שלטי הגיבורים על מועד קטן יח.

כתב הרמב"ן באין י' בני אדם כשרים ויושבים במקומו ושאר העם מתקבצין עליהם ואם לא היו שם י' קבועין בכל יום מתקבצין י' ויושבין במקומו מכאן ראיה שהאבלים צריכין להתאבל במקום שיצאה נשמתו של מת כי באותו מקום שמת הנפש מתאבלת ושם צריך לתת לה תנחומין והכי עביד רב יהודה לההוא גברא דשכיב בשיבבותיה דלא הוה ליה מנחמין דאזל ויתיב במקום שמת שם עם י' אנשים כל ז' ימי אבילות יש טעם לומר דהתנחומין שהמת מקבל בתוך אותם ז' ימים כשמתאבלת נפשו היינו התפלה שמתפללין במקומו בעשרה כי אז השכינה היא שם דשכינה אבי עשרה שריא והיינו דנקט רב יהודה י' אנשים לעמוד במקום שמת ההוא גברא כדי להתפלל במקומו דזה היה לו תנחומים דאי לא תימא הכי למה נקט רב יהודה י' מיהו נראה דכל תנחומין סגי אפי' בלא תפלה דהכי משמע פשט ההלכה והלכך אפי' לא הניח אלא אשה שאין מתפללין בי' בעדה כיון שצריך לעשות לה תנחומין סגי:

אשה שאירעה אבל אין לאנשים להברותה כתב הרמב"ם אבל ודאי גם היא אסורה לאכול סעודה ראשונה משלה ונשים מברין אותה ואם יש לה בנים אפי' קטנים יכולין אנשים להברותה ואשה נשואה שאירעה אבל אינה יכולה לאכול סעודה ראשונה משל בעלה דכיון שחייב במזונותיה כמשלה דמי וכן מי שיש לו סופר או שכיר אם אוכל עמו בשכרו ואירעו אבל אינו אוכל עם בעה"ב אבל מי שנותן מזונות לעני או ליתום או לבנו או לבתו הגדולים בלא תנאי ואירען אבל יכולין לאכול עמו בסעודה הראשונה רצה האבל שלא לקבל ההבראה שלא רצה לאכול אותו היום הרשות בידו דגרסי' בירושלמי רבי זעירא מדמך פקיד לא תקבלו עלי אכילה יומא דין ולמחר מדידיה ואיתא נמי בירושלמי שהיו נוהגין להתענות ביום מיתת החכמים דגרסי' התם הרואה ת"ח שמת כרואה ס"ת שנשרף א"ר אבהו יבא עלי אם טעמתי כלום אותו היום ולכאורה נראה שאם אינו אוכל כל אותו היוה שלמחרתו אסור לאכול בסעודה ראשונה משלו דכיון דילפינן ליה מקרא ולחם אנשים לא תאכל אלמא שמצוה שנוהג הוא כאבל ושאר כל דיני אבלות. אבל מלשון הירושלמי משמע שא"צ דקאמר לא תקבלו עלי אכילה יומא דין ולמחר מדיליה פי' למחר יאכלו משלו וכן נראה מלשון הרמב"ן שכתב אם רוצה שלא לקבל הבראה רשאי משמע שום הבראה שאם לא יאכל ביום הב' משלו הרי מקבל הבראה ביום ב' וכ"כ בסמ"ג ר' נתנאל היה אבל וישב בתענית ובלילה אכל משלו והדבר צריך תלמוד ואין מברין על קטן עד שיהיה בן ל' ואי קים לן ביה שכלו חדשיו אפי' תוך ל' מברין עליו:

כתב הרי"ץ גיאות בה"ג מוקי לה דוקא במת שאין לו קוברין ולא נהירא אלא בכל מת איירי דרב המנונא איקלע למתא שמע קול שיפורא דשכבא וחזי להנך אינשי דעבדי עבידתא אמר בשמתא ליהוי הנך אינשי לאו שכבא איכא במתא אמרו ליה חבורתא איכא כדפרישית וכתב מכאן אני שומע כל הרואה מת ואינו מלווהו עד שיהא לו כל צרכו בר נדוי הוא:

כתב מיי' כל מי שאינו מתאבל כמו שצוו החכמים ה"ז אכזרי אלא יפחד וידאג ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה ואחד מבני החבורה שמת תדאג כל החבורה כולה:

והרמב"ן כתב ה"מ הרוגי מלכות ישראל בדיני מלכות אבל הרוגי מלכות עובדי כוכבים אין מונעין מהם אלא הספד:

וכתב הרי"ץ גיאות מכאן שהאבלים וקרובי המת לובשין שחורין והרא"ש כתב וכל מקום ומקום יש לעשות כפי מנהגו:

שאלה לרבינו האי על אחד שהרגוהו שלטון וקרוביו בעיר אחרת מאימתי מתחילין האבילות והשיב משעת שמועה דמה שאמרו בהרוגי מלכות משעה שנתיאשו מלשאול מיירי שלא נתברר שמת אלא קול יוצא בכך וקרוביו מחפשים על אמתת דבר בהא קאמר משעה שמתיאשין ופוסקין דרישתן מונין כי כבר נתקררה דעתם אבל אם אין יודעין מתי נהרג כמת מעצמו דמי ומונין משעת שמועה אבל ר"י כתב על מי שמת בתפיסה ולא נתנו המושל לקבורה שאין מונין לו אלא משעה שנתיאשו ממנו לגמרי וכ"כ הרמב"ן ואם נמצא אחר שהקרובים נתיאשו ממנו אין הקרובים צריכין להתאבל אלא הבנים אם הם שם בשעה שנמצא מתאבלים אותו היום דלא גרע ממלקט עצמות אביו שמתאבל עליו אותו היום וקורע אבל אם אינן שמה ושומעין אחר שיעבור היום אין צריכין להתאבל:

לשון ריא"ז ל"ל כתיב ביה בלע המות לנצח ומחה ה' אלהים דמעה מעל כל פנים שאין אדם מת ע"פ מזל או דרך מקרה כמו שכתוב ויש נספה בלא משפט וכמו שנתגרה השטן על איוב לבלעו תנם שלפי שהעולם הזה לא נברא אלא לבחון בו הבריות ויצה"ר שולט בו מפתה בני אדם לחטא בראותם צדיק אובד בצדקו ודרך רשעים צלחה הוא שנאמר ועתה אנתנו מאשרים זדים גם נבנו עושי רשעה וכל אותו ענין אבל לעתיד לבא אין אדם מת אלא ע"פ חטאו שנאמר בו כי הנער בן מאה שנה ימות והחוטא בן מאה שנה יקולל ולא ימצא צדיק ורע לו רשע וטוב לו לפי שאז יום הדין הוא ועליו נאמר ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע וכל אותו הענין וכן נאמר בספר זכריה והיה אם לא יעלה מאת משפחות הארץ להשתחות למלך ה' צבאות ולא עליהם יהיה הגשם ולפיכך אין דרך בני אדם לחטוא אלא כל הנשאר בארץ קדוש יאמר לו: