שלטי הגיבורים על ברכות לב:

כתב הרא"ש ובסדר רב עמרם ז"ל היכא דחנקתיה אומצא דאמרי' לא בעי ברוכי שדרו ביה רב פלטוי בר אביי ראש ישיבה מקמי דלישתי לא ליבריך שהכל משום דאניס לבתר דשתה מברך בנ"ר ולא נהירא דטעמא הוה משום דלא מתהני וא"כ מה לי לפניו מה לי לאחריו אלא ודאי אין צריך לברוכי כלל לא לפניו ולא לאחריו וגם קשה לדברי רב פלטוי מה הוצרך לשנות לצמאו למעוטי מאן דחנקתיה אומצא פשיטא אנוס הוא אלא ודאי הא אתא למעוטי אף מברכה (ראשונה) [אחרונה] ע"כ: לשון ריא"ז

כל הברכות צריך שיהא משמעותן לשעבר כגון שהכל נהיה (בקמץ היו"ד) בדברו ואינו מברך שהכל נהיה (בסגול) וכן בורא פרי משמעותו שברא כמו יוצר הרים ובורא רוח כמו שמבואר בפנים בפרק אלו דברים וכן המוציא לחם מן הארץ שמשמעותו שהוציא:

ולענין ברכה אחר כל המצות התוספות כתבו דאפילו בני מערבא לא היו מברכין אלא אחר התפילין ולא אחר הציצית ושאר המצות והמרדכי כתב בשם ראבי"ה דקבלה בידו דדוקא אחר התפילין אין מברכין אבל אחר שאר מצות מברכין אקב"ו לשמור מצוה פלונית לפי מה שהיא המצוה: לשון ריא"ז כל שטעון ברכה לפניו טעון ברכה לאחריו חוץ מריח הבשמים שמברכין על ריחם בתחלה ואין מברכין עליהן בסוף וכן על המצות כגון על הנחת תפילין ועל מצות ציצית ונטילת לולב ושאר כל המצות מברכין עליהן בתחלה ואין מברכין עליהן לבסוף ובני א"י היו מברכין כשהיו מסלקין תפילין אקב"ו לשמור חקיו ונראה בעיני שאין אדם חייב לברך על סלוקן ואם רצה לברך מברך ואין בזה משום ברכה לבטלה ואחר כל שאר המצות אינו ראוי לברך כל עיקר כמבואר בקונ' הראיות בראיה כ"ד:

סמ"ג ורבינו יונה כתבו דוקא היכא שקבעו עצמם ביחד בתחלת ברכת המוציא או לדידן בישיבה אז אינן רשאין לחלק והרא"ש והטור כתבו דאף על פי שלא ברכו המוציא בתחלה ביחד אלא שאח"כ נקבעו באכילה יחד נקבעו לזימון מיהו נראה דגם לסמ"ג ורבינו יונה אפילו לא ברכו המוציא תחלה אם רצו לחייב עצמיו בזימון רשאין דע"כ לא קאמר רבינו יונה אלא שאין חייבין לזמן אבל אם רצו הרשות בידם וה"ה לג' שבאו מג' חבורות שחייבים:

רש"י כתב דכי היכי דגבי בהמ"ז אין האחד פוטר את חבירו ה"נ גבי ברכת המוציא ובשאר המצות נמי אין אחד פוטר את חבירו ורוב הפוסקים מסכימים לדעת התוס' ובתפלה לכ"ע אין האחד מוציא את חבירו ועיין בטור א"ח סי' תקנ"ד: אכל טבל או דבר איסור כתב מיימוני דאין מברכין עליו לא בתחלה ולא בסוף וכ' הרא"ש והטור דמברכין וכן השיג עליו הראב"ד ז"ל ודברי התוס' ורש"י דף מט נראה כדברי מיימון: לשון ריא"ז אין מזמנין אלא על דבר המותר באכילה אבל דבר האסור באכילה אין ראוי לברך עליו ולזמן עליו לפי שהיא מצוה הבאה בעבירה: