שלטי הגיבורים על כתובות סא.

ופירש"י שמסר לו שטר בפני עדים שכתוב בו פלוני חייב לפלוני מנה או אני חייב לך מנה בשטר ואינו כתב ידו הוי הודאה וחייב לו אע"פ שלא אמר אתם עדי אע"פ שאילו אמר לו זה על פה היה צריך לומר אתם עדי אלימא מלתא דשטרא כשכתב לו בשטר ומסרו לו בפני עדים שאצ"ל אתם עדי אבל המודה לחבירו בחזקת שהוא חייב לו ואח"כ נודע שטעה ונתברר הדבר בעדים או שהודה לו מלוה שאינו חייב לו הרי זו הודאה בטעות ואינו כלום אפי' מסר לו השטר בעדים ועדים חתומים בו ור"ת פי' דלא מיירי בהודאה שמודה בדבר שחייב בו אלא מתחייב לו עתה מנה וכותב בכתב ידו אני פלוני חייב לך מנה ומוסר לך השטר ובמסירת זה השטר מתחייב לו עתה במנה אם מוסרו לו בפני עדים גובה ממשעבדי ואם מוסרו לו בינו לבין עצמו גובה מבני חורין. והרמ"ה פי' שאמר לו זה הלשון מנה אני חייב לך בשטר וכ"כ מיי' כתב לו בשטר הריני חייב לך מנה אע"פ שאין שם עדים או שאמר לו בפני עדים הרי אני חייב לך מנה בשטר אע"פ שלא אמר אתם עדי כיון שאמר בשטר חייב אע"פ ששניהם מודים שלא היתה לו אצלו כלום שכבר שעבד עצמו כמו שמשתעבד [הערב] וכתב עוד לוה שכתב שטר אע"פ שאין בו עדים ונתנו למלוה בפני עדים הרי זה מלוה בשטר והוא שאינו יכול להזדייף ויקראו העדים שנמסר לפניהם ויש מהגאונים שהורו שצ"ל לעדים שמסרו בפניהם חתמו והעידו שנמסר בפניכם: לשון ריא"ז הבא להתחייב לחבירו בדבר שאינו מחויב בו במקום שאינן חובת ממון כגון שאמר הריני מחויב ליתן לך מנה אע"פ שאמר לעדים אתם עדי ואע"פ שכתב לו שטר חתום ומסרו לו ה"ז אינו מתחייב לו אא"כ קנו מידו כמבואר בק"ה:

כתב סמ"ג דקדק רבינו שמואל דהא דנקנית באמירה דוקא שעמדו וקדשו בתוך הדברים ועשו קדושין כדמשמע לשון עמדו ואומר ר"י שאין זו ראיה שדרך התלמוד בלשון זה והטור נמי כתב כרשב"ם וכתב מיי' צריך שיהיו הדברים שפסקו מצוין ברשותו שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם:

וא"ת הא דאמרי' לקמן בפ' בתרא הפוסק מעות לחתנו ופשט לו הרגל תשב עד שתלבין ראשה וכיון דהן הן דברים הנקנים באמירה יוציא ממנו בב"ד מה שפסק לו וי"ל דמיירי בנישואים שניים ורשב"ם תירץ דהכא מיירי שקדשו מיד בשעת הפסיקתא דקאמר עמדו וקדשו הן הן וכו' והרמ"ה תירץ דמיירי בשאין לו מעות לפרוע הפסיקתא. פסק רבינו מאיר דוקא מה שפסק האב בדבר התלוי בו בזה יש ממש כגון כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכו' אבל פסק על בנו דבר התלוי בבנו כגון ללכת אחריה למקום פלוני או כל כי האי גוונא אין פסק שלו לא מעלה ולא מוריד:

כתב סמ"ג בשם רבינו מאיר דרב אשי סובר דדברים הללו של פסיקה נקנית באמירה לבד בלא קנין וכתיבה כלל ורבינא סובר שלכל הפחות צריכין ליכתב וצריך לדקדק הלכה כדברי מי שהרי דין גדול תלוי בזה על נדוניית חתנים עכשיו שאין רגילות לכתוב ובסדר תנאים ואמוראים כתב רב יוסף טוב עלם דרבינא ורב אשי הלכה כרבינא וריב"א פסק כרב אשי שהיה גדול ממנו פירש"י שאפי' אם שניהם רוצים לכותבם ולהחתים עדים בדבר אין שומעין להם כדי שלא יוכל לטרוף ממשעבדי וכן נראה דעת מיי' שכתב דברים אלו לא ניתנו ליכתב לפיכך אינו כשטר (מזוייף) בכך ור"י פי' ודאי אם שניהם רוצים לכותבם הרשות בידם אבל מדעת א' לבדו אין לנו לכותבם ולעשות שטר עד שירצו שניהם: לשון ריא"ז שנים שבאו להתחתן יחד ואמרו זה לזה כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכמה אתה נותן לבתך כך וכך ומתוך אותן הדברים עמדו וקדשו נתחייבו באותן הדברים בדבור בלבד לפי שע"י חיבת החיתון גומרים ומקנים זה לזה כאילו הקנו ע"י דבר שראוי להקנות ואין כותבין שטר על כך אלא על דעת שניהם שיכול לומר כל א' וא' איני רוצה לשעבד קרקעותי בשטר אלא הרי היא עלי כמלוה על פה: