שלטי הגיבורים על ברכות לג.

כתב רשב"ם ג' שאכלו יחד וא' מהם נזהר מפת של עכו"ם ואחרים אינם נזהרים אע"פ שאין אותו שנזהר יכול לאכול מפת של עכו"ם כיון שאותו שאין נזהר יכול לאכול מפתו מצטרפין זה עם זה לזימון והביא ראיה מריש ערכין הכל חייבין בזימון כהנים לוים וישראלים פשיטא לא צריכא דכהנים אכלי תרומה וקדשים וזר אוכל חולין מהו דתימא כיון דזר לא מצי אכיל בקדשים לא מצטרף קמ"ל דכיון דכהנים מני אכלי חולין ש"ד יש ללמוד משם ג' אנשים שמודרין הנאה זה מזה אין מצטרפין לזימון דנהי דמצו לאתשולי השתא מיהא לא אתשולי ע"כ:

ר"ת ורבינו שמחה כתבו דאשה ועבד מצטרפין לזימון עשרה ורוב הפוסקים נחלקו עליהם ולדברי רבינו יהודה מצטרפין לג' ואי חמיר עשרה יותר מג' כמו שכתב ר"י נמצא דמ"ד דמצטרפין לשלשה ומה שיש להקשות על דברי רבינו יהודה כתבתי בספר המחלוקות בס"ד ונשים י"א דהרשות בידם לזמן בג' אם ירצו והרא"ש הוכיח דעם האנשים חובה ומיימוני כתב סתם דמזמנות לעצמן אבל לא יזמנו בשם והרא"ש כתב דמצטרפות עם האנשים לזימון בשם ור"י הכהן היה עושה הלכה למעשה להצטרף נשים לזימון ומהר"ם פליג עליו מיהו לכ"ע יוצאות בזימון האנשים אלא דפליגי אם צריכות שיבינו לשון הקדש או לאו י"א דצריכות להבין אותו לשון וי"א דאינו צריך והכי נמי פליגי בסופר מברך ובור יוצא אם צריך שיבין לשון הקדש או לאו: לשון ריא"ז הנשים והעבדים אין מצטרפין אותן לזימון אבל אם רצו הנשים לזמן לעצמן מזמנות וכן העבדים אם רצו לזמן לעצמן מזמנין:

כתב הרא"ש פרש"י בין ברכת זימון בין ברכת המוציא והעולם לא נהגו כן וגם רש"י עצמו לא שמענו שהיה נהוג כן בברכת המוציא וכן עובדא דבר קפרא ותלמידיו דלעיל שנתן רשות לאחד מהן לברך להוציא את כולן ומה שיש חילוק בין ברכה ראשונה לאחרונה היינו משום דבתחלת הסעודה כשהן מסובין וקבועים יחד דעתם להצטרף הלכך כל אחד יוצא בברכת חבירו אבל בסוף הסעודה בטל הקבע ונחלקים זה מזה הלכך כל אחד מברך לעצמו וה"ר יוסף פי' בשם רשב"ם משום דברכת המזון דאורייתא אבל ברכה ראשונה דרבנן לא אחמור כולי כאי דיוצא האחד בברכת חבירו ע"כ:

רש"י ומיימוני כתבו דדרך ארץ הוא לאחד שיפסיק לשנים ואינו חיוב ור"ח והראב"ד ורבינו יונה כתבו דחיוב הוא לאחד שיפסיק לשנים פי' ר"ח שהמפסיק כשחוזר לאכול מברך המוציא וכן כתב רב האי וכן הראב"ד שצריך גם נטילת ידים ורבינו יונה והרא"ש והטור כתבו דא"צ נט"י ולא המוציא: לשון ריא"ז שלשה שאכלו כאחד ורצו השנים לברך והשלישי עדיין אוכל הרי זה מפסיק סעודתו ועונה עמהם כדי שיברכו ברכת זימון ואחר שענה עמהם ומזמן עמהם חוזר לסעודתו ואחר שגומר סעודתו מברך ברכת המזון לעצמו ומתחיל מברכת הזן כמבואר בקונטרס הראיות הוצרך אחד מן הג' להקדים ולברך אין השנים מפסיקין סעודתן להצטרף עמו לזימון ואם רצו להפסיק מפסיקין ועונין לו ואח"כ חוזרים לסעודתם:

לשון ריא"ז ונראה בעיני שכך ראוי לומר בחבורה של חמשה בני אדם שאכלו כאחת וקדמו שלשה מהן וזמנו לעצמן והשנים אוכלין עדיין אינו יכול להצטרף אחד מאותם השלשה לזמן אח"כ עם אותם השנים הואיל ויצא כבר ידי זימון כמבואר בקונטרס הראיות היו שלשה שאכלו כאחת וקדם אחד מהם ובירך לעצמו ה"ז מצטרף עמהן לזימון הואיל והוא לא יצא ידי זימון מוציא אחרים אבל הוא אינו יוצא באותו הזימון שאין זימון למפרע לזמן אחר שבירך: