שלטי הגיבורים על כתובות נה:

וכ"כ סמ"ג בשם הרר"י בר יצחק וכן בשם ה"ג ומיי' דאם תפסה מחיים מהניא אף לכתובה והאריך בראיות לבאר דבר הזה ולבאר דדוקא למזוני מהניא תפיסה ולא לכתובה ור"ח פסק כמר בר רב אשי ופי' דדברי רבינא שאומר דוקא למזוני ולא לכתובה מיירי בתפיסה דמחיים וכתב סמ"ג דהמסקנא היא כדברי ר"ח והלכה כמר בר רב אשי דמועלת תפיסה בין למזוני בין לכתובה מחיים והטור כתב דאפילו תפסה מטלטלין אפי' לאחר מיתה לא מפקינן מינה אבל לפי תקנת הגאונים שכתובה נגבית ממטלטלי ה"ה נמי מזונות ואפי' לא תפסה ניזונית ממטלטלין כתב מיי' לפיכך אם הניח נשים רבות אפי' נשאן זו אחר זו כולן ניזונות בשוה שאין דין קדימה במטלטלין והרמב"ן כתב דאפי' אם ניזונו' ממקרקעי אין בהם דין קדימה לפי שאין חיוב המזונות אלא לאחר מותו וכבר הגיע שעת החיוב לכולן בבת אחת וה"ל כלוה וחזר ולוה ואח"כ קנה שכולן שוין בו והכי איתא בירושלמי כתב מיי' אם הניח בעלה מטלטלין ולא תפסה אותן היורשים נוטלין אותן והן מעלין לה מזונות ואינה יכולה לעכב ולומר יהיו המטלטלין מונחים בב"ד שאזון מהם שמא יאבדו ולא יהיה לי מזונות ואפי' התנית עליו בפירוש שתזון מן המטלטלין אינה מעכבת אבל אם הניח קרקע יכולה לעכב עליהם שלא ימכרוה ואם מכרוהו אינה מוציאה מיד הלקוחות שאין האשה והבנות ניזונות אלא מנכסי בני חורין ע"כ ולענין דמי הקרקע שמכרו שבידם לרבינו האי שכתב קדמו הבנים ומכרו בנכסים מועטים שהבנות ניזונות מדמים שבידם הכא נמי ניזונת מהדמים ולדעת הרא"ש אינה ניזונת מהם תפסה הרבה מטלטלין בשביל מזונותיה אין מוציאין מידה וקאמר בירושלמי מהו למימר לה חוי מה שבידך תלמידי ר' יונה אמרי לה חוי מה שבידך א"ל ר' יוסי בר' בון כיון שיש לה לישבע אפי' חוי מה שבידך לא אמרי' לה וכתב ריב"א דוקא שהדבר ידוע שתפסה פחות מכדי כתובתה אבל אם היורשים אומרים שתפסה יותר מכדי כתובתה צריכה לישבע מה שתפסה ואפי' תפסה פחות מכדי כתובתה אם באה אח"כ ואמרה אכלתי הכל צריכה לישבע וכן יראה מדברי מיי' שכתב אלמנה שתפסה מטלטלין כדי שתזון בהם בין שתפסה מחיים ובין שתפסה אחר מיתה אפי' שתפסה ככר זהב אין מוציאין מידה אלא שכותבין לה ב"ד שתפסה ופוסקין לה מזונות ומחשבין עמה והיא ניזונית ממה שבידה עד שלא יהיו לה מזונות או עד שתמות ויקחו היורשים השאר ע"כ וכ"כ הר"ם מרוטנבורק אפי' תפסה הרבה יותר מכתובתה אין מוציאין מידה ואין משביעין אותה אבל אם אח"כ שואלת מזונות יותר אפי' אם לא תפסה יותר מכתובתה אלא שתפסה יותר ממה שראוי להגבות בב"ד בפעם אחת דהיינו מזון ל' יום לא יהבינן לה עד שתשבע שמשביעין אותה שלא נשאר בידה ממה שתפסה ולא נתנה ולא בזבזה ממנו כלום והרא"ש כתב מתוך דברי מיי' יראה שפוסק כתלמידי ר' יונה שאומרים לה חוי מה שבידך וכן מסתבר לטור ע"כ אבל לעולם אין משביעין אותה עד שתתבע יותר:

וכ"כ הרא"ש והרמ"ה כתב דבענייה לחוד הוי מחילה בשתי שנים:

ואפי' משנים שעברו אם יש לה משכון מהיורשים או שלותה ממקום אחר לא הוי שתיקתה שתיקה: