שלטי הגיבורים על שבת מה.

והרמב"ן והרשב"א כתבו דדעת רבי' לאסור מדאשמטיה לההוא דר"י בשביל כך דס"ל בכה"ג הוי קרובי כבוי וקרובי כבוי אסור ולפי זה ל"ש נותן עליו מים או שאר משקין אסור והתוס' והטור א"ח סי' של"ד והגהות מיי' פי"ב מהל' שבת כתבו דכל משקין זולת מים מות' לתת עליו והטעם באסור נתינת המים הוא מפני שהוא מלבן וסמ"ג לאוין ס"ה הביא מימרא דרב יהודה כצורתה ולא חילק כלל בין מים לשאר משקין ואפשר דלדידיה ס"ל דבכה"ג הוי דרך לכלוך ולא דרך ליבון והרא"ש הביא דברי רבינו כצורתם ולא הזכיר כלל מימרא דרב יהודה ואעפ"כ הטו' א"ח סי' של"ד פסק כרב יהודה לתת עליו שאר משקין וקשה הוא שיהיה הטור חולק עם אביו ולא יביא דבריו כלל הלכך לבי אומר לי דבין רבינו ובין הרא"ש ס"ל כר"י דבכה"ג הוי גרם כבוי ושרי ולא השמיטו דברי רב יהודה אלא משום דרב יהודה קאמר שנותן עליו מים מצד אחר שנראה מדבריו דמותר לתת עליו מים וליכא משום ליבון ובוה לא סלקי דבריו להלכה כי נתינת מים אסו' משו' ליבון והילכך השמיטו רבי' והרא"ש מימרא דרב יהודה אבל לעולם אם נותן עליו שאר משקים דליכא למיחש משום ליבון שרי דבכה"ג נמי גרם כבוי הוא והיינו דכתב הטור שמותר לתת עליו כל משקין חוץ מהמים ואע"פ שאביו לא הזכיר מזה כלום כך דעתי נוטה ודברי מיי' פי"ב מהל' שבת מסופקים אם יש לומר שכתב דין נתינת המים גבי ס"ת משום דליכא שם חשש ליבון דבעור ליכא משום ליבון אבל גבי טלית לא כתב היתר נתינת מים עליו ומהאי טעמא דשייך בו ליבון או אפילו קאי נמי אטלית ולקמן יתבאר ומ"מ שרי לתת עליו שאר משקין דכל כה"ג דליכא חשש ליבון גרם כיבוי הוא ושרי:

ומה שכ' הטוא"ח סי' של"ד טלית שאחז בה האור שרי לפושטו אע"פ שהוא נכבה כיון שאינו מכוין בפשיטותו זאת לכבות דמשמע שאם מכוין לכך שאסור לפושטו ואין שום אחד מהפוסקים שיזכיר דבר זה כי מדברי כולם מוכח דגרם כיבוי שרי אפי' מכוין לכך מ"מ נראה דודאי כל גרם כיבוי דשרינן הוא בענין שאינו מכוין לכבות אלא הוא עושה שום דבר לחצוץ בפני הדליקה וע"י כך בא הכיבוי כההיא דפריס' עור או מחיצת כלים מלאים מים או נתינת כלי ריקן תחת הנר וכיוצא באלו שאינו מכוין לכבות אלא להגין והלכך אי בהאי מעשה שעושה בא ממילא הכבוי שפיר דמי דלא הוי אלא גרם כיבוי בלא מתכוין דאי מכוין לכך אפי' ע"י גרם אסור כמ"ש הטור ומיהו כשאינו מכוין לכך אע"פ דהוי פסיק רישיה שרי ע"י גרם שהרי התירו לחצות בכלי' מלאי' מים אע"פ שבודאי יתבקעו ויכבו והוי פסיק רישיה מ"מ שרי כיון שאינו אלא גרם ואינו מכוין לכך ועי' בתוס' פ' בתרא דיומא. ומסופקני בכל מלאכת שבת הנעשית בלא מתכוין ע"י גרם בפסיק רישיה כי האי דגרם כיבוי אי שריא או דלמא גבי דליקה הקילו:

איכא פלוגתא בנתינת טעם לאיסור זה בין רש"י ומהר"ם וסמ"ג ומיי' ותוס' וכל הטעמי' הזכירם הטוא"ח לאיסור בסי' רע"ז וצ"ע בדברי הטור ובסי' תר"פ בהל' חנוכה ויש נפקותא בפי' אלו לגבי פסיק רישיה בדבר שהוא פסיק רישיה לגבי רוב בני אדם ולגבי בקיאין אינו פסיק רישיה אם חשיב בכה"ג פסיק רישיה או לאו ובחדושי הארכתי בס"ד:

כתב בה"ג והביא דבריו הרא"ש והטוא"ח סי' של"ד דבכל איסורי שבת בהיזק הבא פתאום כגון בידקא דמיא דאתיא בקרקע שלו או אם נתרועעה חבית של יין או ביתו או שום היזק כיוצא בזה יכול לומר בפני הנכרי כל המציל לא יפסיד ואם אין הנכרי מזומן כאן יכול לקרותו שיבא ואע"פ שבודאי יכבה ויתקן ויציל כשיבא ומדברי מיי' פי"א מהל' שבת אינו נראה כך וכ"כ סמ"ג לאוין ס"ה והגהות מיי' בשם ס' התרומה דדוקא בדליקה התירו אבל לא בשאר אסורי שב' ומהרי"ח מסכי' לדברי הרא"ש וכת' דאפשר שחלוק הדליקה משאר אסורי שבת דבדליק' מותר לומר ליחיד אם תכבה לא תפסיד ובשאר אסורים יאמר בסתם: לשון ריא"ז התירו בדליקה לומר כל המכבה אינו מפסיד אבל בשאר מלאכות אסור לומר בפני הנכרי כל העושה מלאכה זו אינו מפסיד שלא התירו דבר זה אלא בדליקה: