שלטי הגיבורים על ברכות לג:

כתב בה"ג ואי הוו עשרה אמר איהו ברוך אלהינו ברוך שמו ומבורך תמיד לעולם ועד ואם אינם עשרה יאמר ברוך הוא וברוך שמו תמיד לעולם ועד ע"כ:

הגאונים כתבו דכל ברכה שהיא סוף הענין אפילו אינה רק ברכה א' ואפי' אחר ברכת הפירות והמצות יש לענות אמן ורבינו יונה ורש"י כתבו דדוקא אחר ברכה שהיא סיום ברכות כגון אחר סיום י"ח ואחר גאל ישראל ומיימוני כתב דאין עונה אמן אלא בברכה שהיא סיום ברכות וגם שקדמה לה ברכה אחרת לאפוקי אחר גאל ישראל דלא קדמה לה ברכה אחרת ואין עונין וא"כ צריך למימר אחר ברכת ישתבח עונין אמן. והרא"ש נמי הכי סבירא ליה כמיי' ומן התימה על הטור שכתב דאביו ס"ל כמיימוני ואעפ"כ כתב בסימן נ"ד דאין היחיד עונה אמן אחר ישתבח ובאורך כתבתי בספר המחלוקות בס"ד: לשון ריא"ז לפי שברכת הטוב והמטיב מדברי סופרים היא ואינה בכלל שאר הברכות וטעונ' אמן להודיע שהיא מדברי סופרים ואין הפועלים חייבין בה. והמור"ה אומר שכן ראוי לענות אמן אחר ברכות ק"ש של שחרית וערבית. ומיימוני אומר אחר ברכה אחרונה של ק"ש ערבית וכן נראה בעיני עיקר שאין לענות אמן אחר גאל ישראל של שחרית שאין ראוי להפסיק בינה לברכה ממה שראוי להפסיק בין גאולה לתפלה כמבואר בקונט' הראיות אבל אחר ברכה אחרונה של ק"ש של ערבית ראוי לענות אמן שהרי תקנו לומר ברוך ה' לעולם אמן ואמן ואומר עוד אמן יהא שמיה רבא מברך:

כתב הרא"ש פירש"י שצריכין להיות ג' וכשהן ב' לא יאמרוה רב נחמן אומר עד נברך פירוש עד ועד בכלל רב ששת אמר עד ברכת הזן גם היא מברכת הזימון וקשה לפי' דקי"ל כרב ששת באיסורי ולדידן כל יחיד מברד ברכת הזן ועוד בכל דוכתין תנן ג' ברכות ולקמן אמרינן וברכת זו ברכת הזימון אלהיך זו ברכת הזן אלמא ברכת הזן לאו היינו ברכת הזימון ונראה לפרש עד היכן ברכת הזימון אדלעיל קאי דאמרינן ג' שאכלו אחד מפסיק לשנים כלומר שמפסיק לברך ברכת זימון ואח"כ יחזו' ויאכל וקאמר עד היכן ברכת הזימון רב נחמן אומר עד נברך ואחר כך יתחיל לאכול רב ששת אומר עד הזן והזן בכלל משום דנברך אינה ברכה הילכך מסתבר שיפסיק אכילתו בשביל ברכה אחת כדי שיהא ניכר שמזמנין עליו ולא משום דחשיב ברכת הזן ברכת זימון דהא כל יחיד נמי אומר הזן אלא לענין זה שיפסיק עד שיברכו ברכה אחת לימא כתנאי דתניא חדא בהמ"ז ב' וג' ותניא אידך ג' וד' (ואחד מפסיק לשנים) סברוה לכ"ע. הטוב והמטיב לאו דאורייתא מ"ד שתים וג' קסבר [אחד מפסיק לשתים] עד הזן שתים בהפסקה שלש לשאר יחיד מ"ד שלש וארבע קסבר עד נברך ג' להפסקה וארבע לבהמ"ז עם הזימון והיינו אליבא דמ"ד לקמן חוזר למקום שפסק ולמ"ד חוזר לראש אליבא דרב ששת מוקי לה הכי שלש בפועלים וארבע בשאר כל אדם והטוב והמטיב דאורייתא למ"ד שתים ושלש הטוב והמטיב לאו דאורייתא שתים בפועלים שלש בשאר אדם ובירושלמי גרס ג' שאכלו כאחד ובקש אחד מהם לצאת בי רב אמרי יברך ברכה אחת וילך לו ואיזו היא ברכה ראשונה בי רב אמרי ברכת הזימון רבי זירא בשם רבי ירמיה אמר הזן את הכל ואפשר לפרש זה באחד מפסיק לשנים שבקש אחד מהם לצאת מפסיק לשנים ואח"כ יחזור ויגמור סעודתו וקשה לי לפי' זה דלא הוה ליה למימר עד היכן ברכת הזימון בסתם כיון דלא קאי אלא אאחד מפסיק לשנים וע"ק מה שצריך לפרש דהייני ברייתות קיימי אאחד מפסיק לשנים ורב אלפס ז"ל פי' בענין אחר ע"פ הירושלמי וע"פ גירסת רוב הספרים שכתוב בהם נימא כתנאי דתנא חדא שנים ושלש מברכין ברכת הזימון ותניא אידך ג' וד' וה"פ עד היכן ברכת הזימון כלומר שאם אכלו ג' והוצרך אחד מהם לצאת שיושב עד שיגמרו אותה ברכה רב נחמן אמר עד נברך כלומר עד שאמרו ברוך הוא אלהינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו שזו היא ברכת הזימון רב ששת אמר עד הזן את הכל נימא כתנאי דתני חדא שנים ושלשה מברכין ברכת הזימון ותניא אידך שלשה וארבעה פי' שנים ושלשה שאכלו ואין אחד מהם יודע ברכת המזין כולה בברכותיה אלא אחד יודע ברכה ראשונה והב' יודע הב' והג' יודע הג' וקאמר דחייבין בבהמ"ז לפי שכל א' מברך ברכה שלו ונמצאת ברכת המזון עולה משנים מהן או ג' וגמרינן מיניה דבהמ"ז עם הזימון אינה כ"א ג' ברכות בלבד לפיכך אינה נחלקת אלא לג' אנשים בלבד ולאידך ברייתא עם ברכת הזימון הן ד' ברכות וקי"ל כר"נ דאמר עד נברך וכן עמא דבר דכל אחד מברך ברכת הזן אלמא ברכת הזן אינה בכלל זימון עכ"ל:

רש"י ז"ל פי' דברכת הזימון היינו ברכת הזן ולדידיה אין היחיד אומר ברכת הזן ויחיד המפסיק לשנים כשהוא חוזר חוזר לברכת הארץ ולא לברכת הזן ויש תימה על דבריו מהא דאיתא שם בהגהות מרדכי בשמו דיחיד אינו אומר ברוך משביע וגומר אבל אומר ברכת הזן והתוס' כתבו דהוצרך א' מהן לצאת או יחיד המפסיק לשנים צריך להמתין עד גמר ברכת הזן ויחיד המפסיק לשנים וחוזר אחר כך לאכול כשהוא חוזר חוזר לברכת הזן דיחיד אומר ברכת הזן אבל אם הוצרך לצאת דכבר גמר סעודתו והמתין שם עד שאמר ברכת הזן אז אינו חוזר אלא לברכת הארץ הרא"ש והטור וגם סמ"ג כדעת התוס' ודעת ה"ג כדעת רבינו. ודברי סמ"ג צ"ע בדין זה כי יש בה תימה וכתבתי בספר המחלוקות בס"ד ודברי מיימון כדברי רבינו: