שלטי הגיבורים על סנהדרין ג.

ופתיחה לא כתבינן אפומא דחד משום שכירו' הסופר ונראה דכיון דאין נמנעים מלכתוב הפתיחה אלא משום שכירות הסופר אם כן אם הוא בענין שהכותב הפתיחה אינו רוצה שכר כלל כותבים אותה גם ע"פ השליח דהא בין כותבין ובין אין כותבין מ"מ בשמתא הוא ואע"פ דמיי' פכ"ה מהל' סנהדרין כתב בסתם דאין כותבין הפתיחה רק על פי שנים ולא פי' הטעם משום ממונא מ"מ לא תידוק מינה דדעת מיי' הוא דלעולם אין כותבין פתיחה רק ע"פ ב' אפי' לא יהיה שם טעם חסרון ממון חדא דהא בגמ' מפורש הטעם כך ועוד דמאי נ"מ בכתיבת הפתיחה או לא הא מ"מ בשמתא הוא ועוד מאי זה סברא יוכל להיות דעת מיי' כך הא כיון דמהימן כבי תרי השליח לענין נדוי כך הוא נאמן גבי כתיבתו כמו לגבי אמירתו ועוד דהטור ח"מ סי' י"א נמי לא הזכיר טעם כמו מיי' ואעפ"כ הרא"ש לא הזכירו בספרו ומסתמא דלא פליג עליה מלבד כי הכרח לומר דקים ליה לטור הכי דהא בסי' י"ד שם כתב דהמסרב לבא לב"ד צריך לשלם היציאות שמוציא שכנגדו ומהכא הוא דדייקי כך כמו שכתב הרא"ש שם בשם מהר"ם ז"ל א"כ הגם כי הטור לא הזכיר טעם חסרון ממון גבי כתיבת פתיחה ע"כ הכי ס"ל. כן י"ל נמי גבי דעת מיי' דהיאך יחלוק מיי' על תלמוד ערוך. וסמ"ג לאוין ר"ח דאזיל בשיטת מיי' ה"נ פי' הטעם כדכתבינן הלכך ודאי לכ"ע אין נמנעין מלכתוב הפתיחה על פי שליח רק משום טעם חשש הוצאת ממון ע"פ חד ובלאו האי חשש כותבין. וזה כתבתי לפי ששמעתי בדורנו מי שפקפק ואומר שאין כותבין לעולם הפתיחה רק ע"פ שנים אפי' כי ליכא חשש הוצאת ממון ע"פ חד דסברי דיש חילוק בין הוא בשמתא באמירה לבד בין הוא בשמתא בכתיבה ואני לא ידעתי טעם ומכאן אתה למד דדוקא לגבי איסוריה הוא דמהמניה לחד כבי תרי אבל לענין ממון לעולם אין עד אחד נאמן רק כעד א' ואפי' עשאוהו נאמן כבי תרי אפשר דאינו מועיל גבי הוצאת ממון דהא הכא שליח בית דין נאמן הוא כשנים ואפילו הכי אין מוציאין ממון על פיו. ונראה דה"ה לגבי שכירות דשליח ב"ד גופיה שנותנין לו שכרו משום שמזמין פלוני לדין היכא שצריך הלה להוציא מעות לכופו לדין דאינו נאמן אפי' השליח לומר כך וכך הוציא הכופה בשכירות לכוף אותך לדין עד שיהיו שם שנים ואף אם התנו הב"ד שיהיה נאמן כב' נראה קצת דאינו מועיל דהא לגבי כתיבת פתיחה אע"פ שהשליח ב"ד נאמן הוא כשנים אינו מועיל והתם ודאי אינו נאמן כב' ממילא אלא שב"ד האמינוהו והתנו עליו כך וכדמשמע לשון הגמ' דאמר האי שלוחא דרבנן מהימנינן ליה כבי תרי דאלמא לא הוי נאמן ממילא אלא שהאמינוהו ב"ד: מיהו אינו כ"כ ברור דאיכא למימר דהתם בגמ' ה"ק שליח ב"ד נאמן כבי תרי אפי' לא האמינוהו הב"ד כמו שכתב רש"י הטעם דלא משקר בבי דינא ואילו לא האמינוהו ב"ד מעיקרא לא היה צריך רש"י לפרש כך וכו' דחדוש הוא לומר שנאמן כשנים כדי שלא יהא בכלל המעיד בחבירו לבדו באיסורא דאמרי' פ' ערבי פסחים טוביא חטא זיגוד מנגד אבל לעולם אם האמינוהו ב"ד כשנים אפשר דמהימנינן ליה גם לגבי הוצאת ממון וכותבין גם הפתיחה על פיו דיש כח ביד ב"ד לאפקועי ממונא ולהתנות בכה"ג אלא שנראה מן התלמוד שלא היה מנהג הב"ד להאמין אחד כבי תרי לאפקועי ממון בעלים: ופשוט שם דעל הנתבע לשלם הוצאות שהוציא התובע לכופו שירד עמו לדין דהא משלם הוא שכר הסופר שכתב הפתיחה כשבא לקורעה כמו שכתב שם הרא"ש והר"ן בשם מהר"ם ז"ל וכ"כ טוח"מ סי' י"ד והגהות מיי' פכ"ה מהל' סנהדרין ודוקא ההוצאות שנעשו אחר שסירב הנתבע לירד לדין הוא דמשלם אבל ההוצאות שעושה להזמינו לדין תחלה כגון במקום שנוהגין לתת שכר לשליח ב"ד שמזמין א' לדין אותה ההוצאה אינה מוטלת על הנתבע וכן הוצאת הסופר שעומד לפני הדיינים שכותב פתקא דהזמנה בפעם הראשונה במקום שהנתבע חוץ לעיר שמזמינו בכתב אין הנתבע חייב בזה דעד שלא נעשה סרבן אין המתחייב בדין חייב לשלם לזה יציאותיו: ומדקאמר תלמודא דכשהסרבן מקבל עליו הדין ומתפייס צריך לשלם שכר הסופר קודם שיקרעו הפתיחה אלמא דהיתר השמתא תליא בקריעת שטר השמתא והיכא שנקרעה הפתיחה אזלא לה השמתא מבלי שיצטרכו ב"ד לומר מותר לך מותר לך או דבר אחר דהכי משמע לשון התוס' שם שכתבו וז"ל דקבעי למיתב זוזא לפתחא כשקורעין אותה משלם הוא שכר הסופר ע"כ. וכ"כ סמ"ג לאוין כ"ח וז"ל דאלמא דההיתר תלוי בקריעת השטר אמת כי מלשון רש"י שם לא מוכח כן שכתב וז"ל וכי שרו ליה שמתא לא שרו ליה עד דיהיב זוזא דפתיחה לספרא ע"כ אלמא דצריך היתר מב"ד אע"פ שהיא כתובה על שטר ונפקא מינה לדין טובא לגבי היתר חרמות דמלשון התוס' וסמ"ג [נראה] כשכתבו החרם והשמתא סגי בקריעתה גבי התרתה וא"כ אפי' מתו המנדין כולם או מקצתם או יהיה באיזה ענין שיהיה כשנקרע השטר אזלא לה השמתא והותר הנדר ולדברי רש"י לעולם צריך התרה בפה ולא סגי בקריעה: גם מוכח מכאן דאפי' היה החרם והשמתא על תנאי עד שיעשה דבר פלוני אפי' קבל עליו לעשות אותו דבר ועושה אותו מ"מ לא פקע החרם והשמתא עד שעת ההתרה דהא פתיחה היא שטר שמתא שמנדין אותו עד שיקבל עליו את הדין כדמוכח מלשון השטר שנכתוב בסמוך ואפ"ה אין לו היתר עד שיקרעו השטר דהוי במקום ההתרה ואפי' שקבל עליו את הדין דאי אמרת דמיד שקבל עליו את הדין יצא מידי נדוי א"כ מאי איכפת ליה לזה שיקרעו הפתיחה או שיתירו לו הנדוי כשמקבל עליו הדין או לא דמטעם זה נמנעין לכותבה ע"פ השליח ב"ד לב"ד מפני שיצטרך לשלם שכירות הא מ"מ לא ישלם כלום דבין יקרעו בין לא יקרעו יצא מידי נדוי בקבלת הדין אלא ודאי דאפי' קבל ועושה מה שבשבילו נדוהו לא יצא מידי נדוי בקבלת הדין עד שיתירו לו או יעשה מעשה חשוב כמו היתר ואין נראה לומר דמה שזה מבקש ומחזר אחר קריעת שטר שמתא הוא מפני כבודו אע"פ דבלאו הכי יצא מידי נדוי כשקבל עליו הדין זהו דוחק ועוד דלשון רש"י מוכח דהתרה בעי הלכך נראה דודאי התרה בעי או דבר שהוא במקום התרה. ולשון רש"י שכתבנו אפשר ליישבו עם דעת התוס' ולומר דהתרת שמתא דקאמר רש"י הכא ר"ל קריעת שטר דהיא עומדת במקום התרה דהכי מסתבר שהקריעה היא התרה דהא התרה הויא מלתא דמבטל הנדוי וכל נדוי מבטלין אותו בביטול שהוא דרך עשייתו דהיינו שאם נדוהו בס"ת ובשופר כדאמרי' טוט אסר טוט שרי וכן ראוי לומר גבי נדוהו על פה מתירין אותו בפה נדוהו בכתב מתירין אותו בכתב. וכיצד הוא ההיתר בכתב לקרוע השטר שכתוב בו הנדוי והשמתא וזאת הקריעה הויא כי כשיבא לב"ד להתיר לו נדויו שבכתב יתירוהו בזה האופן שיקרעו השטר הכתוב בו הנדוי ושפיר מתיישב ושייך עליו לשון רש"י שכתב וכי שרו ליה שמתא לא שרו ליה עד דיהיב זוזא דלפי האמת קריעת השטר היינו היתר השמתא בכתב דאי היתר השמתא בכתב היתה ע"פ המנדין בלי קריעת השטר אכתי היה קצת לפקפק ולומר דאין כאן מיחוש הוצאת ממון ע"פ השליח שיוכלו להתיר בלי קריעת השטר: ועוד נראה למידק מהכא דאין המנדין לוקחין שכר על היתר החרם דאי אמרת דלוקחין שכר על היתר החרם אכתי היאך משמתין ע"פ השליח ב"ד הא ממונא קא מחסרי ליה דקא בעי למיתב זוזי למורין שיתירו לו הנדוי כשיקבל עליו את הדין אפי' לא נדוהו רק על פה זולת שטר פתיחה אלא ודאי דאין המנדין לוקחים שכר: