שלטי הגיבורים על בבא מציעא כה:

וכתב המרדכי שם פ' הגוזל בתרא בשם ראבי"ה דהא דאין הנפקד בישוב יכול להחזיר במדבר הוי דוקא כשהיה הנפקד יכול להניח הפקדון בישוב והיה שמור אבל אם מפני הסכנה הוציא הפקדון למדבר או שלא רצה להניח הפקדון ביד אחר משום שומר שמסר לשומר חייב ומתוך כך הוציאו למדבר לא מצי מפקיד לסרב מלקבל הפקדון ואם יאנס יאנס וכן גבי אבידה ומיהו לפי מה שכתב מיי' פ"ז מהלכות שאלה ופקדון דנפקד שרוצה לצאת למדבר יניח הפקדון ביד ב"ד אין אנו משגיחין בדברי ראבי"ה בזה דהא תו לא אשכחן שמפני הסכנה או משום שומר שמסר לשומר הוציא הפקדון למדבר כי לא היה צריך להוציאו למדבר בשביל כך רק היה עליו להניחו באיזה ב"ד שמור מסכנה ביישוב ודברי מיי' הביאם ג"כ סמ"ג עשין פ"ת וטור חו"מ סימן רצג ואם הפקיד אצלו במדבר יכול להחזיר לו במדבר ואם הפקיד אצלו ביישוב אלא שבשעת הפקדון אמר המפקיד אני רוצה לצאת למדבר והשיב הנפקד גם אני רוצה לצאת במדבר אע"פ שלא התנה בפירוש להחזיר לו במדבר הוי כאילו פירש לו ע"מ שאחזירנו לך במדבר ויכול להחזיר לו במדבר כ"כ המפרשים זה כלל גדול בדין דלפעמים מצינו דאמירה בעלמא חשיבא תנאי ומיהו נראה דדוקא בכה"ג דליכא הפסד לחבירו ודאי אלא חששא רחוקה מהפסד אבל בעלמא בעינן תנאי גמור וצ"ע ליישבם דלפעמים אשכחן דהדברי' הם פטומי מילין בעלמא ואינן חשובים כלום ולפעמים הוו כתנאי גמור וכתב מ"מ פ"ק מהלכות פקדון וז"ל ונראה לי שאם הפקיד אצלו לזמן ידוע שאינו יכול להכריחו לקבל ממנו תוך זה הזמן שיכול לומר קבלת עליך שמירת זה הזמן הקצוב ע"כ ונ"ל דמיירי דוקא כשבא להחזיר במדבר דהסכנה שם מצויה כההיא דכתבנו גבי הלואה בהל' מלוה ולוה אבל אם בא להחזיר לו ביישוב אפי' תוך הזמן שקבל עליו אחריות למה לא יתחייב זה לקבל ואיבעית אימא דאפילו ביישוב אינו יכול לכוף המפקיד לקבל פקדונו אעפ"כ לא פליג על ההיא דכתבנו לעיל בהל' מלוה ולוה בשם הטור והרמב"ם והרא"ש דס"ל דלוה יכול להחזיר אפילו תוך זמן כשאין שם חשש הפסד המלוה דשאני דין פקדון מדין הלואה גבי הלואה היינו טעמא דמצי להחזיר תוך הזמן משום דזמן ההלואה הויא לתקנת הלוה כמו שפירש שם הטעם בעל התרומה להדיא אבל הכא גבי פקדון אפשר דזמן שקובע לפקדון הוי רק לתקנת המפקיד דמה תועלת יש לנפקד באותו פקדון כדי שיבקש ממנו זמן הלא אין כאן רק הנאת המפקיד שזה שומר פקדונו שהפקיד אצלו עד אותו זמן הלכך מצי המפקיד לעכב עליו מלהחזירו דכיון דלטובת ולהנאת המפקיד הוקבעה זמן בפקדון לשומרו. כד"נ. וצריך לפרש הא דאמרינן דלא מצי מפקיד לתבוע פקדונו מן הנפקד במדבר ובמקום שאין הפקדון אצלו מאי קאמר ומאי חדוש השמיענו בזה וכי רוצה זה הפקדון עתה שאינו בידו דנפקד והא אפי' אם ירצה לתתו לו לא יוכל דאינו בידו ונראה דהכי קאמר המפקיד אינו יכול לתבוע פקדונו מן הנפקד שיביאנו לידו במקום אחר שאינו מקום הפקדון דאינו מחויב להוליכו אחריו במקום המפקיד רק חייב המפקיד ללכת לקחת פקדונו במקום שהפקידו אצלו כי שם הוא הפקדון וה"ה דלא מצי מפקיד להכריח את הנפקד במקום שאינו מקום הפקדון שיתן לו דמי שוייו דפקדון:

הסכימו המפרשים דמיירי שטוען הנפקד שמא שאומר שמא עפר היה מלא אבל אי טוען ברי ה"ל כטוענו חטין והודה לו בשעירין דפטור משבועה רק שבועת היסת כן כתבו מיי' והרא"ש וכן נראה דעת שאר הפוסקים בפשיטות ודוקא היכא דלא טענו דבר שבמנין וגם אינו מודה לו דבר שבמנין א"נ שטוען כסף והוא משיבו עפר דאינו ממין הטענה אע"פ שהנפקד טוען שמא איכא פלוגתא אם משלם בלא שבועה או אם צריך שישבע המפקיד ועיין פ' כל הנשבעין בס"ד ואם ידענו בודאי שראובן הפקיד ביד שמעון ולא היה ראובן אמיד שיהיה לו כלי כסף ומת ראובן ושמעון. (אומר) לוי אומר שודאי זה הכלי כסף היה מאביהם שלהם אחר כי ראובן לא הוה אמיד בכלי כסף אין בטענתו ממש אלא מוציאין מידו הכלי כסף ונותנין לבני ראובן אע"ג דלא הוה אמיד דלאחזוקי ממונא בחזקת המפקיד שידוע בידאי שהפקידו אמרי' אית גבר דלא בעי מתפרסם נפשיה ומתמסכן בשוקא ועתיר גו ביתא הלכך להחזיק ממון אין חילוק בין אמיד בין לא אמיד אבל לאפוקי ממון כההוא דלעיל שזכרנו דאין ידוע מה הפקידו אצלו ודאי אינו נאמן אי לא טעין מידי דאמיד בהו כן כתבו הרא"ש והר"ן. אם שניהם מסופקים מה היה בשק כגון שמת המפקיד והבן אינו יודע מה היה בו וגם הנפקד אינו יודע ושניהם טוענין שמא כתב מיי' שהדין נותן שישבע השומר בתקנת חכמים שאינו ברשותו ויכלול בשבועתו שאינו יודע בודאי שהיה בו יתר על שוה כך וכך וישלם מה שהודה בו וכן כל כיוצא בזה: בדין המזיק ממון חבירו שהיה בכלי א' שלא נודע למזיק מה היה בו ובאותו כלי אין דרך בני אדם בפשיטות להניח בו אותו ממון שטוען הניזק שהיה בו איכא פלוגתא התוס' שם כתבו דאפילו יש עדים דידעי שבאותו כלי היו בו הדברים שטוען הניזק אכתי סלקא בתיקו אי מתחייב המזיק לשלם כל מאי דטען ניזק דדילמא אונס הוא לגבי מזיק דלא איבעי ליה או דלמא אעפ"כ חייב המזיק וסלקא בתיקו וכל תיקו דממונא קולא לנתבע וחומרא לתובע ופטור ואצ"ל אי ליכא עדים דודאי האי לא מבעיא ליה דפטור בכל ענין ואינו נוטל בשבועה אבל בשם הרשב"א כתב מ"מ פ"ז מהלכות חובל ומזיק דאם יש עדים שאותו דבר שהוא טוען היה שם אע"פ שאין דרך להניחו שם גובין מן המזיק סמג עשין ע' וגם מדעת הרא"ש הכי משמע וטור סימן שפ"ח ורצ"ח לא הזכירו כלל ליפטר אפי' בשיש עדים כמה היה בו משמע דאם ידוע בעדים שחייב וכן נראה דעת הר"ן ודברי ראבי"ה שכתב המרדכי שם וכתב ראבי"ה דאם הוא יום שבת או יום טוב שדרך לתת ארנקי בשקו וטוען שבשק שאיבד זה משלו היה בו ארנקי הוי נאמן דדרך הוא לתת ארנקי בשק להצניע בשבת נמצא דהא דסלקא בתיקו לתוס' אפילו היו שם עדים על מה שהיה בכלי יש להסתפק שמא אינו חייב כיון שאין דרך להניח דבר זה באותו כלי ולמיי' וסייעתו אין להסתפק אלא היכא דליכא עדים אבל כי איכא עדים חייב ולמיי' כשהוא ספק אין מוציאין מיד המזיק ואם תפס לא מפקינן מיניה וכן כתב סמג עשין ע' זה כפי דרכם דס"ל דכל ספק אפי' ספק דדינא אם תפס אין מוציאין מידו אלא נשבע כמה הזיקו ונוטל ממה שבידו ולהרא"ש וטור אפי' תפס אין תפיסתו [כלום] כיון שהוא ספק דדינא ולראבי"ה ורבינו האי נשבע וגובה מחצה או המע"ה ואם ידע המזיק שהיה בשק שהפסיד ואינו יודע כמה והניזק אומר שהם אלף כתב מיי' פ"ז מהלכות חובל ומזיק דשקיל בלא שבועה והראב"ד השיגו וכתב דצריך שבועה וכן הוא דעת הרא"ש וטור חושן משפט סימן צ' וסימן רצ"ח ועיין פרק כל הנשבעין ופרק חזקת הבתים: