שלטי הגיבורים על כתובות נו.

וכתב מיי' היא נשבעת שבועת היסת ונוטלת:

כתב מיי' והם נשבעין שבועת היסת ונפטרים. וכתב הרא"ש מדלא משכח דעליה להביא ראיה אלא בנישאת ש"מ דאם פרעו לה כתובתה בב"ד דעל היתומים להביא ראיה על מזונות שעברו:

לשון ריא"ז אלמנה שמכרה מנכסי היתומים וכן ב"ד שמכרו נכסי היתומים לצורך אחד מן הדברים שראוין למכור בשבילם ונטרף אותו קרקע מן הלקוחות אחריות הלקוחו' על היתומים כאילו מכרו לו היתומים עצמן כשהם גדולים ומז"ה כתב שאין אחריות הלקוחות על היתומים אלא כשנטרף הקרקע מהם ע"י בע"ח של יתומים אבל אם נמצא הקרקע גזול ובא הנגזל וטרפה אין צריכין לקוחות לילך על היתומים אלא נוטלין מעותיהם מן האלמנה לפי שהיה מקחן מקח טעות ולדברי המורה אע"פ שנמצא הקרקע גזול אין דרך הלקוחות על האלמנה אלא על היתומים ואם לא ימצאו נכסים ליתומים הפסידו ודברי המורה עיקר ואלמנה שמכרתו לצורך מזונותיה אינה יכולה לחזור ולטרוף אותו הקרקע לצורך שעבוד כתובתה הואיל והיא עצמה מכרתו:

ולא נהירא להרא"ש אלא לעולם ניזונית והולכת עד שישארו בנכסים כדי כתובתה ונוטלת בכתובתה וכ"כ הרמב"ם:

וכתב בעל העיטור ומסתבר דוקא קרקע שאינו ראוי לימכר דבר אבל מטלטלין בזמן הזה אין למכור אלא חפץ (א') [חפץ]: לריש מתיבתא. כי אמרי' מוכרת לו' חדשים שלא בב"ד הדיוטות לאלתר דשכיב שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד אבל מכאן ואילך מוכרת בב"ד אפי' לכמה שנים עד שתטול כתובתה וה"מ סתמא אבל היכא דיהיב רשות לזבוני ואיתזוני מוכרת אפי' שלא בב"ד הדיוטות ולא בריר לן ומסתבר לעולם אינה מוכרת אלא לו' חדשים ע"כ וכל זה אינו אלא כשהיא מוכרת או לא הרשוה למכור אלא כדי מזונות ו' חדשים אבל כשב"ד מוכרין אין קצבה לדבר אלא הכל תלוי לפי ראות עיניהם מה שהוא תועלת היתומים:

וכתב הרא"ש גבי זבין ולא איצטריכו ליה זוזי דהדרי זביני דוקא בדגלי דעתיה בשעת המכר שלצורך כך וכך הוא מוכר אבל אי שתק בשעת המכר אע"פ שגילה דעתו קודם לכן הוו דברים שבלב ואינם דברים כדגרסי' בקדושין ההוא גברא דזבין נכסי' אדעתא למיסק לארעא דישראל וכו' אמר רבא דברים שבלב אינם דברים ויש דברים שאין מועיל בהם גלוי דעת עד שיתנה בפירוש כגון היכא שאין הענין מוכיח על דעתו אי לאו דאתני וכיון דבעי תנאי בעי תנאי כפול ויש דברים שאפי' גלוי דעת א"צ משום דאיכא אומדנא דמוכח ואפי' לא גילה דעתו בשעת המעשה לא הוו דברים שבלב משום דבלאו גלוי דעת אנן סהדי דלהכי אכוון כגון שטר מברחת דלעיל ולקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה דלעיל והכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופוס בפ' יש נוחלין ושכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים בפ' מי שמת וההוא דשמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים וכן המקדש אחותו וכן סבלונות וקדושין וכן נדרי זרוזין בפ"ד דנדרים כל אלו אומדנא דמוכח אינון הלכך אפי' גלוי דעת לא בעו לא בשעת מעשה ולא קודם לכך אבל זבין ולא אצטריכו ליה זוזי וההוא גברא דזבין נכסי' אדעתא למיסק לארעא דישראל אע"ג דגלי דעתיה מעיקרא וידוע לכל שלדעת כן הוא מוכר בעינן גלוי דעת בשעת מעשה דליכא אומדנא דמוכח כולי האי בלא גלוי דעת דהרבה פעמים אדם מוכר קרקעותיו ואין ידוע למה הוא מכרו והא דאמרי' הדרי זביני היינו דוקא היכא דלא אצטריכו ליה זוזי מחמת דבר שנתחדש אח"כ כגון בצורתא דהוה בנהרדעא וכו':

ופירש"י דוקא במוכר קרקעותיו לפי שאין דרך בני אדם למכור קרקעות שהוא מתפרנס מהם אם לא שיהיה דעתו לעקור דירתו מכאן אבל מכר כל מטלטלין אפי' אי אמר בשעת המכר על דעת לילך לא"י ולא הלך המקח קיים אם לא שהתנה לפי שפעמים אדם מוכר מטלטלין אפי' שדעתו לישאר כאן ואם פירש בשעת המכר על דעת לדור במקום פלוני והלך שם וצר לו המקום מלדור שם המקח קיים כיון שעלה ואם יארע לו סכנה בדרך שאינו רשאי לילך שם אלא בחבורה המכר בטל שלא היה בדעתו אלא על תנאי שיוכל לילך שם בלא שום אונס וכיון שאינו יכול לילך בלא חבורה הוי אונס וכן הדין נמי במוכר חפץ לקנות בדמיו דבר ידוע ולא איצטריכי ליה זוזי אם אמר בשעת מכר שלדעת כן הוא מוכר המכר בטל אע"פ שלא התנה ואי לא אמר הוי דברים שבלב והמקח קיים. וכתב ר"ח דוקא במוכר קרקע הוא דהוי האי דינא אבל לא במטלטלי אלא כיון שמשך קנה ושוב אין המוכר יכול לבטלו ודוקא דלא איצטריכו ליה זוזי משום דבר שנתחדש אח"כ כההוא בצורתא דהוה בנהרדעא זבננהו לאפדנייהו למיזבן חטי ולבסוף אתו חטי או שמכר נכסים לקנות דבר ידוע ואח"כ חזר בו המוכר ולא רצה למוכרה לו אבל אם הוא בעצמו חזר בו ולא רצה לקנות אותו הדבר שמכר נכסיו בשבילו כדי לקנותו המקח קיים. כתב הרמב"ם ז"ל מי שהקנה לחבירו והתנה עליו ע"מ שתתן זה המקח או תמכרנו לפלוני אם מכרו או נתנה לאותו פלוני קנה ואם לא קיים התנאי אלא מכרו לאחר או שלא מכרו או נתנו בזמן שקבע לו לא קנה:

לשון ריא"ז ולא אמרו דברים שבלב אינם דברים אלא במכר הואיל ומכר לו לזה במעותיו אין לנו לילך אחר דברים שבלב אבל במתנה אנו הולכים אחר דברים שבלב שאם אנו מכירין דעתו שאינו גומר ומקנה בלבו אין מתנתו מתנה שהרי שכ"מ אע"פ שנתן נכסיו במתנה סתם הואיל ואנו מכירין שאינו נותן אלא על דעת שימות אם עמד מחוליו חוזר ממתנתו כמו שביאר מז"ה בפסקיו: