שלטי הגיבורים על מועד קטן ה.

ופרקמטיא שלו בדבר האבד שאם לא ימכור יפסיד מהקרן נמכרת לו ע"י אחרים אבל אם אינו מפסיד מהקרן אלא שאם ימכרנה עתה ירויח בם יותר משאם ימכרנה אח"כ אסור למוכרה לו ומ"מ אם השיירות באות עתה בימי אבלו ואינו מצוי שיבואו אחר כך וחושש שיוזלו הסחורות אם אינן נמכרות עתה אחרים מוכרין להם בשבילו ואין צ"ל דשרי אם חושש שמא יפסיד מהקרן שלו אבל לענין לקנות מן השיירות כדי שיקנה בזול בזה חלק מיימוני אם אינו צריך מן הדבר אלא להשתכר בו אסור ליקח אע"פ שמרויח בדבר שלוקח בזול מהשיירא אבל אם צריך לעבדים לשפחות בהמה כסות וכלים לצרכו ודעתו ודאי ליקח אותם ונזדמן לו עתה מי שמוכר בזול והדבר ידוע שלא יזדמן לו אחר כך כמו שיירא זו דבר האבד והפסד גמור הוא ודומ' לסחור' שנגזלת אח"כ ושרי והרא"ש לא חלק בשיירא בין לקנות מהם או למכור להם אלא שרי בכל ענין בכל דבר ובענין הלואת כותי ברבית בימי אבלו אסר מיימוני אפי' ע"י אחרים ור"ת התירו אפי' בחוה"מ א"כ מותר באבל ע"י אחרים ור"י כתב כיון שר"ת היה מתיר ורבים נוהגין בו היתר אין בידי לאסור והמחמיר תע"ב ואם מסיק זוזי באינשי אחריני והאידנא משכח להו ובתר הכי לא משכח להו שרי לשדורי עליהו מכאן הורו הגאונים שאם יש לו לאבל דין על אדם אינו תובעו כל שבעה ואם דבר האבד כגון שביקש לילך למדינת הים או שעדיו חולין עושה מורשה ודן עמו:

וכתב הרמב"ן דהך השקאה מיירי בהשקאה מועטת שעושין לשדה הלבן קודם זריעה לזורעה מיד בזמנה ודבר האבד הוא שאם אין מרביצים אותה בעונתה באין ימות הגשמים ושוב אינה נזרעת בשנה זו אבל אם היא זרועה אסור להשקותה אא"כ היא בית השלחין והיינו דקתני מרביצין דלשון ריבוץ משמע דבר מועט כגון ריבוץ הבית ורש"י פי' השקאה מועטת לירקות ור"י פי' דאיירי אפי' בשדה זרועה ולא משום פסידא דזרעים דלא שרינן להשקות אלא בית השלחין אלא משום פסידא דמים שהמים חלוקין לבני הבקעה לכל א' וא' יומו ואם יגיע עונת המים בימי אבלו ולא ישקו לה שדהו עתה הויא פסידא דלא הדר:

כתב הרמב"ן אם היה הממון והספינה ביד אחרים למחצה לשליש ולרביע דשרי כמו היו מוחכרין ויש שאוסרין שלא התירו אריסות אלא בקרקע דלאריסות קיימא אבל כלים ובהמה לא משום דלעולם נקראים על שם הבעלים ואם האבל בעצמו הוא מוחכר או מושכר לאחר לא יעשה מלאכה בימי אבלו:

כתב הרא"ש ז"ל הרב אלפסי דילג מקצת דברים השנויים בברייתא דילג דברי ר"י ודברי אמרו לו משום דהלכה כאמרו לו נמצא דאין מותר אלא דברים השנוים בברייתא ולכך לא הביא דבריהם ממילא ידענא דאסורין עוד לא הביא הא דרשב"ג אמר זיתיו הפוכין ואין שם אומן אלא הוא ה"ז עושה בצנעא וכתב הראב"ד איכא מ"ד הלכה כרשב"ג דלא פליגי רבנן עליה והרב אלפסי לא הביא אותה בהלכותיו אלמא ס"ל דלית הלכתא כוותיה וכן מסתבר מדקתני ואירעו אבל או אונס מותר לעשותו במועד ש"מ בימי אבלו אינו יכול לעשותו אף בצנעא דאם איתא דבצנעא מותר הוה ליה נתכוין מלאכתו במועד והא לאו אונס הוא ועוד אמרי' בפ' בתרא אבל שלשה ימים הראשונים אסור בעשיית מלאכה ואפי' עני המתפרנס מן הצדקה ואין לך אבידה גדולה מאבידת גופו אבל מג' ימים ואילך ודאי מותר לעשות מלאכה בצנעא בדבר האבד אם אין אומן אלא הוא שהרי התירו לעשות מלאכה לצורך פרנסתו ולי נראה לדחות ראיותיו דלא מיקרי מכוין מלאכתו במועד וזה שלא עשה בצנעא אע"פ שהיה מותר לפי שמתוך מרירות אבילתו אין הדעת סובלתו להתעסק בשום מלאכה ועני המתפרנס מן הצדקה אין כאן אבידת גופו כי הוא ניזון מקופה של צדקה והוי מיסתבר דהלכה כרשב"ג ואפי' אי פליגי רבנן עליה דהלכה כדברי המיקל באבל קי"ל ואפי' יחיד במקום רבים וכן פסק הרמב"ן ז"ל אבל רבינו מאיר ז"ל פסק בהלכותיו דלא כרשב"ג: עוד השמיט הרב אלפסי ז"ל אידך מלתא דרשב"ג אם היה ספר לרבים או בלן והגיע עת הרגל ה"ז יעשה וכתב הראב"ד ז"ל האי מימרא נמי לא מייתי לה הרב בהלכותיו למימרא דלאו כהלכתא היא ואין נראין לי דבריו בזה דהא ליכא פלוגתא עלויה ולא אשכח מימרא דפליגי עליה ולגבי ד"ת נמי אמרי' הכי אבל אסור בד"ת ואם היו רבים צריכים לו שונה ואינו נמנע ור"מ ז"ל פסק כדברי הרב אלפסי ז"ל להחמיר ואע"ג דבת"ת התירו לצורך רבים ת"ת שאני:

היתה מלאכת אחרים בידו בדבר תלוש כגון לארוג בין בקבלנות בין שלא בקבלנו' לא יעשה היתה מלאכתו ביד אחרים בקבלנות בדבר תלוש בביתו לא יעשו בבית אחרים יעשו היה לו בנין בית ביד אחרים בקבלנות בחול או בחולו ש ל מועד לא יעשו אפי' הוא חוץ לתחום ואם אלו הקבלנים כותים מותרים לבנותו בשבת ויו"ט שחלו בימי האבל אם הוא חוץ לתחום העיר ואין עיר אחרת בתחום של הבית. וכתב מיי' דה"ה נמי אם קבלו לחרוש ולזרוע שדהו שהדין כמו בקבלנות של בנין בית שהוא אסור בחול כיון שהוא לבדו אוכל הפירות נקרא הכל על שמו וי"א כיון שהוא לבדו נראה בשדה חורש וזורע אינו נקרא על שמו ושרי וכן כתב הראב"ד והרא"ש הביא דבריו: