שלטי הגיבורים על בבא מציעא ס

כתב מיי' המחייב עצמו לאחד ממון בלא תנאי כלל אע"פ שלא היה חייב לו כלום הרי זה חייב שדבר זה מתנה הוא ואינה אסמכתא. חייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון הריני חייב לזון אותך או לכסות אותך חמש שנים אע"פ שקנו מידו לא משתעבד שזה כמו מתנה היא ואין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנה במתנה וכן הורו רבותי ומפני מה הפוסק לזון בת אשתו ה' שנים חייב לזונה מפני שפוסק בשעת נשואין ודומה לדברים הנקנים באמירה והראב"ד השיג עליו וכן נראה מתשובת הרא"ש ששאלוהו על ראובן שנתחייב לשמעון בשטר בקנין גמור על נכסיו כל מה שיצטרך שמעון במאכל ובמשתה ובכסות עד יום פטירתו והכל לפי כבודו ועתה אומר לשמעון אני אשלח לך משולחני מה שאוכל ואשתה בכל יום כפי צרכך ושמעון אומר איני רוצה לצפות על שלחנך אלא תן לי מעות ואקנה ואוכל כשארצה ועוד שואל מראובן שיתן לו שמש לשמשו ולקנות לו מה שצריך כי חייב עצמו הכל לפי כבודו ואינו כבודו להיות בלי שמש ואם יראה לו ששואל יותר מן הראוי ישומו ב"ד ויתנו לו: תשובה. אחרי שראובן חייב עצמו ליתן לשמעון מאכל ומשתה וכסות לפי כבודו ולפי הראוי לו רואין אם שמעון היה מתפרנס כל ימיו בתוך ביתו ולא סמך על שלחן אחרים גם עתה נמי חייב ראובן ליתן לו מעות שיקנה צרכי אכילה ושתיה כפי מה שישומו ב"ד כמה ראוי ליתנו לצורך אכילה ושתיה ולפי כבודו וגם אם היה רגיל שמעון שמלאכתו נעשית ע"י שליח לקנות לו צרכי אכילה ושתייה ולא היה הולך בעצמו לשוק לקנות גם עתה צריך רא בן להמציא לו שליח להנהיגו כפי כבודו הראוי לו כאשר הורגל מימי קדם דאדעתא דהכי שעבד לו כל נכסיו: כתב מיי' כל האומר מעכשיו אין כאן אסמכתא כיצד אם לא באתי מכאן ועד ל' יום קנה בית זה מעכשיו וקנו מידו על זה ה"ז קנה אם לא בא בתוך הזמן שאילו לא גמר להקנות לא הקנהו מעכשיו ואם קנו מידו בב"ד חשוב קנה והוא שיתפיס זכיותיו בב"ד והוא שלא יהיה אנוס כיצד התפיס שטרו או שוברו בב"ד וקנו מידוי שאם לא יבא לזמן פלוני שיתננו לו לבעל דינו והגיע הזמן ולא בא הרי אלו נותנין ואם עכבו חולי או נהר ולא בא אין נותנין ע"כ וכ"כ הרא"ש שאם קנו מידו בב"ד חשוב או מעכשיו קונה ונקרא ב"ד חשוב שלשה שבקיאין בדיני אסמכתא. החילוק שיש בין היכא דגזים ללא גזים בין היכא שיש בידו לעשות מה שקיים עליו ובין היכא שאין בידו לעשות דכיון דבקיאים בדיני והקנה דלא באסמכתא הפקר ב"ד היה הפקר ואם קנו מידו בב"ד חשוב קונה אפי' אם לא התפיס שטרו בב"ד: כתב מיי' כשהיו רוצים חכמי ספרד להקנות באסמכתא היו עושים כך קונים מזה שהיה חייב לו ק' זהובים ואחר שחייב עצמו קונים מבעל חוב שכל זמן שיהא כך אם יעשה כך הרי החוב הזה מחול לו מעכשיו ואם יהיה כך או לא יעשה כך הריני תובעו בממון שחייב עצמו ועל דרך זה היו עושין כל התנאים ושדוכין וכל הענינים הדומה להם והרא"ה כתב שקנס שעושין בשדוכין לקנוס החוזר בו אע"פ שגזים לא הוי אסמכתא דלית כאן מלתא יתירתא כי כדאי הוא שיתחייב החוזר בו בקנס לדמי הבשת שבייש את חבירו והוא כמו אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא: