שלטי הגיבורים על ברכות טו.

לשון ריא"ז ומז"ה חילק בהזמנה בין קרקע למטלטלי שהקרקע אין בו הזמנה בדבור שאם אמר קבר זה יהא למת אין בו הזמנה עד שיעשה בו מעשה לשם מת אבל מטלטלי יש בו הזמנה בדבור שאם אמר יהא בגד זה למת הרי זו הזמנה אפי' בדבור בלבד וכן אם אמר על הסודר יהא סודר זה לתפילין הרי זו הזמנה אפי' בדבור בלבד ואם קשר בו תפלין אפי' לפי שעה הרי זה אסור לקשור בו מעותיו הואיל והזמינו לתפילין וגם קשר בו תפילין ול"נ שאין חלוק בזה בין קרקע למטלטל אלא אף המטלטל אין בו הזמנה בדבור אלא ע"י מעשה כגון האורג בגד למת וכן סודר של תפילין אם עשה בו שום תיקון לצורך תפילין הרי זו הזמנה ואם קשר בו תפילין לפי שעה הרי זה אסור אבל אם לא עשה בו שום תיקון אלא הזמיני בדבור בלבד אין זו הזמנה ואם קשר בו תפילין לפי שעה מותר ואם ייחדו להניח בו תפילין עולמית והניח בו תפילין אין לך הזמנה גדולה מזו וכן קבר שיחד למת לקבור בו מת עולמית וקבר ביה המת אין לך הזמנה גדולה מזו והרי זה אסור לעולם וכן הפורש בגד על המת וייחדו לו להניחו שם עולמית הרי זה אסור לעולם ואין חלוק בזה בין קרקע למטלטל:

לשון ריא"ז אפילו אם היתה אשתו עמו ומשמש מטתו והוא שיהו כלי בתוך כלי:

כתב הרא"ש פסק רב אלפס כרב יוסף דאשתו כגופו ומותר להחזיר פניו ולקרות אבל אחר לאו כגופו הוא ואסור ור"י ז"ל כתב כיון דלא אפסיקא הלכתא לא כשמואל ולא כרב יוסף עבדינן לחומרא כברייתא דפליגא אדרב יוסף ולא יקרא אפי' אשתו עמו אם אין טלית מפסקת בינו לבינה אף על גב דהאמורא יש לו כח לשבש הברייתא כדאמר רבא לעיל ואף על גב דאיתותב שמואל הלכתא כוותיה ה"מ היכא דהאמורא יודע הברייתא ומשבש אותה אבל אם האמורא אומר דבר מסברא דנפשיה ונמצא ברייתא דלא כוותיה סמכינן אברייתא דאלו היה יודע האמורא הבריי' לא הוה פליג עלה:

תוס' ומרדכי פליגי על זה וכן רש"י פסק דגם באשתו אסור בלא הפסקת טלית. ומיימוני וסמ"ג פסקו כרבינו:

כתב הרא"ש כתב ר"מ ז"ל דווקא לי"ב ולי"א בעינן שדים נכונו ושערך צמח אבל כשהגיע תינוק לי"ג ותנוקת לי"ב אע"פ שלא הביאו הסימנים כבר יצאו מתורת קטנים ואין קורא עמהם בלא הפסקה ואם הביאו אלו הסימני' קודם י"א לתנוקת וי"ב לתינוק לא תיישינן להם ומותר ע"כ:

כתב הרא"ש ה"ר שמעיה כתב בשם רש"י שמצא בתשובת הבבלי לבו רואה את הערוה מותר מדקסבר ת"ק די"א דלבו רואה את הערוה מותר והוי כרבים לגבי יחיד ומיהו נראה מדלא פליגי אמוראי לקמן אלא בעקבו רואה את הערוה משמע דבלבו מודו אביי ורבא דאסור ואע"ג דשמואל אית ליה בפ"ב דסוכה הישן בכילה מוציא ראשו חוץ לכילה וקורא ק"ש ולבו רואה את הערוה מותר לא קי"ל הכי אלא כאביי ורבא דאינון בתראי משמע דמודו בלבו דאסור וכן היה נוהג ר"ת כשהיה רוחץ בחמין צלולין והיה רוצה לשתות והיה מתכסה בבגד ממטה ללבו כדי שלא יהא לבו רואה את הערוה ע"כ: רש"י פסק דלבו רואה את הערוה מותר ופליג על זה. ומיי' וסמ"ג וטור כתבו כרבינו:

ויש אומרים הא דאמרי' שלא ישמיע קולו בתפלתו שצריכה שתהיה בלחש עד שלא תשמע אפי' לאזניו ומביאין ראיה מן התוסתפא יכול יהא משמיע לאזניו כבר פי' בחנה וקולה לא ישמע ומיהו בגמרא דידן אינו ממעט אלא השמעת קולו דמשמע שמשמיע קולו לאחרים אבל לאזניו יכול להשמיע והכי איתא בהדיא בירושלמי יכול יהא מגביה קולו בתפלתו כבר פי' בחנה וקולה לא ישמע והדעת נותנת שיותר טוב להשמיע לאזניו כי אז יכול לכוין יותר טוב וכן כתב מיי' דלא יתפלל בלבו אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזניו בלחש ולא ישמיע קולו: