שלטי הגיבורים על מועד קטן טז:

כ' שגם לאחוריו לא יצאו הרמב"ן כתב ג"כ שאין מקום קריעה אלא לפני בית הצואר אבל לא מן הצדדין של בית הצואר מכאן ומכאן ואם קרע שם לא יצא:

וכתב הר"ם מרוטנבורק דוקא בעודו לפנינו חשוב כחי אבל מי שאמרו לו ראינו בנך או אחיך גוסס היום ג' ימים הוא בחזקת שמת וצריך להתאבל עליו:

מנהג ישראל במתים ובקבורתם מעמצים עיניו של מת ואם נפתח פיו קושרין לחייו ופוקקין נקביו אחר שמדיחין אותו וסכין אותו במיני בשמים וגוזזין שערו ומלבישין אותו תכריכין תפורים של פשתן לבנים ולא יהו דמיהם יקרים ואסור לקבור בתכריכין של משי ובגדים מרוקמין אפי' לנשיא שבישראל שזו גסות הרוח והשחתה ומעשה עובדי כוכבים:

ומכאן היה נראה לאסור מה שנוהגין קצת אנשים כשהמת גוסס ואין הנשמה יכולה לצאת ששומטין הכר מתחתיו כדי שימות מהרה שאומרים כי יש במטה נוצות של עופות שגורמין לנפש שלא תצא וכמה פעמים צעקתי ככרוכיא להסיר המנהג הרע ולא עלה בידי ורבותי חלקו עלי והר"ר נתן איש איגרא ז"ל כתב על זה להתיר. אחר כמה שנים מצאתי בספר החסידים סי' תשכ"ג סיוע לדברי שכתוב שם ז"ל ואם הוא גוסס ואינו יכול למות עד שישימוהו במקום אחר אל יזיזוהו משם ע"כ. אמת כי דברי ספר החסידים צ"ע כי בתחלה כתב שאם היה איש א' גוסס והיה א' קרוב לאותו בית חוטב עצים ואין הנשמה יכולה לצאת מסירין החוטב משם דמשמע היפך ממה שכתב אח"כ אלא שיש לתרץ הכי ולומר דודאי לעשות דבר שיגרום שלא ימות מהרה הגוסס אסור כגון לחטוב עצים שם כדי שתתעכב הנשמה לצאת או לשום מלח על לשונו כדי שלא ימות מהרה כל זה אסור כדמשמע שם מלשונו וכל כיוצא בזה שרי להסיר הגרמא ההוא אבל לעשות דבר שיגרום מיתתו מהרה ויציאת נפשו אסור והלכך אסור לזוז הגוסס ממקומו ולהניחו במקום אחר כדי שתצא נשמתו והלכך אסור נמי לשום מפתחות בהכ"נ תחת מראשותיו של גוסס כדי שימות מהרה כי גם זה ממהר יציאת נפשו ולפי זה אם יש שם דבר שגורם לנפשו שלא תצא מותר להסיר אותו הגורם ואין בכך כלום שהרי אינו מניח אצבעו על הנר ואינו עושה מעשה אבל להניח דבר על הגוסס או לטלטל ממקום למקום כדי שתצא נשמתו מהרה נראה דודאי אסור דהא מניח אצבעו על הנר:

פירש"י כסוי הארון וכתב הרמב"ן ולדבריו כשנותנין אותו בבית בארון וסותמין הכסוי במסמרים על דעת ליתן הארון בכוך או בקבר מונה משעת סתימה אבל אם מוציא המת פחות בארון לבית הקברות וקובר מתו בקרקע אינו מונה אלא משיסתום הקבר בנסר ובעפר שנותנין על המת או על הארון ור"ת פי' גולל הוא האבן שנותנין על הקבר מלמעלה וכן פירשו הגאונים כל זמן שהארון מגולה אין מונין לו עד שינתן בכוך או בקבר ויסתום פיהם באבנים או בנסרים לפי מה שדרכן בקבורה וכ"כ הרא"ש אחר שנגמר ונסתם סתימת הקבר מתחיל אבילות אפי' אם ישהו הרבה מליתן עליו האבן בד"א באותן שהולכים עם המת לבית הקברות אבל אותן שאינן הולכים עמו מיד כשיחזרו פניהם מן המטה מונין ומיהו כתב הרמב"ן דוקא כשמוליכין המת מעיר לעיר מיד כשמסרוהו לאלו שמוליכין אותו והחזירו פניהם מן המטה כבר נתיאשו ממנו ודמי לסתימת הגולל אבל הקוברים בבית הקברות סמוך לעיר החוזרין משערי העיר אינן מתאבלים עד שאמרו להם שנקבר וכ"כ הרמב"ם מי שדרכו לשלוח המת למדינה אחרת לקוברו ואינם יודעים מתי יקבר מיד שהחזירו פניהם מתחילין למנות האבילות אבל בעל הלכות לא חלק דאפי' נקבר בעירו מתחילין מיד כשיחזרו פניהם ומסקנת הרא"ש כדברי מיי' והא דאמרי' כשמוליכין אותו מעיר לעיר שאותן שבכאן מונין משיצא המת ואותן שיוצאין עמו משיסתום הגולל היינו דוקא כשאין בהם גדול משפחה אבל אם יש בהם גדול משפחה הכל הולך אחריו אם נשאר בכאן אלו ואלו מונין משיצא המת ואם הולך עמו אלו ואלו מונין משיסתום הגולל וגדול משפחה כתב הרי"ץ גיאות היינו דביתא סמיך עליה וגרירי כולהו בהדיה ל"ש אח ול"ש בן קטן. והיכא שמפנין המת מקבר לקבר אם קברוהו בקבר ראשון על דעת להיות קבור שם עולמית אלא שלאח"כ נמלכו לפנותו משם אין מונין לו אלא משיסתום גולל ראשון אפי' פנוהו תוך שבעה ימים אבל אם בתחלה קברוהו על דעת לפנותו כשיזדמן להם מתחילין אבילות מיד ואם פנוהו תוך שבעה חוזרין ומונין משיסתום הגולל השני ואם לא פנוהו עד לאחר שבעה כבר עבר אבילותם ואין מתאבלים עליו פעם אחרת ואם מתחלה היה דעתם לפנותו משם תוך שבעה אין מתחילין למנות עד שיסתום גולל שני: * אינו בגמ' והובא ברא"ש פ"ק דמכות סי' ד' בשם אבל רבתי ועיין תוספתא פ"ח דב"מ אות י"א דינים אלו בשינוי לשון: