שלטי הגיבורים על תענית י.

וב' תבשילין כתב רבינו האי גאון כגון אורז ועדשים שהן ב' מינין והרי"ץ גיאת כתב כל שני תבשילין הוא דרך כבוד ואסרום חכמים אפילו מין אחד של קטנית ומין אחד של ירק ואצ"ל ב' מינין וכן כתב הרמב"ן ונוהגין בצרפת ליתן כמה מינין בקדרה אחת דכיון שמתבשל יחד נקרא הכל תבשיל אחד ובאשכנז מחמירין ונראה דאפי' לדברי המחמיר דבר שדרכו בכך כל השנה כגון אפונים שנותנים בהן בצלים וביצים שרי כתב הרא"ש י"א דוקא ב' תבשילין מדבר שאינן נאכל כמות שהוא חי אבל דבר שנאכל כמות שהוא חי כגון חלב וגבינה ודג מליח ובשר יבש לא מיקרו תבשיל והראב"ד כתב דאפילו תבשיל של גבינה נקרא תבשיל והכי מסתבר ובירקות ופירות מותר ללפת בהן את הפת כשהן חיין אפילו כמה מינין ויש מקומות שנוהגין להפסיק בעדשים שהוא סימן לאבל ואי שרי לן לזמן בשלשה בסעודה המפסיק בה תלוי בפלוגתא דרבוותא ועיין בטור סימן תקנ"ב והכל כפי המנהג: לשון ריא"ז ונראה בעיני שלא נאסרו אלא ב' מיני תבשילין אבל בישל ב' מינין ביחד כגון ביצים דגים בתבשיל אחד מותר וכל דבר שמלפת בו את הפת נראה בעיני שהוא נקרא תבשיל:

כתב הרמב"ן משהתחיל לאכול סעודה המפסקת מו' שעות ולמעלה אסור לרחוץ ולסוך כמו בתשעה באב עצמו וטעמא משום כיון שהתחיל באבלות אסור לרחוץ אף על גב דאכתי לא עייל ט' באב דהנאה דסיכה ורחיצה הנאה שלאחר שעה היא ונראה כרוחץ לצורך ט' באב אבל נעילת הסנדל ושאר אבילות אין נוהגין עד שתחשך וכ' הרא"ש ז"ל ודבר תימה הוא שיהא מותר לאכול ויהא אסור לרחוץ ולסוך:

כתב מיי' דט' באב אין בו רחיצה ואינו מברך ענ"י ולא המעביר והטור כתב דטבילה של מצוה מותרת ומותר לרחוץ ידיו לתפלה דהוי כטבילה של מצוה דכל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בתשעה באב בין ביוה"כ וכן שאר היום אחר שעושה צרכיו וצריך לברך אשר יצר ויכול ליטול ידיו ומיהו צריך ליזהר שלא ליטול כל ידיו אלא לפי הצורך להעביר הלכלוך ואפי' שלא לצורך ברכה ותפלה אם היו ידיו מלוכלכות בטיט וצואה ורוחץ ואינו מכוין לתענוג מותר שלא אסרו אלא רחיצה וסיכה של תענוג כדאיתא בגמרא מי שיש לו חטטים בראשו סך כדרכו ואינו חושש ירושל' ט' באב רוחץ ידיו ומעבירם על גבי עיניו פירוש לאחר שנגבם ועדיין לחות קצת ואם היה לפלוף ע"ג עיניו ודרכו לרוחצן במים רוחץ ומעבירו ואינו חושש דהוה כמלוכלך בטיט וצואה שרוחץ כדרכו ואינו חושש וכ"כ הרי"ץ גיאת:

כתב אבי העזרי נראה דבזמן הזה שאנו בין העכו"ם שאין צריך לחלוץ אלא כשנכנס ברחוב היהודים או בבית ישראל ואם חל ט' באב בשבת מותר בכולן והר"ר יצחק מווינא כתב אע"פ שאנו דוחין אותו עד למחר אסור בתשמיש המטה מדי דהוה אקובר מתו ברגל שנדחה אבלות עד אחר הרגל אפ"ה דבר שבצנעא נוהגין ה"נ שבת זו גבי ט' באב הויא כמו רגל ואסור בתשמיש המטה והר"ם מרוטנבור"ק חלק עליו וסוף דבריו ומיהו נכון להחמיר כדברי מורי שאפילו הוא מיקל ואני מחמיר היה לי לעשות כדבריו וכ"ש עתה שהוא מחמיר ואני מיקל והרא"ש כתב ומיהו לשון התוספתא דקתני ומעלה על שלחנו ואינו מונע עצמו מכלום משמע שאינו מונע עצמו משום דבר אפי' מדברים שבצנעא וכן עמא דבר וכן כתב הרמב"ן. אין שאלת שלום לחברים בט' באב והדיוטות שאינן יודעין ונותנין שלום משיבין אותן בשפה רפה:

וכתב הרא"ש ז"ל כל ימי תמהתי למה אין אומרים אותו אלא בתפלת המנחה כיון דקאמרי' יחיד בט' באב צריך להזכיר מעין המאורע מסתמא בכל תפלותיו קאמר כמו ערבית ושחרית ומנחה בשומע תפלה מדכירים דתעניתא כשאר תענית צבור ואיכא דוכתי דנהיגי למימר ערבית ושחרית רחם ובמנחה נחם והא מלתא תליא במנהגא אע"ג דליכא שנויא בין נחם לרחם דאנן כל יומא דט' באב מצלינן על נחמה ובעינן רחמים על הא מילתא:

כתב הרי"ף כשחל ט"ב להיות בשבת ונדחה לאחד בשבת או כשחל בא' בשבת צריך להפסיק מבעו"י מלאכול כמו בחול עצמו כדאמרי' בפ' בכל מערבין לא אם אמרת לצאת בשבת כשהוא מעונה שכן אכל ושתה כל היום וכו': לשון ריא"ז ובין השמשות שלו אסור בין בכניסתו בין ביציאתו ואפילו אם היה ערב ת"ב שבת כמו שמבואר בפרק בכל מערבין: