שלטי הגיבורים על סנהדרין יא.

פשוט פ' הכונס מן הירושלמי שהביא שם הרי"ף גבי עובדא דאריסין דבר זיזא דדיין א' שפסק דין א' שבא לפניו וטעה בו והורה שנתן ממון למי שלא היה לו ראוי מן הדין והטעות היה בסברא וכן נעשה וקצת מאותו ממון לא הגיע לידו עדיין עד שבא מעשה לפני חכם אחד וראה שטעה זה החכם שפסק אין אומרים שיחזור הממון שקבל ע"פ ההוראה שבטעות אלא מה שעשה החכם שטעה עשוי אבל מה שעדיין לא קבל לא ינתן גם לו כיון שבטעות היתה ההוראה מדין זה. ואינו משמע משם שנחייב לחכם שטעה מה שהפסיד לזה בהוראתו: וענין טעה הדיין רבו בו הדעות והנם מבוארים בדברי הטוח"מ סי' כ"ה וכתוב בתשובות דעל המחמיר להביא ראיה על חומרתו והרא"ש כתב ודאי מי שטועה בדברי הגאונים שלא שמע דבריהם וכשאמרו לו פסק הגאונים ישר בעיניהם טועה בדבר משנה הוא ולא מבעיא בפסקי הגאונים אלא אפי' חכמי כל דור ודור שאחר הגאונים לאו קטלי קניא באגמי הוו ואם פסק הדיין שלא כדבריהם וכששמע דבריהם ישרו בעיניו והודה שטעה טועה בדבר משנה הוא וחוזר אבל אם לא ישרו בעיניו ומביא ראיה לדבריו המקובלת לאנשי דורו יפתח בדורו כשמואל בדורו ואין לך אלא כל שופט ושופט אשר יהיה בימים ההם ויכול לסתור דבריהם כי כל הדברים שאינם מבוארים בתלמוד שסדרו רבינא ורב אשי יכול לסתור ולבנות אפי' לחלוק על הגאונים והיכא שנחלקו שני גדולים בפסק הלכה לא יאמר הדיין אפסוק כאיזה מהם שארצה ואם עשה כן זהו דיין שקר אלא אם הוא חכם גדול וגמיר וסביר ויודע להכריע כדברי האחד בראיות ברורות ונכוחות הרשות בידו דאפי' אם פסק גדול א' יכול החכם לסתור דבריו בראיות ברורות ולחלוק עליו כאשר כתבתי למעלה וכ"ש אם יש סיוע מא' מהמחברים החולקים עליו ואי לאו בר הכי הוא לא יוציא ממון מספק דכל היכא דאיכא ספיקא דדינא אין מוציאין הממון מיד המוחזק ואם לא ידע הפסק במחלוקת הגדולים ואח"כ נודע לו והוא לאו בר הכי שיכול להכריע אם נראין כדברי הא' לרוב החכמים והוא עבד כאידך היינו שיקול הדעת ואם א"א לעמוד על הדבר אין כאן טעות ומה שפסק פסק ע"כ: כתב הרמ"ה דיינא דטעה ולא הספיק תובע לאפוקי מיניה דנתבע עד דאיתברר דטעה ל"ש הדיוט ל"ש מומחה ל"ש טעה בדבר משנה ל"ש טעה בשיקול הדעת כל כמה דלא זכי תובע בממונו הדר דינא ואפי' זכי בפלגא ופש פלגא גבי אידך ההוא פלגא דזכי ביה אם טעה בשיקול הדעת זכה לפוס הנך אנפי דפרישנא בטועה בשיקול הדעת ואידך פלגא דפש גביה ל"ש טעה בשיקול הדעת ל"ש מומחה ול"ש הדיוט לא מפקינן מיניה כדחזינן בההוא דהוו קרי ליה עכברא דשכיב אדינרי וכו' והרא"ש כתב בזה ולא הוה ר' ישמעאל טועה בשיקול הדעת כיון שלא נחלקו תנאים ואמוראים בזה תחלה ור' ישמעאל לפי סברתו חייב ואין כח לר' חייא להוכיח שטעה אלא בסברא נחלק עליו ע"כ ויראה מדבריו שאם היה הטעות בשיקול הדעת מיד כשפסק הדין אע"פ שעדיין לא הוציא מיד המתחייב קם דינא ומה שעשה עשוי וחייב הדיין כל א' לפי מה שהוא על דרך שפירשתי למעלה והכא היינו טעמא כיון שלא היו חולקים אלא בסברא מה שדן ר' ישמעאל והוציא מכח סברתו אין להחזיר אבל מה שלא הוציא עדיין אין להוציא כיון שר' חייא חולק על סברתו : כתב ריא"ז ולפי דברי מז"ה חייב לשלם אע"פ שלא נשא ונתן בידו וכבר ביארתי בקונטרס הראיות שכל זמן שלא נשא ונתן ביד חוזר טעותו ואינו דין כל עיקר ואפי' במקום שאינו יכול להחזיר את הדין כגון ששלם הנתבע לתובע והלך לו למדינת הים פטור הדיין מלשלם הואיל ואם היה אפשר להחזיר את הדין חוזר הרי הוא כמי שלא דן כלום והוא פשע בעצמו לשלם לחבירו עד שלא נמלך בדיין אחד כמבואר בקונטרס הראיות וכן חכם שהטריף את הכשירה והאכילה הבעל לכלבים פטור החכם מלשלם ואע"פ שאינו מומחה לרבים הואיל ואם היתה בעין היה חוזר ומכשיר הרי הוא כמי שלא הורה בה כלום וזה פשע שהאכילה לכלבים עד שלא נמלך בחכם אחר: כתוב בספר התרומות שער מ"ט בענין שטר משכונא שכל דין שאינו נמצא אצלנו ואין לנו מנהג שנדון בו כמנהג הנכרים ועוד כתב בעל התרומות וכן אני אומר לכל דבר שאין דינו מפורש אצלנו ואין לנו מנהג ידוע שהולכין בו אחר מנהגות שלהם שקרוב דבר זה לדינא דמלכותא דינא והם דנין על המנהגות ועוד לו ז"ל בשער ס"ב אחר אשר דברתי דברי המוסר יש לנו לברר דין הלווין אלו שאינן רוצים לפרוע מה שחייבום ב"ד אם מותר למלוה למוסרם ביד הממונים מצד המלכות להציל העשוק מיד עושקו ולאלו בעלי אגרופים המכים חבריהם אם מותר לנחבל למסור דינו בידי המלכות וכו' כגון היכא דלא צייתי דינא בדינינו או שהוא אלם ואינו יכול לירד בנכסיו ע"פ אדרכתא שעשו לו דייני ישראל בזה הושוו כל הגדולים ז"ל והתירו למלוה שימסור דינו לחצר הממונה מצד המלכות כדי להכריחו לירד למה שדנו לו דייני ישראל ולפרוע לו חובו או את שלו מפני שהוא כמציל מידם וכו' ולזה הסכים הרמב"ן ז"ל וזה אשר השיב לוה אלם שב"ד של ישראל מתייראין ממנו לכתוב על נכסיו אדרכתא כיון שזהו בכלל רשעים נפרעים ממנו בב"ד של נכרים חדא דד"ד ועוד מאה פדני בפדנא לימחייא וכיון דלא ציית דינא וליכא תקנתא בישראל כמציל מן הלסטים דמי ובין ע"י נכרי ובין ע"י ישראל מותר להציל ממונו ועצמו מן האנסים ואם בא להפסיד רשעו הביאו לכך. גרסי' בירושלמי כל הלכה שהיא רופפת ואין יודעין מה טיבה צא וראה היאך מנהג צבור נוהג עכ"ל ומההיא מסותא דהוי מנצי עליה בי תרי דפ' הגוזל בתרא משמע דההולך בערכאות עובדי כוכבים הוה משמתינן ליה אם לא לקח רשות מראשי הקהל ואם אינו מתכוין רק להציל את שלו מיד חבירו אינו נקרא מסור להתחייב בתשלומי הנזק וההפסד שיגיע לחבירו וע"י כך הוה משמתינן ליה עד שיחזיר הדבר כמו שהיה ויסלק יד האנס עובד כוכבים מביניהם ויעשו ביניהם דין ישראל כמו שפי' מיי' פ"ח מהל' חובל ומזיק סמ"ג עשין ע' וטוח"מ סי' שפ"ה והר"ן שם והיינו שכ' מהררי"ק ז"ל בתשובותיו סי' קנ"ד שגזר על ר' נפתלי לסלק בנו מערכאות של עכו"ם מכל וכל ויחזירהו בביתו הוא ואשתו ובניו כאשר היו מלפני הערכאות ואח"כ יבררו דייני ישראל ורבים תמהו עליו לפי שלא פי' מהיכן יצא לו זה ואני אומר כי מכאן יצא לו והוא ברור. כתב מיי' דיין שטעה וחייב שבועה למי שאינו חייב בה ועשה זה פשרה עם בעל דינו כדי שלא ישבע ואח"כ ידע שאינו בר שבועה אע"פ שקנו מידו על הפשרה אינו כלום שלא קבל עליו ליתן או למחול אלא כדי להפטר מן השבועה שחייבו זה הטועה וכל קנין בטעות חוזר וכן כל כיוצא בזה: