שלטי הגיבורים על בבא מציעא מב

התוס' שם פרק המניח הסכימו דשטר שיש בו רבית ולא זקף הקרן עם הרבית דמצי לגבות בהאי שטרא ממשעבדי הקרן דאין העדים שחותמין תחתיו נפסלים משום דחתימו אהאי שטרא שיש בו רבית ואפי' היא רבית קצוצה דאורייתא משום דלא תשימון עליו נשך למלוה ולוה משמע להו לאינשי ולא סברי העדים דלאו דלא תשימון עליו נשך קאי אדידהו וסברי דלא עבדי אסורא בחתימה זו והוו להו שוגגים והלכך עדותן עדות וחשיב מלוה בשטר לגבי קרן ולא מבעיא אם היו אנוסים מחמת נפשות דהוו עדים מעליא וכ"כ הרא"ש שם ומרדכי וטור חו"מ סי' נ"ב וטור יו"ד סימן קסא והיכא שאין הרבית מפורש בשטר אלא שזקף הקרן עם הרבית לדברי הרמב"ן גובה את הקרן ממשעבדי דהא עדים לא היו יודעין שהיה רבית בשטר וא"נ נפסלו העדים [כגון] דידעי שהיה הקרן נזקף שם ברבית מ"מ גובה הקרן מבני חרי והתוס' והרא"ש ומרדכי וטור חו"מ סימן נ"ב כולהו קים להו דאינו גובה [לא] את הקרן ולא את הרבית כיון שאין הרבית מפורש בשטר והרא"ש התיר בתשובה במשכון שבידו מהעובד כוכבים לקבל דמיו מיד חבירו והרבית שעלה עליו עד היום אף אם אינו מוכרו לו אלא מוסרו לידו ע"מ ליקח הרבית מן העובד כוכבים דלא חשבינן לרבית שנותן העובד כוכבים לישראל שני כאילו נותנו מכח ישראל הראשון אלא בשביל משכונו הוא נותנו לו שאצל מי שנמצא משכונו הוא פודהו ואינו נותן בשליחות של ישראל הראשון וכ"כ בעל העיטור ואם אח"כ יאמר הראשון לשני אינו אמת אלא שלי הוא והחזירהו לי בחנם ישבע השני שכך אמר לו הראשון ולא יחזיר לו המשכון לעולם אא"כ יבא העובד כוכבים שיעידנו ואם לא יבא העובד כוכבי' ימכרנו והוא שלו אפי' שוה הרבה אבל ישראל הבא לחבירו ואמר לו הלוני מעות על משכונות אלו שהן של עובד כוכבים והלוה לו או שאמר לחבירו הלוני מעות ברבית ואני אשלח לך משכון ע"י עובד כוכבים והעובד כוכבים הביא משכון למלוה והוליך המעות ללוה כל זה הוא רבית קצוצה. ומשכונו של ישראל ביד עובד כוכבים כתב בע"ה שאסור לישראל להלות ברבית אא"כ אמר ישראל בעל המשכון לעובד כוכבים קני מעכשיו המשכון אם לא אתן לך עד יום פלוני וכתב הרא"ש ואינו נראה דמאי נפקא מינה שאין המשכון לעובד כוכבים וכי אסור להלוות לעובד כוכבים על משכון של ישראל ואפי' אם הלוה העובד כוכבים לישראל ברבית מותר לישראל להלוות על אותו משכון ברבית ולקבל מהישראל הרבית שחייב לעובד כוכבים שהרי הישראל השני לא הלוה לראשון כלום אלא לעובד כוכבים ובמקומו הוא לקבל הרבית מיד הישראל: ופשוט בפ' הגוזל קמא מההיא דאמר התם פחתו [פחתו] לו הותירו הותירו לאמצע שדקדקו הפוסקים משם ראיה שיכול אדם להלוות לחבירו מעות בהיתר למחצית שכר שיהיה כל אחריות על הלוה ויאמר לו חצי השכר יהיה שלך ומהחצי השני תעכב העישור או פחות או יתר כפי הענין לשכרך ויאמר לו שילוה על המשכונות של כסף או של זהב שאין להם שמירהאלא בקרקע וישימם בקרקע ועתה אם הלוה בענין אחר אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע כמו שהתנה בחטין ולקח שעורים ואין בענין זה איסור רבית ליחשב קרוב לשכר ורחוק להפסד מאחר שאם היה עושה מה שצוה לו היה קרוב לזה ולזה ואין לומר שישלם כשעת הגזלה משום ששינה מדעת בעלים והרי הוא גזלן כי אינו נחשב גזלן במה שמשנה ממונו לדבר אחר שאם היה זה נחשב גזלן לא היו חכמים אומרים הותירו לאמצע אלא ודאי נחשב לענין זה כשליח גמור מאחר שאינו מתכוין לגזול אלא מתכוין לטובת הבעלים כדי שישתכר בדבר והוסיף המרדכי לומר דהמלוה מעות כה"ג יש לו להתנות שאם יצטרך המקבל מן המעות להוציא אותם לצרכו שיחזיר אותם בקרוב ויזכה אותם למפקיד ע"י אחרים וילוה אותם במעות הראשונות כלומר שהמעות שיקח מהמעות אלו שלקח בהלואה להוציאם לצרכו הרי הוא חפץ שהמעות שבשכר הם מלוים יהיו בזכות המלוה במקום המעות האלו שמוציא לצרכו בענין שלא יעמדו מעות המלוה ברשותיה כלל ויקבל מהם הריוח שאם לא היו המעות בסחורה היאך יתן הרבית על מה שהוציא הרי משלו הוא נותן ואם לא לקח רשות להוציא כשיצטרך להחזיר הרי שלח יד בפקדון והרי הן מלוה עליו ואינן בחזקת בעלים וא"כ רבית הוא מכאן מוכח דהנותן מעות בתורת עיסקא ע"מ לסגלם בחנויו' כנהוג עתה בינינו ולא הרויח כלום באותם מעות שאינו חייב ליתן מהם ריוח כלל למלוה אם לא התנה עמו כאמור ואפשר דלכך נהגו לכתוב בשטרות שהלוה מקבל עליו שלא יעמדו ברשותי' כלל ועיקר ומ"מ אם אין ללוה משלו (ומלוה) שנוכל לומר שזיכה אותם למלוה במקום מעותיו ולא הרויח במעות אלו כלום אינו חייב לתת כלום מן הריוח ולא דמי למבטל כיס חבירו כי זה מדעתו נתנה לו להרויח בהם אם ימצא ואם לא ימצא איך כאן מבטל כיסו ואע"פ שהוא חסר אין זה נהנה ואין זה מזיק לו מאחר דאיהו מדעתיה יהבינהו ניהליה לכוונה הזאת: