שלטי הגיבורים על קידושין טז:

יאמר האיש לשליח הרי פלונית ששלחה אותך מקודשת לי וכתב מיי' שהשליח אומר קדשתיה לך ואם אומר הן דיו ואפילו שתק אם היו עסוקין באותו ענין ונתן לשליח ולא פירש ולא אמר דבר דיו ואם מקדש בשטרא אינו כותבו אלא מדעת השליח וכן בכל הדברים של הקדושין דין האיש עם השליח כדין האיש עם האשה: לשון ריא"ז האיש מקדש את האשה בין ע"י עצמו בין ע"י שלוחו בין בכסף בין בשטר בין שהיה הכסף של מקדש בין שהיה של שליח שרצה השליח לקדשה לו משלו ששלוחו של אדם כמותו ואומר לה השליח הרי את מקודשת לפלוני ובביאה א"א לקדשה ע"י שליח וכן האשה יכולה למנות שליח לקבל לה קדושין מאיש פלוני וכשהשליח מקדש בכסף צריך עדים שהבעל מנהו שליח בכך [אבל בשטר א"צ] שהשטר בידו מוכיח כמו שביאר מז"ה. אע"פ שהאיש מקדש ע"י שליח אסור לו לכתחלה לקדש עד שיראנה שמא לא תכשר בעיניו ואח"כ ישנאנה והתורה אמרה ואהבת לרעך כמוך אבל האשה יכולה להתקדש לכתחלה על ידי שלוחה ואע"פ שאינה רואה את האיש שהאשה מתרצה בכל הנמצא לה כדי שתהיה נשואה ומ"מ מצוה שתתקדש ע"י עצמה כדי שתעשה המצוה היא בעצמה וכן בשאר כל המצות מוטב לאדם שיעשה המצוה ע"י עצמו ממה שיעשה ע"י שליח. היה השליח מקדשה בשטר וחלה השליח [או] שנאנס יכול השליח למנות שליח אחר תחתיו ומוסר לו שטר קדושין שמסר לו המקדש אבל אם היה מקדש בכסף אין השליח יכול למנות שליח אחר שהרי לא נמסר לו אלא שליחות דברים שיכול לקדשה בכל כסף שירצה והדברים אינן נמסרים משליח לשליח אבל השטר נמסר משליח לשליח שהרי אינו יכול לקדשה אלא בשטר זה שנכתב מדעת המקדש בשם המקדש ובשם המתקדשת כמו שביאר מז"ה:

האומר לחברו אם תלד אשתך נקבה תהא מקודשת לי אינו כלום וכתב מיי' היתה אשת חברו מעוברת והוכר העובר הבת מקודשת ויראה לטור שצריך לחזור ולקדשה מאביה לאחר שתלד כדי שיכניסנה בקדושין שאין בהם דופי והרמ"ה כתב דאפילו הוכר העובר אינה מקודשת: לשון ריא"ז וכן האיש ממנה שליח לקבל קדושין לבתו כשהיא נערה או כשהיא קטנה אבל אמרו חכמים אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ויהיה לה דעת להבחין ותאמר בפלוני אני רוצה:

כתב מיי' הסרסור שליח הוא אלא שנוטל שכר על שליחותו לפיכך אם שינה מדעת הבעלים משלם מה שהפסיד כיצד נתנו לו חפץ למכור ואמר לו אל תמכרהו בפחות ממנה ומכרו בחמשים משלם החמשים מביתו מכרו במאתים הכל למשלחו: שאלה להרא"ש ילמדנו רבינו ראובן נתן חפץ לסרסור למכור בארבע ומכרו בששה אם חייב ליתן לו התוספת ומה הדין אם אמר הסרסור כשבא החפץ לידו הא לך ארבע בשבילו אם יוכל ראובן לחזור בו אחר שמשך הסרסור החפץ או שמא אדעתא דהכי לא נתנו לו ונראה דהא בהא תליא ושוב מצאתי שכתב הרשב"א פרק אלמנה ניזונית מאן שם לך כלומר מי מכרו לך לפי שהוא שלוחו למכור אבל לדידה מי מכרו לה ומכאן נראה שאין שליח יכול לקנות לעצמו אפילו באותן הדמים שהרשוהו הבעלים למכרו לפי שנעשה שליח להקנות הקרקע ללוקח אבל לעצמו אינו יכול לזכותו ולקנות דאין אדם מקנה לעצמו דאין המכר אלא הוצאת דבר מרשות לרשות וזה לא יצא מרשותו שהוא ברשות בעלים עומד. תשובה יראה לי שהתוספת הוא של ראובן כו' עש"ב:

כתב מיי' האומר לשלוחו צא מכור לי קרקע או מטלטלין או קנה לי הרי זה מוכר ולוקח ועושה לו שליחותו וכל מעשיו קיימין ואין העושה שליח צריך קנין ולא עדים אלא באמירה בעלמא בינו לבין חברו ואין צריך עדים אלא לגלות הדבר אם כפר אחד מהם: