שלטי הגיבורים על כתובות א:

ובזמן הזה שאין זמן קבוע לישיבת ב"ד יכול לישא בכל יום שירצה מימות החול ובלבד שיהיה לו צרכי סעודה מוכן ואם אין לו מוכן לא ישא עד יום ד': וכתב הרא"ש האי בכל יום לאו דוקא דביום שבת אינה נישאת דאמרי' בירושלמי אמר רב מתנה הדא אמרה אילין דכנסין ארמלין בע"ש צריכין למכנס מבעוד יום שלא יהא נראה כקונה קנין בשבת לפי שאלמנה אין לה חופה ובשעת יחודה של ביאה הוא זוכה במציאתה ובמעשה ידיה הלכך צריך להתייחד עמה בע"ש מבעוד יום הלכך אין להכניס בתולה לחופה בשבת ועיין לעיל בהג"ה בריש פירקין: לשון ריא"ז מקום שבתי דינין יושבין בכל יום אשה נישאת בכל יום והוא שהכין כבר צרכי הסעודה וכן ראוי לומר במקום שאין בתי דינין מצוין לישב בו וכן אם נתייחד עמה קודם לכן אינו יכול לטעון טענת בתולים כמו שיתבאר הרי היא נישאת בכל יום:

עיין פ' אלו מגלחין: מכאן קשה למה שכתב בעל ה"ג ז"ל מי שמת לו מת ביו"ט האחרון שנוהג בו אבילות משום דאבילות יום ראשון דאורייתא ויו"ט שני דרבנן ואתי עשה דאורייתא ודתי עשה דרבנן דלדבריהם הכא נמי ינהוג אבילות ביום ראשון דז' ימי המשתה דרבנן הם והארכתי בדבר בברכות בפ' היה קורא והר' מאיר הלוי ז"ל כתב דיום א' של שמחת חתן הוי דאורייתא דכתיב ביום חתונתו וביום שמחת לבו אלמא דשמחה יום ראשון יש לו סמך מן התורה וי"א דלא עלה על דעת הגאון לומר דאבילות יום ראשון הוי דאורייתא דלא אשכחן שום אבילות מן התורה אלא אנינות ליאסר בקדשי' ובמעשר שני אלא דעת הגאון לפי שאבילות יש לו רמז דכתיב ואחריתה כיום מר ויו"ט האחרון אינו אלא מנהג כדאיתא במס' יו"ט הלכך דחינן יו"ט אחרון מן קדם אבילות והכא נמי הוה עבדינן כן אלא שהיה צריך להפסיק באבלותו שאחר יום ראשון היה נוהג ז' ימי המשתה ואח"כ ישלים אבלותו לפיכך צריך שינהוג ז' ימי המשתה תחלה ואח"כ שבעת ימי אבילות עכ"ל הרא"ש:

כתב הראב"ד ז"ל דתרוייהו דוקא שיהיו אנשים ישנים עם החתן ונשים עם הכלה:

כתב הרא"ש ואחר שנהג ז' ימי אבילות משלים עליהם עד ל' יום ולא דמי לקובר מתו ברגל דמונה ל' יום מיום קבורה אע"פ שלא נהג אבילות אלא עד לאחר הרגל דהתם נהג דין ל' שהוא גיהוץ ותספורת תוך הרגל אבל הכא תוך ימי החופה מותר בגיהוץ ותספורת דמלך ביפיו תחזינה עיניך הלכך לא סלקי לתורת ל':

מתוך לשון רב אלפס משמע דמכניסין את המת לחדר ואת החתן והכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש וקובר את מתו ונוהג ז' ימי אבילות תחלה ואח"כ שבעת ימי המשתה מדקאמר דאינו נוהג ימי המשתה תחלה משמע דאין חילוק בין היכא דאיכא פסידא בין היכא דליכא פסידא אלא בדאיכא פסידא נוהג ז' ימי המשתה ברישא והיכא דליכא פסידא נוהג ז' ימי אבילות ברישא אבל בשניהם בועל בעילת מצוה קודם שיקבר המת דאל"כ ה"ל למימר היכי דליכא פסידא קובר את מתו ונוהג אבלותו ואח"כ מכניס את הכלה לחופה וכן מצאתי בשם בעל הלכות ובשם הרי"ץ גיאות ולא מסתבר כלל דמה תועלת יש במהירות החופה ויבזו המת ויפסיקו באבילות בין חופה לז' ימי המשתה ולא התירו תופה וביאה לאונן אלא באביו של חתן ואמה של כלה וגם איכא פסידא אז התירו חופה וביאה לאונן ולהקדים ימי המשתה לאבילות אבל כשמקדים האבילות לשמחה גם אחר החופה עד שיכלו כל ל' יום ותו לא מידי כך כתב הרא"ש ז"ל:

יש שרוצים ללמוד מכאן דמי שמת לו מת ברגל כיון שנוהג ימי הרגל תחלה דמי להכא וקילא ליה להיפך הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים ולא נהירא לי דלא דמי לקילותא דהכא דאקילו בה טפי שהרי מת לו מת קודם שחלו ז' ימי המשתה והתירו לו חכמים להכניס את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה כדי לדחות אבלות מעליו אבל מת לו מת ברגל שכבר חל עליו הרגל ישנה עמו בבית עכ"ל הרא"ש: עוד כתב הרא"ש הא דאמרי' נדה מצעת לו המטה תרי גווני הצעות יש דלקמן פ' אע"פ תנן הכניסה לו ג' אינה מצעת לו המטה ארבע יושבת בקתדרא ואמרי' עלה בגמ' אע"פ שיושבת בקתדרא חבל מצעת לו המטה ומרחצת פניו וכו' ופרש"י דהיינו הצעת סדין והמכסה שהוא של חיבה. וא"כ שמעינן מהכא שהצעת כרים וכסתות אינו דבר של חיבה והנדה מותרת בהם והרחצת פניו ידיו ורגליו היינו לשפוך מים אבל לא תגע בו:

וכתב בספר התרומה דאם נתיחד עמה במטה והיה לו פנאי לבעול ולא בעל ואח"כ פירסה נדה דמותר אח"כ להתייחד עמה עיין בתשובותיו: לשון ריא"ז פירסה כלה נדה אם עד שלא בעל פירסה נדה אסור להתייחד עמה בבית בלא שימור ואם לאחר שבעל פירסה נדה מותר להתייחד עמה בבית אחד כשאר כל הנדות המתייחדות עם בעליהן ובמטה אחת אסורין אפי' הוא בבגדו והיא בבגדה כמו שמבואר בפ' יציאות השבת בהלכות לא יאכל הזב עם הזבה: