שלטי הגיבורים על בבא מציעא יג.

פשוט פרק הגוזל בתרא דסתם גזילה לא הוי יאוש בעלים לפיכך המציל מן הגזלן או הקונה ממנו לא קנה עד שנדע בודאי שנתייאשו וכשנדע בודאי שנתייאשו הבעלים ואח"כ קנה מן הגזלן הרי אלו שלו וקנה הלוקח לגמרי שלא יתחייב אפילו להחזיר דמים לבעלים או דוקא קנה גוף הגזילה אבל חייב להחזיר דמים איכא פלוגתא כדלעיל. סתם גניבה הוי יאוש בעלים לפיכך הקונה מן הגנב קנה כמו שמביא התלמוד שם משנה דמס' כלים פכ"ו וכן פסק מיי' פכ"ד מהלכות כלים דסתם גניבה הוי יאוש בעלים לפיכך הקונה מן הגנב קנה שאינן יודעים מי גנבו וסתם גזילה לא הוי יאוש בעלים עד שנדע שנתיאשו וא"ת א"כ מה הן כל אלה החלוקים השייכים גבי גנב בין נתיאשו הדין כך ואם לא נתיאשו הדין כך הא לעולם יתיאשו הבעלים גבי גנבה וי"ל דכל אותם החלוקים שמחלקים גבי גנב בין נתיאשו בין לא נתיאשו מיירי כשידענו בודאי שלא נתיאשו הבעלים בשעה שנגנבה שאמרו בפי' אין אנו מתיאשים מהחפץ שנגנב ממנו דאז צריך שנדע אח"כ שנתיאש אבל לעולם בסתם כל גניבה הויא בחזקת יאוש בעלים ובלסטים היינו גזלן כמו שכתבנו לעיל בס"ד וכמו שכתב גם הטור והתוס' והר"ן גם שם גבי המכיר כליו מיהו אם הא דאמר בסתם גזילה לא הוי יאוש איכא פלוגתא אי הוי אפילו בגזלן ישראל או דוקא בלסטים כותים דרוב הפוסקים הסכימו דלסטים ישראל הוי כגנב דסתמיה הוי יאוש בעלים ובגנב נמי פליגי אי דוקא בגנב ישראל הוי כסתם יאוש בעלים או אפי בגנב כותי כדלעיל ומיהו כל החלוקים דשייכי בין גנב ולסטים לא הוו רק בסתם אבל בידוע שלא נתיאשו אין חילוק בין גנב לגזלן ולקמן במס' שבועות הארכתי בדינין אלו גבי מכיר כליו ביד אחר עש"ב. והמציל מן הלסטים ומן הגזלן אחר יאוש הרי אלו שלו ומיהו אי לגמרי הויא שלו או אם צריך לשלם הדמים כתבתי בפ' הגוזל ואם לא נתיאשו הבעלים בודאי בין שלקח מן הגנב או מן הגזלן לא קנה וצריך לשלם גוף החפץ שקנה ואי פליגי הלוקח והבעלים ביאוש הזה זה אומר נתיאשת והבעלים אומרים לא נתיאשתי על זה הביא הטור חושן משפט סימן שס"ח תשובות רב שרירא גאון ז"ל שהשיב על הטענות כיוצא באלו שבאין בין הבעלים והלוקח וז"ל ראובן שנאבדו כליו או נגנבו או נטלוהו ליסטים ובאו ליד כותים וקנאם ישראל אחר ממנו בפחות משויו ובאו הבעלים ותבעום מיד זה שקנאום וא"ל הלוקח כבר נתיאשת מהם והשיב ראובן יש לי עדים שלא נתיאשתי וחפשתי אחר הכלים עד עתה ועוד כי מנהג אצלנו כל מי שיאבד ממנו ממון בין בגניבה בין בלסטים ויפול ביד ישראל אחר שיחזירנה ויטול מה שהוציא עליו ואתה בא לשטת המנהג ואם המחזיק טוען נתיאשת והתובע טוען לא נתיאשתי ואשבע שלא נתיאשתי ואין עדים בדבר במה יתברר שנתייאש תשובה אם הבעלים מרדפין אחרי הכלים שנאבדו לו ודאי לא נתיאשו וזה שקנאם צריך להחזירם ונ"ל דצריך להחזיר גוף החפץ מאחר שלא נתיאש ואם אמר בעל הכלים דבר שניכר מהם שנתיאש אין לחזור על הקונה לתובעו ונ"ל דהכי קאמר דכיון דאיכא יאוש קנה הלוקח לר"י לגמרי ולמיי' וסיעתו גוף הגזילה אבל מחזיר דמים ואם אינו ניכר ואינו נודע מדבריו שנתיאש ולא מרדף אחריהם ואומר לא נתיאשתי והקונה אומר נתייאשת אין סומכין לא על דברי זה ולא על דברי זה ואין כאן שבועה אלא ב"ד אומדין ופוסקין אותו הדבר אם ראוי ליאוש אם לא ואם רואין הדבר שראוי ליאוש מעמידים ביד הקונה ונ"ל דלר"י מעמידין ביד הלוקח ואינו מחזיר לבעלים כלום ולמיי' מעמידין ביד הקונה גוף החפץ אבל מחזיר דמיו לבעלים ואם רואין הדבר שאינו ראוי ליאוש מוציאין מהלוקח לפיכך אם נתברר הדבר שבעל הכלים היה מרדף אחריהם לא הוי יאוש וחייב הקונה להחזיר אף על פי שלקחו בפחות הרבה משוויין וכן אם הציל בלא כלום חייב להחזירם בחנם וכ"כ הרא"ש לעיל וטור חו"מ רל"ז מיהו היכא דלא נתיאשו הבעלים דאמר דצריך להחזיר נראה בעיני דהוי בפלוגתא השנוי גבי אנס לעיל דלרש"י צריך להחזיר בחנם ולר"ג והרא"ש נוטל הלוקח מה שהההנהו כמו שכתבנו והלוקח מן הלסטים אם בא לצאת ידי שמים מחזיר לבעלים הראשונים ואם נתכוין לקדם לבעלים וליקח בזול הרי הדבר מסור ללב ומן השמים נפרעין ממנו מפני שלא היה לו לקנות דבר שידוע לו שהוא גזל ומה שכתבת שיש מנהג במקומכם שהקונה מהלסטים וגנבים מחזיר לבעלים ונוטל מה שהוציא אם ודאי כך הוא חייב כל אדם לבלתי שנות מנהג מקומכם דאמרינן מנלן דמנהג מילתא הוא שנאמר אל תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים וכ"ש בדבר שיש בו תקנה גדולה והסרת מריבות ואל תשנו עכ"ל ולקמן גבי (מסר) [מכיר] כליו ביד אחר הבאתי תשובה זו והארכתי בו עש"ב ואם נטלו מוכסים כסותו והחזירו לו כסות אחרת או שנטלו את חמורו והחזירו לו חמור אחר ה"ז שלו מפני שזו כמכירה היא ויש כאן שינוי רשות וגם יש כאן נמי יאוש שחזקתן שנתייאשו הבעלים ממנה גם אין כאן איסור משום שנהנה מן הגזל דקי"ל דאסור ליהנות מן הגזל אף לאחר יאוש דזה אינו באותו כלל דאינו יודע בודאי שזו גזולה ומעתה צ"ע האי מוכס באיזה מוכס מיירי דודאי [לא] מיירי במוכס כותי דהא קי"ל דלא מייאש בסתם אלא במוכס ישראל מיירי דבסתם מתייאשים מגזילה ואע"פ שמלאכתו מלאכת גזלן אין לאסור לזה ליהנות מאותו כסות וחמור שנתן לו ולומר דאף על פי שאינו יודע בודאי שזה הכסות והחמור שנותן לו הוא מגזל מסתמא גזל הוי דאעפ"כ אינו נהנה מן הגזל כלל אלא בשלו הוא נהנה דהא בשכר לקחו מן המוכס ואין האיסור אלא ליהנות כמו שכתבתי לעיל גבי אין [פורטין] מעות מתיבת המוכסין וכן הדין בגזלנין שנטלו לו כסותו וחמורו והחזירו לו כסות וחמור דהוי שלו לגמרי לכ"ע אם הוא גזלן ישראל דמסתמא הבעלים מתיאשי הימנו ואין חילוק בין גזלן ומוכס בזה ונראה דהוי שלו לגמרי בין הכא ובין הכא לכ"ע דהא לא חשיב לוקח את הגזילה וקונה אותה לענין זה שיתחייב להחזיר דמיה לבעלים שכתבו מיי' וסיעתו כי שלו הוא נוטל ומציל מידם ואף על פי שהחמור והכסות שנותנין לו הגזלנין הוא מאיש אחר הא הוא אינו יודע מזה כלל ומדברי מיי' נראה שאם יודע שהוא של גזילה שאסור לו ליהנות ממנו כמו שכתב פ"ה מהלכות גזילה מיהו יש לפרש דבריו דמיירי דוקא שבשעה שהגזלנין נותנין לו החמור והכסות הוא יודע שהוא של גזילה דליכא כאן אלא יאוש בלבד אבל אם לא ידע בזה עד שהחמור והכסות ברשותו דאיכא כאן יאוש ושינוי רשות תו לא מיחייב להחזיר ולא נאסר לו ליהנות ממנו כדמשמע מדבריו בריש ההוא פירקא ועוד אומר אני דאין לחוש לאיסור הבא משום שנהנה מן הגזל דאין זה קרוי נהנה כל כך כיון דשכבר לקחו לו חמור וכסות שלו וזה שהחזירו לו הוא חלוף שלו כמו שכתבתי בסמוך ומהא דאמרינן דאם המוכס והגזלן החזיר כסות וחמור אחר לזה תחת שלו קודם יאוש בעלים דצריך להחזירו לבעלים הוכיח המרדכי ועשה מעשה על כובסת אחת בת כותית שהיתה רוחצת בגדים לכמה יהודים ואבדה סדין אחת מן היהודים האחרים ונתנה לו תמורת סדין שלו אשר אבדה וצוה להחזיר לו שהרי אותם היהודים האחרים לא נתיאשו מסדין שלהם אבל ודאי אם הכובסת משכנה הסדין לאותו יהודי עשו תקנת השוק במשכנתא וצריך להחזיר לבעלים אשר קנאו עכ"ל ומכאן אתה יכול ללמוד גם גבי נחתום כותי או בעל אומנות אחר שעושה מלאכה לכמה יהודים ונתן יהודי אחד חפץ אחד מיהודי אחר שצריך להחזירו לבעלים בחנם אך לא ידעתי למה יהיב המרדכי טעמא ללא נתיאשו הבעלים מפני שהם מרדפים אחרי סדין שלהם הא בלאו האי טעמא נמי מסתמא לא אייאש ואולי כי י"ל דהא דקאמר ומחלק תלמודא בין גזלן כותי וגזלן ישראל לענין יאוש בסתם היינו דוקא בימי התלמוד שהכותים היו דנין להוציא הגזילה מן הכותים באומד הדעת והלכך הנגזל לא היה מייאש והישראל לא היה מוציא הגזילה אלא בעדות ברור והלכך הנגזל הוא מייאש אבל בימי המרדכי אולי גם הכותים לא היו מוציאין רק על ידי עדות ברור כמו שנוהגים עתה בזמנינו והיו דין ישראל כדין כותים שוים בזה הלכך לולי שהיו הבעלים מרדפין אחריהם היינו אומרים דבסתם מייאש ומש"ה לא סגי ליה למרדכי דהכובסת (אי נמי) בלא טעם זה לפי שהבעלים מרדפין אחריהם הוי יאוש בסתם כי אולי לא היה לבעלים סימן בסדין ובכה"ג מיאש אפילו בגזלן כותי כמו שכתב מהר"ם שם בההוא פירקא וכן נראה בעיני לפי האמת והדין משתנה לפי הזמנים כמו שכתבנו גבי שואל מעות לכותי וכמו שכתב להדיא הרא"ש ז"ל פרק המניח גבי פועלים שנכנסו לתבוע שכרן מבעה"ב ומעתה איכא למשמע מהכא דהאידנא במלכות איטאלי"א שגם הכותים אין מוציאין מן הגזלן אלא בעדות ברורה כמו הישראל לעולם בין גזלן כותי בין גזלן ישראל בסתם הוי יאוש וכן דבר שאין בו סימן בסתם מתייאשים הבעלים ממנו בין שגזל כותי או ישראל כד"ן. ונחיל של דבורים שברח מן הבעלים המציל אותם מיד הגזלו צריך להחזירם לבעלים אם לא שמענו מהבעלים שנתיאשו ממנה בפירוש אבל בסתם לא הוי יאוש ואע"ג דגזילת נחיל של דבורים לא הוי אלא מדרבנן משום דרכי שלום מכל מקום לא אמרינן דלהוי יאוש בסתם וה"ה לכל גזל דרבנן: כתב ריא"ז כל ספק הינוח שיש לספק שמא מדעת הונחו שם ודעת הבעלים לבא וליטלם או שמא דרך נפילה באו שם הואיל ואין בהם סימן לא יטול ואם נטל לא יחזיר על סימן המקום אלא יהיו מונחין בידו עד שיביא הבעל עדים שהוא הניחם שם כמבואר בקונטרס הראיות: