שלטי הגיבורים על כתובות כה.

כתב סמ"ג דר"ש מפליזא היה אומר דגרושה מניקה מותרת לינשא תוך הזמן הזה ולא הודה לו ר"ת וגם בשאלתות פוסק דלא שנא גרושה ולא שנא אלמנה ונמצא בתשובת הגאונים שאינה נקראת מינקת חבירו אם פירשה מלהניקו ונתנתו למניקה ג' חדשים קודם מיתת הבעל וצ"ע היכא שלא נתנה מעולם הדד בפי התינוק משעת שנולד התינוק לאחר מיתת הבעל אי הויא בכלל מינקת חבירו ובתשובת הרא"ש יש דגם היא הדא בכלל מינקת וכן יש לדקדק מדברי הטור אה"ע סי' י"ג שכתב אבל אם מת הולד או שאינה חולבת לעולם כגון שיש לה צמוק שדים או שפסק חלבה בחיי בעלה או ששכרו לה מינקת בחיי בעלה אינה צריכה להמתין משמע דוקא שהיו כל אלה בחיי הבעל דבשעת מיתתו לא מצי חיל עליה שם מינקת חבירו אבל היכא שילדה אחר מיתת הבעל דסתם נשים למניקות קיימות כבר חל עליה שם מינקת חבירו וצריכה להמתין וצ"ע כי גם ראיתי מקילין להתיר ובתשובות בר ששת אוסר ג"כ:

כתב הרא"ש וכן אם נתנה אותו למניקה חיישינן שמא תחזור בה והא דשרא רב נחמן לנשי דבי ריש גלותא משום דאלמים וחזקים היו אבל שאר נשים אפי' נשבעה המינקת או הדירה ע"ד רבים שלא תחזור בה אסור משום דאתי למחלף ולמשרי היכא דלא נשבעה והיכא שגמלתו בחיי בעלה נראה שמותרת לינשא דליכא למגזר מידי וליכא למגזר אטו לא גמלתו בחייו דכי האי גוונא לא גזרי' דא"כ לגזור נמי גבי ריש גלותא אלא לא גזרי' אלא שמא תחזור בה המינקת או שתמהר לגומלו וכן משמע הלשון מינקת שמת בעלה משמע שהיתה מניקה כשמת בעלה ומטעם זה נראה להתיר אשה שדדיה צמקו ואינה רגילה להניק לעולם או שפסק חלבה בחיי בעלה ושכרו מינקת בחיי בעלה:

כתב מיי' פסקו לה מזונות הראוים לה והיא רוצה לאכול יותר מאכלות אחרות מפני חולי התאוה שיש בה הרי זה אוכלת משלה כל מה שתרצה ואין הבעל יכול לעכב ולומר שאם תאכל יותר מדאי או תאכל מאכל רע ימות הולד מפני שצער גופה קודם ואינו נראה כן דתניא פסקא קמעא אוכלת הרבה ולא תאכל דברים הרעים לחלב:

ומסתברא דה"ה בשאר כל המלאכות אינה חייבת בהם עד שיהא אורחיה ואורחה ונקט הנקה שיש לה צד דפעמים היא רוצה והבעל אינו רוצה ופסק מהרי"ח דהאידנא נשים שלנו לאו אורחייהו לספר ולכבס ואין כופין אותן על כך:

כתב מיי' היא אומרת ראוי לי לקנות או לשכור שפחה והוא אומר אין ראוי עליה להביא ראיה ואין כאן מקום לשבועה:

מפני שאין ראוין להשתמש בשפחה בדברי' הללו וה"ר שמואל ברבי ברוך אומר אע"פ שאין משתמשין באשה דרך שפחות שרי כמו שאמרה אביגיל לרחוץ רגלי עבדי אדוני והא דמשמע בירושלמי דאסור היינו דברים של יחוד במקום יחוד אבל במרחץ כיון שרבים בני אדם מצויין מותר ומכאן לעובדות כוכבים ולשפחות שמותרות לרחוץ אותנו במרחץ: * עי' בב"י אה"ע סי' כ"א שכתב שישתקע הדבר ולא נאמר ודבר זה אסור להעלותו על הלב ואין ספק אצלי שאיזה תלמיד טועה כתב כן מעצמו ותלה הדבר ברבו. ועי' בהגהות מהרל"ח מ"ש שם בשם הב"ח:

דוקא פריסת סדינין והמכסה שהוא דרך חיבה אבל הצעת הכרים והכסתות שיש בו טורח ואינו דרך חיבה שרי ושלא בפניו הכל מותר אפי' הוא יודע שהיא מצעת אותם ואסורה ליצוק לו מים לרחוץ לו פניו ידיו ורגליו אפי' אינה נוגעת בו וכשם שאסורה למזוג לו כך אסור למזוג לה ולא עוד אלא אפי' לשלוח לה כוס של יין אסור ל"ש כוס של ברכה ל"ש כוס אחר אם הוא מיוחד לה וכל אלו הרחקים צריך להרחיק בין בימי נדותה ממש בין בימי ליבונה שהן ימי ספירתה ואין חילוק בכל אלו בין רואה ממש למוצא כתם: וכתב הרא"ש אבל להושיט חפץ מידו לידה מזהר זהירי כ"ע ורבינו שמעיה הביא שעד מההוא עובדא דשבת פ"ק שקרא ושנה הרבה ומת בחצי ימיו וכו' ששאל אליהו שמא הבאת לו הפך ואמרה לו ח"ו אפי' באצבע קטנה לא נגע בי אלמא אסור לקבל חפץ מידה ונראה שהיה סומך על זהירותו שהיה יכול ליזהר שלא ליגע בה אבל לכל אדם אסור ורש"י פי' מחלפא ליה בידא דשמאלא בימי ליבונה משמע שיש להקל יותר בימי ליבונה ואין נראה לר"ת ואע"ג דבפ"ק דשבת שואל בימי ליבוניך מהו אצלך בימי נדתך מהו אצלך שמא היו רגילות לטבול אחר נדות קודם שתשב ז' נקיים בשביל טהרות אבל השתא אין הפרש דאמרי' במס' נדה בנדתה תהא עד שתבא במים: לשון ריא"ז וכן נראה בעיני שאסורה לשמשו בכל תשמישי גופו התרת מנעל והנעלת מנעל וכן לחוף ראשו ולסרוק אותו במסרק וכולן בכלל הרחצת פניו ידיו ורגליו הן כמבואר בקונטרס הראיות ולא אסרו הצעת המטה אלא בפניו אבל שלא בפניו מותרת וכן מזיגת הכוס ע"י שנוי מותרת כגון שלא תניח הכוס בידו כמנהגה אלא תניח לפניו על הספסל או על פי הצלוחית ונראה בעיני שאם היה הבעל אבל או חולה או זקן ואין יצרו מתגבר עליו אשתו מוזגת לו את הכוס אפי' כשהיא נדה כמבואר בק"ה: