שלטי הגיבורים על מועד קטן ט.

ירושלמי זקן שנדה לצורך עצמו אפי' כהלכה אינו נדוי וכתב אבי"ה לא ידענא מאי פירושא דהא מנדין לכבוד הרב ושמא הכי פירושא שנדה כהלכה ומיהו לא נתכוין אלא לריוח עצמו שישתכר בהתרת הנדוי הלכך אינו נדוי:

פרש"י אפי' לדון ולהוציא ממנו ממון ולנדותו אם לא יתן לו והראב"ד כתב ודאי בענין ממון אינו יכול לדון לעצמו אבל מי שמפקיר עצמו כנגדו אם הדין פסוק כההוא דהקורא לחבירו עבד שהוא בנדוי יכול לנדותו והוא מנודה לכל ישראל ואם אין הדבר פסוק אינו מנודה אלא לו לבדו כתב מיי' המבזה את החכם אפי' בדברים אם יש עדים בדבר ב"ד מנדין אותו ברבים וקונסין אותו ליטרא זהב בכל מקום ונותנין לו לחכם והמבזה לחכם ברבים אפי' לאחר מיתה ב"ד מנדין אותו והם מתירין לו כשיחזור בתשובה אבל אם החכם חי אין מתירין לו עד שירצה החכם שנדוהו בשבילו וכן החכם בעצמו מנדה לכבודו לעם הארץ שהפקיר כנגדו ואין צריך לא עדים ולא התראה ואין מתירין לו עד שירצה החכם ואם מת החכם באין ג' ומתירין לו ואם רצה החכם למחול ולא נדהו הרשות בידו אע"פ שיש רשות לחכם לנדות לכבודו אינו שבת לת"ח שינהג עצמו בדבר זה אלא יעלים עיניו מדברי ע"ה ולא ישית לבו להם וכן היה דרך החכמים הראשונים שומעין חרפתם ולא משיבין ולא עוד אלא שמוחלים למחרף וסולחים וחכמים גדולים היו משבחים במעשיהם הנאים ואומרים שמעולם לא נדו אדם ולא החרימו לכבודם בד"א שבזוהו וחרפוהו בסתר אבל ת"ח שחרפוהו או בזוהו בפרהסיא אסור לו למחול לו על כבודו ואם מחל נענש מפני שזה בזיון התורה אלא נוקם ונוטר הדבר כנחש עד שיבקש ממנו מחילה ויסלח לו:

והוא א' מכ"ד דברים שכתב מיי' שעליהן מנדין את האדם בין איש בין אשה עיין פ"ה מהל' ת"ת: לשון ריא"ז אפי' העובר על איסור מדברי סופרים חייב נדוי וכ"ש על איסור מד"ת ומעשה באדם שהיה מכה בנו הגדול ונדתהו שפתתו של רבינו הקדוש מפני שהוא עובר על ולפני עור לא תתן מכשול שהוא גורם שמחציף פניו כנגדו וכן המרבה לחלוק על הרבים מנדין אותו מפני שמרבה מחלוקת בישראל ונעשה תורה כשתי תורות וכן המספר אחר מטתן של תלמידי חכמים שמספרים בגנותן אחר מטתן מנדין אותו מפני שמרבה מחלוקת בישראל ונעשה תורה כשתי תורות וכן המגיס דעתו כלפי מעלה וכו' וכן מי שמשהה עליו השמתא ששמתו אותו חכמים ואינו בא ותובע השמתא שלו שיתפייס עמהם ויתירו לו מכין אותו מכת מרדות כמו שמבואר ביבמות בפרק רבן גמליאל בקונטרס הראיות:

פי' הטור ואי סנו שומעניה כגון שמתעסק בספרי מינים ושותה במיני זמר או שחבריו מתביישים ממנו ושם שמים מתחלל על ידו עד שאומרים שרי ליה מריה לפלוני משמתינן ליה:

אח גדול בשנים שביזה וחרף לאחיו הקטן ממנו בשנים והוא ת"ח ונדה ת"ח הקטן בשנים לגדול בשנים כתב הרא"ש בתשובה שנדויו נדוי:

כתב הראב"ד נדוהו ואינו יודע מי נדהו אין אחרים יכולין להתירו אלא הנשיא ואם יודע מי נדהו המנדה יכול להתירו אפי' הוא ע"ה או אחר כמוהו אבל מאד צריך לדקדק בעצמו מי שרוצה להתיר מה שאסר חבירו שיהיה שוה לו שאם הוא שקול בחכמה שמא אינו דומה לו ביראת שמים ובגדולה ובשנים: לשון ריא"ז המנודה מפי אדם גדול אע"פ ששב מרשעו וראוי להתיר לו אין מתירין לו עד שימצא אדם גדול כיוצא בו:

ומיהו פי' ר"ת דוקא כשהמנודה מסופק בשעת התנאים אם יוכל לקיימו אבל אם ברור לו שיכול לקיימו א"צ התרה והרא"ש כתב אפי' קבע זמן שאומר יהא בנדוי אם לא יעשה דבר פלוני לזמן פלוני יכול להתירו מיד אע"פ שלא הגיע הזמן ולא חל הנדוי עדיין: לשון ריא"ז ונדוי על תנאי אפי' מעצמו צריך הפרה כעין שאמר יהודה אם לא הביאותיו אליך וכו' ואמרו שהוצרך יהודה להתיר לו נדויו אע"פ שקיים תנאו שאם לא קיים תנאו אינו ראוי להתיר לו עד שירצה מי שחטא לו וענין זה בפרק אלו הן הגולין: