שלטי הגיבורים על בבא מציעא ל

ומההוא דאלו טריפות דמוכר בהמה לחבירו ונמצאת טרפה כתב פט"ז מהל' מכירה מכאן אתה למד שהמוכר דבר שהיה מום בממכרו ועשה הלוקח מום אחר קודם שיודע מום הראשון אם עשה דבר שדרכו לעשותו כגון זה ששחט הטרפה פטור ואם שינה ועשה מום אחר קודם שיודע לו המום מחזיר המקח לבעלים ומשלם דמי מום שעשה כיצד קנה בגד לעשות ממנו חלוק ואח"כ נודע המום מחמת הקריעה מחזיר לו את הקרעים תפרו ואח"כ נודע המום אם השביחה נוטל שבח התפירה מן המוכר וכן כל כיוצא בזה והמוכר קרקע לחבירו ואכל פירותיה ולאחר זמן נראה לו מום אם רצה להחזיר קרקע לבעלים מחזיר כל הפירות שאכל ואם היה חצר ודר בו צריך להעלות לו שכר עכ"ל מיי' והביא דבריו לפסק הלכה הטור חו"מ סימן רל"ב וכבר היה מעשה בא' שקנה ספר מחבירו שנפסד הקשירה שלו ונתנו לקושר לקשור אותו ואחר כך נודע לו בו מום שנמחקו כמה דפין ובא מעשה לפני חכמים במודינא ולא זכיתי לשמוע תכלית כוונתם אך עתה נראה לי שאם היתה ההיא תפירה שבח לספר שהיה המוכר מחויב לתת ללוקח שבח הקשיר' והורא' זו לא ידעתי אי דווקא מיירי בדבר שיש בו מום או אפילו במידי דאין מום במקח אלא שיש בו אונאה ולא נודע לו שהיה במקח אונאה עד שעשה בו מעשה ולקמן נאריך בזה בס"ד והטור חו"מ סימן רל"ב הביא תשובת אביו וז"ל שאלו להרא"ש ששאלת ראובן מכר לשמעון גבינות ולאחר ג' ימים פתחה ומצאה מרוקבת רקבון גדול. תשובה יש לשאול לעושה גבינות בכמה ראוי לבא רקבון ועפשה בזה אם יאמרו שנעשה הרקבון בבית המוכר נמצא שהיה מקח טעות ואם היה הדבר בספק המע"ה ע"כ ונ"ל דה"ה המוכר אתרוג או לולב לחבירו וכשבא לראותו מצאן רקובין דהדין נמי הוי כן כמו שאמרנו בגבינות וה"ל ללוקח להתנות וכיון דלא אתני מחיל כמו שכתב הוא בעצמו גבי לוקח בהמה מחבירו ושחט ונמצא טריפה מחמת סירכא דכיון דשכיח ה"ל ללוקח לאתנויי ומדלא אתני איהו הוא דאפסיד אנפשיה ואפשר דס"ל להרא"ש דרקבון גדול כזה שהיה באלו הגבינות לא שכיח ומש"ה המע"ה אי נמי אפשר דכיון שהמוכר מכיר במומי הגבינה טפי מלוקח דעל זה סמך לוקח ולא אתני משום דשארית ישראל לא יעשו עולה ולא יאנהו במקחו והלכך אפי' שכיח אינו מפסיד בכך דכה"ג מודה הרא"ש כדאיתא פרק אלו טריפות ע"ש משא"כ בטריפות שאין המוכר יודע כמו שהלוקח אינו יודע ואז איבעי ליה ללוקח לאתנויי היכא דשכיח וכבר כתבתי לעיל דאיכא פלוגתא בהאי המע"ה מי הוא ואם הלוקח והמוכר טוענים זה עם זה לאמר שבשבילו נולד הרקבון והמום ההוא באותו דבר נ"ל דזאת התשובה האחרת הוי דינו שהשיב הרא"ש וז"ל ששאלת שמעון קנה שתי נודות של שמן ולא פתחם אלא סמך על המוכר שאמר לו שהוא טוב וכשפתחו מצאו עכור שלא היה [יכול] למוכרו אלא בדוחק וטוען שמקח טעות היה ורוצה להחזיר לו השמן אם הדין עמו בשבועתו שלא החליף לו השמן. תשובה אין שמעון נאמן בשבועתו להוציא ממון אלא ראובן המוכר ישבע שנתן לו שמן טוב כאשר התנה עמו לתת לו ואם לא רוצה ראובן לישבע ישבע שמעון שהתנה עמו לתת לו שמן טוב וצלול וזה הוא השמן שנתן לו ויחזיר לו השמן או ישומו כמה דמיו פחותים משמן הטוב ויחזיר לו הפחת ואפי' אם שמעון יכול למוכרו בלי שום הפסד זבון וזבין תגרא איקרי וגם למה יערבנו לרמאות בו העולם כיון שהתנה עמו ליתן לו שמן טוב צריך לקיים תנאו עכ"ל בטור ח"מ סי' רל"ב ונראה דהא דקאמר הרא"ש בתשובה זו שישומו כמה דמיו פחותיס משמן טוב ויחזיר לו הפחת מיירי דוקא בשניהם מרוצים בכך לפי שהוא מדבר עתה בלוקח שלקח כדי למוכרו כדמשמע מלשון השאלה דאילו אין שניהם מרוצים בכך אינו יכול המוכר לכוף ללוקח שיחזיק במקח כל עוד שישלם לו פחת המום וכן הלוקח אינו יכול לכוף המוכר שיתן לו דמי המום שבמקח ושיניח המקח בידו כדבעינן למימר לקמן בס"ד דאין מחשבים פחת המום לעולם אא"כ שניהם חפצים בכך וכדומה לתשובת הרא"ש איתא במרדכי פ' המדיר על אודות ראובן שמכר לשמעון סוס ושוב נמצאו לו מומין ביד שמעון והוא טוען שברשות ראובן נעשו והוא אומר לא כי אלא ברשותך נעשו כיון שאין הדבר ידוע בעדות שהיה בו מום זה מעיקרא ברשות ראובן על שמעון להביא ראיה אמנם ראובן צריך לישבע שלא ידע ולא הרגיש במום ואם ראובן אינו רוצה לישבע שלא ידע מום זה מעיקרא אז שמעון יפטר אם לא נתן המעות והדרה זביניה מ"מ עש"ב. לפי מאי דכתיבנא לעיל בשם מיי' דהמוכר שדה לחבירו ואכל פירותיה ולאחר זמן מצא בו מום שאם רוצה להחזיר שצריך שיחזיר ג"כ הפירות או אם דר בחצר צריך שיעלה לו שכר דמשמע מדבריו דוקא אם עשה הלוקח מום במקח שדרכו לעשות הוא דאינו משלם למוכר כלום אבל אם הרויח במקח שלקח מן המוכר שהוא בא לחזור צריך שיתן כל מה שהרויח בו א"כ המוכר סוס לחבירו והרויח בו מעות ולאח"כ מצא בו מום ורוצה לחזור צריך שיתן לו מה שהרויח באותו סוס ואפי' לא הרויח בו כלום אלא שעשה בו מלאכתו נראה דצריך להעלות לו שכרו דסוס דומיא דחצר שאמרנו למעלה בשם מיי' שחייב להעלות בו שכר כשבא לחזור בו מיהו מה שהכחיש הסוס קודם שנודע לו המום נראה דאינו חייב לשלם דמי הכחישות שהרי מום זה לא עשה בו אלא שדרכו בכך דומיא דשוחט את הפרה שאמרנו לעיל בשם מיי' גם כן ובתשובת מהר"ם איתא בסוף ספר קנין במיי' סי' ז' כתוב וז"ל ולענין כחש נראה דיש לשמעון לשלם לראובן כל מה שכחש מחמת מלאכה שרכב עליו משעה שנודע לו המום וכו' משמע מדבריו להדיא דמה שכחש קודם שנודע לו המום פטור דהא לא עשה בו מום שאינו כדרכו אלא שקשה היאך יתחייב לשלם כחש שעשה בו לאחר שנודע לו המום והא קי"ל שאם נשתמש הלוקח במקח אחר שראה המום שמחל ואינו יכול להחזיר כדבעינן למימר לקמן בס"ד וצ"ע: