שלטי הגיבורים על שבת סז.

לפי דברי הרא"ש והטור א"ח סי' שכ"ד הפי' והדין הוא כן דקשין של שבולין שקושרין בב' מקומות או ג' מותר להתירן כדי שתאכל הבהמה דכל שוויי אוכל בדבר שאינו אוכל שרי לעשותו אוכל אבל אסור לשפשף בהן הידים כדרך שעושין באוכלי בהמה כדי שיהיו נוחין לאוכלן דכל מטרח באוכלה בדבר שהוא ראוי לאכול זולתו לא טרחינן ביה להכשירו ולתקנו יותר ועצים שקצצן מן הדקל ויש מאכילין אותן לבהמה בעודן לחים מתירין ומשפשפין בהן להאכילן לבהמה שהרי אינן ראויין לה בלא שפשוף ונמצא שהשפשוף הוא להן שוויי אוכלין ושרי ע"כ שיטת הרא"ש ובנו והוי יודע כי קשרי' אלו שמתירין להתירן צ"ל שהם בענין דליכא איסור בהתרתן משום קשר של קיימא וכן הא דשרו לתת לבהמה עצים שקצצן מן הדקל צ"ל דמיירי שנתנם לבהמה כשהן לחין ובההיא שעתא כולהו סתמייהו עומדין לאכילת בהמה דאי לא עומדין בסתם לאכיל' בהמה היה אסור לטלטלן משום מוקצה. אם לא יחדן לכך. ומן התימה על הטור א"ח סי' שכ"ד דלפי סברתו דס"ל דשוויי אוכלא משוינא מטרח באוכלא לא טרחינן למה זה כתב בסתם דאין מחתכין שחת וחרובין לפני בהמה דמשמע בין אם היא רכיכא בין אם היא קשה והלא כשהיא קשה דאינה ראויה לבהמה זולתי הריסוק שרי לחותכה לפניה דהוי שוויי אוכלא וכן גבי נבילה דקאמר דשרי לחתך לפניה בכל ענין יש לתמוה והלא כשהיא רכיכא אסור לחותכה לפניה דהוי מטרח באוכלא דלא טרחינן וצ"ע ולשיטת רבי' ומיי' פ' כ"א מהלכות שבת הדין הוא כך דמתירין אלומות של עמיר לפני הבהמה ומפספס בידו אלומות קטנות אבל לא אלומות גדולות מפני הטורח שבהן וכתב מגיד משנה על דברי מיי' שהם תמוהין וא"א להולמם אליבא דרב יהודה ולא אליבא דרב הונא ויש לי פי' בדברי רבינו ומיי' על פי התלמוד וכתבתי בחדושי בס"ד באורך:

לדברי רבי' ומיי' פרק כ"א מהל' שבת וטוא"ח סי' שכ"ד משמע דבין יהיה המזון דבר דשכיח בשדה ובכל מקום בין יהיה דבר שאינו מצוי בכל מקום בכל ענין אינו יכול לתת מזונות לבהמה וחיה ועוף שאין מזונותן עליך והר"ן (שם פרק מי שהחשיך) כתב דדוקא מים וכיוצא בזה שהוא מצוי בכל מקום הוא דאין יכול לתת לפני בהמה וחיה ועוף שאין מזונותן עליך אבל מזון שאינו מצוי בכל מקום ש"ד לתת לפניהם ותמה על מיי' למה לא עשה חילוק זה ולי נראה דאין בתמיהת הר"ן ממש כי הא דכתב מיי' סתם לאיסור בכל מיני מזונות היינו משום דברייתא הכי תני להדיא וההיא סתירת הדיוק דקעביד רב אשי ממתני' ולא חש רב אשי לתת תשובה על ההיא סתירה (והוא) כי ס"ל דאיסור נתינת מים לפניהם הוא חדוש דקתני מתני' שבאה להשמיענו דאפילו שאינו מזון דהתם ליכא טעם חששא שמא יבא לידי כתישת קטניות או לישת קמח אפ"ה אסור וכן דקדק הטור א"ח פי' שכ"ד בלשונו שכתב וז"ל ולא ליוני שובך ויוני עלייה ואפי' ליתן לפניהם מים אסור עכ"ל הרי דס"ל לטור דאיסור נתינת מים דקתני מתני' הוא חדוש מיהו צ"ע למה זה יוני שובך ועלייה שהם שלו מקרי אין מזונותן עליך ואיכא למימר דמש"ה מקרו אין מזונותן עליך לפי שמוצאים לאכול במקום אחר והלכך לעולם אינן ממתינים לו שיתן להם מזונותיהם כמו שעושין יוני הדרסיאות ותרנגולין ואווזים שאין דרכן לשוטט אחר מזונותיהם והלכך אפילו היוני שובך ועלייה הן שלו מיקרי שפיר אין מזונותן עליך והכי דייק רש"י בלשונו ע"ש:

לפי' רש"י שם קלי ושתית חד הוא שפירש דקלי הוא קמח של תבואה שנתייבשה בתנור ואותו הקמת לעולם מתוק ועושין ממנו שתית משמן ומים ומלח שנותנין ולפי דבריו הדין כך דמותר לגבל גבול גמור מאותו קמח היכא שהוא משנה בגיבולו כגון שעושין ממנו מעט ואפילו היא עבה ש"ד לא שנא קלי ל"ש שתית אבל אם הוא רך שרו לו לבחוש בתרווד אפילו הרבה בבת אחת והוא שיתן השתית ואח"כ החומץ הפך ממה שעושה בחול וכן יראה דעת הטור א"ח סי' שכ"א אלא שלא הזכיר כלל שהבחישה ברך תצטרך תרווד וכתב מגיד משנה פרק כ"א מהלכות שבת שזהו דעת הרמב"ן והרשב"א וכן נראה מדברי הר"ן ולדברי מיי' פרק כ"א מהלכות שבת קלי ושתית הם ב' דברים דקלי הוא קמח קלוי ושתית הוא תבואה שלא הביאה שליש שקלו אותה ולפי גרסתנו הדין כך דקלי אסור לגבל ממנו הרבה אבל מעט מעט שרי ל"ש אם הגבול רך או קשה לעולם אסור לגבל ממנו הרבה אבל שתית שהיא תבואה שלא הביאה שליש שקלו אותה ואח"כ טחנו אותה טחינה גסה מותר לגבל ממנה בחומץ וכיוצא בו הרבה בבת אחת והוא שיהיה רך וישנה כגון שנותן השתית ואחר כך החומץ אבל קשה אסור מפני שנראה כלש ומשמע מדבריו דבכל ענין אסור לגבל שתית קשה ואפילו מעט מעט והלא מדבריו משמע דלעולם איכא קולא טפי בשתית מקמח וקלי וא"א לומר דלמיי' שרי לגבל שתית קשה על ידי שנוי שיתן השתית ואחר כך החומץ כי פשט ההלכה לא יתיישב לדבריו אלה ואפילו לגרסתו וצ"ע: