהו ולאו בני מלקיות אלא איסור לאוי קאמרינן. עד כאן לשונו. משמע מדבריו דהך לאו דלא תגזול דרשינן ליה לגופיה ממש לעבור עליו משום גזל ומדכתביה גבי עשק דרשינן ליה נמי לכובש שכר שכיר והך צריכותא דעביד תלמודא בפרק המקבל מלאו דגזל ממש דכתיב לגופיה אלא דקשה מהיכא תיסק אדעתין דגזל הגוי אסור וצריך לתרץ כמו שמתרצים התוספות והנראה לעניות דעתי כתבתי. ע"כ. כתוב בתוספות ואם תאמר ולוקמיה בגזל גופיה. ויש לומר משום דלא לקי וכו' אבל כי מוקמת לה בכובש וכו' לקי. נראה דאף על גב דיליף בגזרה שוה מלוה מלוה מכל מקום איצטריך לכתוב במלוה שני לאוין חד בנשך וחד במרבית דמייתורא דנשך נשך דכתיב בלוה לא הוה מוקמינן בלאוי יתירי אי לאו דגלי לן בהדיא דאיכא תרי לאוי בנשך ובמרבית. גליון.

כתוב בתוספות ואם תאמר והיכי סלקא דעתך למימר דגזל הגוי אסור וכו'. ויש לומר דהוי אסרינן גזל הגוי וכו' והרא"ש תירץ להלן בפרק המקבל דאי לא שרייה קרא לגזל הגוי הוה מוקמינן לא תגזול בגזל הגוי ולא בישראל ללאוי יתירי. עד כאן.