שלטי הגיבורים על מועד קטן יז:

וה"מ לאיניש דעלמא אבל לת"ח בין בחוה"מ בין בר"ח חנוכה פורים מענות ומקוננות כדרכן בחול וה"מ בפניו אבל שלא בפניו לא כתוב בתשובות הגאונים וששאלתם היכא שמספידין בר"ח מהו שיאמרו צדוק הדין כך שנינו נשים במועד מענות אבל לא מטפחות הלכך צדוק הדין אם עונין כולן כאחד מות' ואם אחד מדבר וכולן עונין אחריו אסור וכתב רבינו האי מנהגינו לומר קדיש על המת ביו"ט ולומר תתכלא חרבא וכו' ולשאול בו שלום בחולו של מועד. לשון הרא"ש ועל צדוק הדין לאמרו בר"ח חנוכה ופורים נחלקו בו חכמי אשכנז חכמי גרמיז"א אומרים אותו דרך הילוך וחכמי מגנצ"א אין אומרים אותו אלא על חכם גדול וכן השיב רבי משולם בר' משה שנינו אין מניחים המטה ברחוב שלא להרגיל ההספד ומתוך צדוק הדין נמי ירגילו את ההספד וכיון שאין צדוק הדין אין קדיש ודי לא דכמופלא שמספידין בחוה"מ שאומרים צ"ה וקדיש ובחילוק מנהגים שיש בין בני בבל לבני א"י כתוב שלדברי שניהם א"א צ"ה בחוה"מ והרי"ץ גיאות כתב אנו מנהגינו מימות זקנים הראשונים שלא לומר צ"ה אחר המת בר"ח חנוכה ופורים דלא עדיף צ"ה מצ"ה דמשה רבינו דמסלקין ליה בשבת שחלה להיות במועד ואפי' ר"ח וחנוכה שחלו להיות בשבת דהללו יומי שמחה נינהו דכתיב וביום שמחתכם ומועדיכם ובראשי חדשיכם ובכל חדא אומרים בו הלל זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו לפיכך מבטלין בו צ"ה ותלמידי רש"י כתבו בשמו שאומרים על המת צ"ה וקדיש בחוש"מ שאין זה הספד וחילול יו"ט אלא הודאה וקבלת דין שמים ע"כ וכ"כ מיי' שאומרים בחוה"מ צ"ה וקדיש כדרכן וכן ביו"ט שני אבל ביו"ט ראשון כיון שאין מתעסקים במת אין אומרים כלום: לשון ריא"ז ולפיכך אומרים הגאונים שאין אומרים צ"ה בר"ח אלא בשכולן עונין כאחד נראה בעיני שאע"פ שאין מקוננות בחנוכה ופורים אבילות נוהגת בהן וכן קורעין על המת במועד אבל לא ביו"ט ואפי' ביו"ט שני כמבואר בקונטרס הראיות:

עיין במגילה פ"ק דין אבילות בפורים: לשון ריא"ז וכן נראה בעיני שהאבל חייב במתנות לאביונים ופטור משלוח מנות ואחר ז' שולח בצנעא לאחד מקרוביו או לאחד מן העניים כמו שכתוב ושלחו מנות לאין נכון לו כמבואר בקונט' הראיות.

ובדורותינו בטלו מנהגות הללו שלא היו חובה ואפי' הברכות כולן שהיו מברכין רשות הם אלא כך נוהגין עכשיו נותנין המת בקבר וסותמין גולל הקבר וחולצין מנעל וסנדל ומרחיקים מעט מבית הקברות ומקדישין יתגדל ויתקדש וכו' תתכלא חרבא הכי אמר גאון מנהגינו להתרחק מבית הקברות שיעור צ' אמות או ק' אמות ויש מקומות שבונים בית לדבר הזה אבל בתוך ד' אמות לא דמת תופס ד' אמות לק"ש: נשאל לגאון נוהגין אצלנו כשחוזרין מבית הקברות רוחצים ידיהם קודם כניסתן לבתיהם ויושבין על הדרך מה נועם והשיב אין צריכין לדחות ואם נוהגין ורוחצים אין בכך כלום וכשאמרו במי שחוזר מאחורי המת לישב ז' פעמים לא אמרו אלא למי שהלך לבית הקברות ובחזרתו ובקרובין וביום ראשון ובמקום שנהגו וצריך לישב ז' פעמים מפני שהרוחות מלוין אותו ובכל שעה שיושב בורחין ממנו ואמר רב האי לא נהגו מעולם לקנח ידיהם בבבל בעפר וכן אנו רואין דמאן דעביד הכי אין בכך כלום אלא שרי למעבד אבל נט"י לבתר הכי ליכא אלא במי שנשאו למטה ע"כ לגאונים: ובמקומות הללו נהגו בכך לקנח בעפר ולתלוש עשב מן המחובר לאחר קדיש ולרחוץ ידיהם במים והם אומרים שהם רומזים לייצירת האדם כענין שאמרו בהגדה ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרס ומן העפר למה מים ועפר שתחלתה מן המים וסופה לעפר לפיכך נבדקת במים ועפר אם טהורה היא כברייתה ואם לאו חוזרת לעפר וכן המים ועפר אלו רמז ליצירה ולמיתה והעשב רמז לתחיית המתים כענין שנאמר ויציצו מעיר כעשב הארץ:

כתב רב האי דתינוק בן ל' אומרים עליו צדוק הדין וקדיש ואין זה דומה להספד: לרב נחשון ינוקא דהוה בר תרין או תלת או ארבע יומין ומית הכי רגילין וגמרין כי נח נפשיה דמהלי' ליה על קבריה ולא מברכין על המילה ומסקין ליה שמא דכי מן שמיא מרחמין והויא תחיית המתים והויא ידיעה בינוקא ומבחין ליה לאבוה