שלטי הגיבורים על בבא מציעא לה:

וכתב סמג דוקא חצירו אבל סוס וכליו הרגיל להשאילו מותר וכתב הרמב"ן דוקא לכתחלה שבא לדור בו אבל אם דר בו כבר כיון דחצר לא קיימא לאגרא אפילו הוא גברא דעביד למיגר אם הלוהו ודר בו אין כאן שום צד רבית ואפי' לצאת ידי שמים א"צ לתת לו ומ"מ אם א"ל הלויני ודור בחצרי הוי אבק רבית ולא מפקינן ובחצר דקיימא לאגרא אם אמר לו הלויני ודור בחצרי הוי רבית קצוצה והלוהו ודר בו הוי אבק רבית ומיי' כתב דאפילו בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר אם הלוהו ודר בו הוי אבק רבית והרא"ש הסכים לדברי הרמב"ן והלויני ודור בחצרי דהוי רבית קצוצה אי קיימא לאגרא ואבק רבית אי לאקיימא לאגרא אין חילוק בין אם אומר כן בשעת הלואה או לאחר הלואה שאין חילוק בין קצץ בשעת הלואה להרויח לו זמן אחר ההלואה בשביל המתנת המעות ומיי' חלק שכתב הורו רבותי שהמלוה לחבירו ולאחר זמן תבע חובו ואמר הלוה דור בחצרי עד שאפרע לך חובך ה"ז אבק רבית לפי שלא קצץ בשעת ההלואה ורש"י פי' שאין חילוק ומיהו דוקא שא"ל כן בשעה שמרויח לו הזמן אבל אם כבר הרויח לו הזמן ובא בתוך הזמן ואמר דור בחצרי בשכר מעותיך שהן בטלי' אצלי לא הוי אלא רבית מאוחרת א"נ י"ל דלא מקרי רבית מאוחרת אלא במה שנותן לו לאחר שפרעו אבל כיון שאומר לו כן בעוד שהוא חייב לו אסור ובהלוהו ודר בתצירו שהוא אבק רבית לדעת מיי' אפילו אי לא קיימא לאגרא ולדעת הרמב"ן בקיימא לאגרא והר"ר אפרים חלק על רבינו בזה וכתב כיון שלא פרעו מנכין לו שיעור השכירות מעיקר החוב ולזה הסכים הרא"ש:

וגבי שכיר שאינו עבד ותקפו מספקא לי אם הדין הוא כך כמו בעבד דאיכא קצת לחלק ולומר דדוקא גבי עבד אמרינן הכי משום דאיכא האי סברא דניחא ליה לאיניש דלא ליסתריה עבדיה אבל גבי שכיר ליכא האי סברא דאדרבה איכא למימר דלא ניחא ליה לאיניש דזה מיגע שכירו כי לא יוכל אח"כ לעשות מלאכתו שיצטרך לעשות ואפילו גבי עבד אם זה העבד עושה כל מלאכות המצטרכות לרבו ובזה הזמן שזה תקפו הוצרך לרבו איזה מלאכה שיעשה עבדו שהיא נפסלת בלינה צ"ע מי קרינן ביה שלא ביטלו ממלאכתו כיון שבאותה שעה שתקפו לא היה לרבו שום מלאכה לעשות או דילמא כיון דבתוך זה הזמן שתקפו הוצרך לו לעשות מלאכה חשיב שפיר שביטלו ממלאכתו ולשון שלא ביטלו ממלאכתו נראה שר"ל שלא ביטלו משום מלאכת הבעלים כל עוד שהיה אצל זה שתקפו דאל"כ היאך תקראהו זה נהנה וזה אינו חסר והרי זה חסר הוא כיון שהוצרך לעבדו בעוד שהוא אצל זה שתקפו וממה שאני רואה כאן דגבי לוקח בהמת חבירו או עבד חבירו ועשה בו מלאכה דאיכא חילוק בין גזל אותן או לוקחן שלא בתורת גזלנותא לא נראה בעיני מה שכתב המרדכי שם דהסוגר בהמת חבירו בבית פטור והביא ראיה מההוא גברא דגזל פדנא דתורי דאתא לקמיה דר"נ בהגוזל קמא וכו' דלדעתי אין מביאין ראיה דאיכא למימר שאני גבי עובדא דר"נ משום דנחית ליה בתורת גזלן וקי"ל דכל הגזלנים משלמין כשעת גזילה ולכך פטור אבל הכא אינו אלא מזיק את חבירו ולחייב מיהו מטעמים אחרים אפשר שיהיה פטור אבל לא מטעם שיהיה לו דמיון עם עובדא דר"נ ופשוט בפרק הגוזל קמא דף צ"ז דהתוקף בבהמת חבירו או בספינת חבירו או בכל מידי דמטלטל ועשה בה מלאכה וקלקלה ופיחתה אם אינן עומדין להשכיר אפילו נטלן על דעת שיתן בהן שכר דינו כגזלן כיון שאין דעת בעלים להשכיר ואינו משלם רק מה שקלקל אבל לא השכירות ואפילו השכירות גדול מפחתה כך כתבו מ"מ פ"ג מהל' גזילה וטור חו"מ סימן שס"ג והר"ן בשם הרמ"ה יהיב טעמא אחרינא וז"ל דאפילו נחית בה בתורת אגרא לא משלם אגרא אלא כדקיימא לאגרא וטעמא משום דזה נהנה וזה אינו חסר וכו' ע"כ ונראה בעיני דזה הטעם אינו כולל ומספיק דתינח היכא שלא בטלה ממלאכת בעלים אבל בטלה ממלאכת בעלים היאך אתה קורא זה נהנה וזה אינו חסר ולדידיה א"כ לפי טעמו בשביטל [ממלאכת] בעלים לשלם אגרא אבל כי אמרת דטעם הפטור הוא משום דהוי גזלן אז הוי פטור בכל ענין אפילו בטלם ממלאכתן כדאמרינן בסמוך דבמידי דמטלטלי פטור הגזלן מן השכירות ונראה לענ"ד דהא דמשלם פחת שפחתה וקלקלה היינו דוקא אם הקלקול והפחת הם קלקול ופחת דלא הדרי אבל אם הקלקול והפחת הם בענין דהדרי אז פטור הגזלן מן הכל דהא קי"ל כל כחש ופחת דהדר מצי א"ל הרי שלך לפניך והיינו עובדא דר"נ דלעיל ואם הבהמה או הספינה או המטלטלין שתקף ועשה בהו עומדין להשכיר וזה נוטל על דעת לשלם השכירות וקלקל אז תלוי ברצון הבעלים הואיל וירד שלא ברשות כדאיתא פרק הגוזל קמא ואין לדמות נדון זה לדר בחצר חבירו שלא מדעתו דהתם קרקע הוא דלא שייך ביה גזלה כלל מה שאין כן הכא במטלטלין דנגזלין הן ואין חילוק בין ירד להן בתורת גזלה בין ירד להן בתורת שאלה בכל ענין הוי דינו כגזלן דהא השואל שלא מדעת בעלים גזלן הוי הלכך כל שלא ירד אדעתא דשכירות הוי גזלן אפילו ירד בתורת שואל. וכתב הטור ח"מ סי' שס"ג בשם הרמ"ה וז"ל ה"מ שעושה בה מלאכה הוא בעצמו אבל השכירוה לאחר אע"פ שנכנס בתורת גזלנות כיון דקיימא לאגרא השוכר מן הגזלן צריך ליתן השכירות לבעלים שעדיין לא קנאה הגזלן קנין גמור אלא להתחייב באונסיה נמצא כשנוטל הגזלן השכר מן השוכר ממון הנגזל הוא נוטל וצריך להחזירו לו עכ"ל והכי הביא דבריו אלו בפסקיו לפסק הלכה ואני בעניותי לא ידעתי מה חילוק יש בין עביד איהו בה מלאכה בין הרויח הוא בגזילה זו ע"י אחרים הא כל שבח דגזילה דגזלן הוי וכך שייך תקנת השבים בשבח דאתי ליה בגזילה ע"י עצמו וכבר האריך הרא"ש לבאר דמשעת הגזילה הויא הגזילה דגזלן וצ"ע ונראה דדברי הרמ"ה הם בענין שעדיין לא הגיע השבח הזה ליד הגזלן בשעה שהנגזל מוציא הגזילה מתחת ידו דבכה"ג דלא אתי השבח לידיה עדיין דלא שייך ביה תקנת השבים דליכא למימר בכה"ג קשה גזל הנאכל דאכתי לא אתאי בידיה דדמו קצת לשבח דאתי על הגזילה מחמת יוקרא שנתייקר ביד הגזלן דלא אמרינן דלשקול הגזלן זה השבח ולא חיישינן לתקנת השבים בכה"ג דאכתי לא אתאי לידיה עד שימכר ולשונו מוכיח דמיירי שלא הגיע השכירות ביד הגזלן דקאמר השוכר מן הגזל צריך לתת השכירות לבעלי' אלמא דלא אתאי לידיה משמע והכי מסתברא דהא שכירו' אינה משתלמת אלא לבסוף אבל אי אתאי לידיה נראה דודאי הוי דגזלן דליכא חילוק בין שבח דאתי ליה ע"י עצמו ובין דאתי ליה ע"י אחרים וא"כ מכאן מוכח דגם במטלטלין השוכר חפץ מן הגזלן ונמצא שאינו שלו משלם השכירות לבעלים ולא לגזלן: