שלטי הגיבורים על בבא קמא ט:

לפירש"י ז"ל לפום מאי דסבירא לן דהלכה כשמואל בדיני ללישנא קמא בתלמודא הדין כך אכלה מתוך הרחבה משלמת מה שנהנית דהוי שן כי אורחיה ברה"ר ואפי' אם לא אכלה דרך הילוכה אלא שהחזירה ראשה לצידי רחבה ואכלה משם פטור ממה שהזיקה דהוי שן ברה"ר כי אורחיה אבל אם הלכה וקמה בצידי הרחבה כל גופה ואכלה משם משלם מה שהזיקה דהיינו אם היא מועדת משלם נ"ש ואם אינה מועדת משלם ח"נ דהוה ליה שינוי דאין דרכה של בהמה ללכת בצידי הרחבה ואם אכלה מפתח החנות דהיינו תריסי החנויות שמניחין לפני החנויות כשפותחין אותן נותנין שם פירות שמגיעין עד רה"ר בין אכלה כדרכה בין אכלה ע"י חיזור ראש לעולם אורחה הוא ואינה משלמת אלא מה שנהנית ואם אכלה מתוך החנות ממש דהיינו בחצר הניזק משלמת נ"ש ואם הקצה מקום מרשותו לבני רה"ר שיש רשות לבני רה"ר לילך שם ושטח שם פירותיו ואכלתן משם הבהמה פטור דחשיב שן ברה"ר ולפי' רש"י ללישנא בתרא דתלמודא דוקא אם אכלה כדרכה בלא חיזור ראש הוא דמשלם מה שנהנית טפי לא אבל אם אכלה ע"י חיזור ראש משלמת מה שהזיקה דחשיב שינוי ואם היא מועדת משלמת נ"ש ואם אינה מועדת משלמת ח"נ ואם הקצה ממקומו לבני רה"ר ואכלתן משם חייבת ולפי' התוס' ללישנא קמא אכלה מתוך הרחבה בין דרך הילוכה בין שעמדה הוי שן ברה"ר ומשלמת מה שנהנית וכן אם אכלה מצידי הרחבה בין דרך הילוכה בין ע"י חזרת ראש חשיב כרה"ר ופטור אבל אם הלכה להדיא ואכלה בצידי הרחבה משלמת נ"ש כל מה שהזיקה דאין זה שינוי כלל ואם הקצה מקום מרשותו לבני רה"ר ואכלה שם פירות אינה משלמת אלא מה שנהנית וללישנא בתרא אכלה מתוך הרחבה משלמת מה שנהנית אכלה ע"י חיזור ראש מצידי הרחבה משלמת מה שהזיקה נ"ש ואם הקצה מקום מרשותו ואכלה שם חייבת נ"ש ורבינו ומיי' פ"ג מהל' נ"מ וטור ח"מ סי' שצ"א פסקו כלישנא קמא גם דעתם הוי כפי' התוס' להדיא והנ"י דעתו נוטה לפירש"י וכלישנא קמא ויש פוסקים כלישנא בתרא וכפי' התוס' והביא הרא"ש בפסקיו דבריהם:

לפי דעת התוס' אפי' קפץ הגדי ונסרך הכלב דבכה"ג הוי אורחייהו. כיון שדילגו ממטה למעלה דאין אורחייהו כלל לקפוץ ממטה למעלה הוי אנוס בהיזקן זה ופטור לגמרי הן מנ"ש הן מח"נ ואם קפצה ממעלה למטה דהיינו אורחייהו לקפוץ ממעלה למטה אבל הפכו דרכן שהגדי נסרך והכלב קפץ שאין זה דרכן חשוב קרן וחייב ח"נ ותו לא וכן הוא דעת הרא"ש והטור ח"מ סי' ש"צ ומדברי הרי"ף משמע דלעולם משלם נ"ש אא"כ יש תרי שינוים כגון שקפץ ממטה למעלה וגם שאותה קפיצה היתה בשינוי כגון גדי בסריכה וכלב בקפיצה דלאו אורחייהו בהכי אז הוא דמשלם ח"נ אבל אם קפצו ממעלה למטה אפי' גדי בסריכה וכלב בקפיצה או שקפץ הגדי ונסרך הכלב אפי' ממטה למעלה חייב נ"ש כך נראין דברי רבינו שכתב ממטה למעלה פטורין מנ"ש וחייבין בח"נ כדאפיך מיפך כלבא בסיקרא וגדיא בסירכא וכו' כבעמוד והרא"ש ז"ל לא הבין כן דברי רבינו ז"ל אלא שמיע ליה דלרבינו כשדילגו ממטה למעלה חייבין ח"נ אפי' דלגו כלב בסירכא וגדי בקפיצה ואם הפכו שיטתן שהכלב קפץ והגדי נסרך אפי' מלמעלה למטה נמי אינו חייב רק ח"נ ולפי האמת סוגיות ההלכה כך משמע כמו שהבין הרא"ש דברי רבינו ז"ל אכן דברי רבינו אינם מובנים כן ולא ידעתי מנא ליה דקפצו ממטה למעלה חייבין נ"ש אלא שלדברי רבינו ז"ל דהא דקאמר רב פפא התם דאפיך מיפך ר"ל דודאי בין מלמעלה למטה בין ממטה למעלה שוין והא דקאמר פטור מיירי בדאפיך מיפך שהוא שינוי ואינו חייב רק ח"נ אבל אי לא אפיך מיפך אלא שקפצו כדרכן אז בין ממטה למעלה בין מלמעלה למטה שוין וחייבין נ"ש דאינו חושב שינוי מה שדולגין ממטה למעלה כי השינוי לא הוה אלא בדאפיך מיפך כך נראה לענ"ד לפי האמת פי' דברי רבינו אליבא דגמ' ואולם הפי' הראשון שכתבתי על דבריו הם דברי מיי' פ"ב מהל' נ"מ ודבריו קשים מאד דמנא לו שיהיה שוה כשדלגו מלמעלה למטה בין דאפיך מיפך בין לא אפיך מיפך אלא שדלגו כדרכן שנראה מדבריו דהכי הוי אורחייהו לדלג מלמעלה למטה כדאפיך מיפך כמה שמדלגין מלמעלה למטה בדלא אפיך מיפך דבשניהם מחייב נ"ש ומיהו קושיא זה לא הוי לפי גי' ספרי מיי' שלפנינו מדפוס מווניזי"א דלפי מה שכתב לפנינו הוי ממש דברי מיי' כדברי רבינו ויתיישבו על הגמ' כמו שמתיישבים דברי רבינו שכתבתי בס"ד. אכן הקושיא הוא לפי גירסת ספרי המיי' שהיו לפני הטור ח"מ סי' ש"צ שהביא דברי מיי' וז"ל קפצו ממטה למעלה חייב ח"נ מלמעלה למטה נ"ש והוא שנתלה הגדי ונסרך וקפץ הכלב אבל אם נסרך הכלב וקפץ הגדי בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה חייב נ"ש. ע"כ. ולפ"ז קשה היאך משוה קפץ מלמעלה למטה לומר שיהיה חייב נ"ש בין שהגדי נסרך והכלב קפץ בין קפץ הגדי ונסרך הכלב והטור הלך בשיטת אביו ז"ל להבין דברי רבינו כמו שכתבתי בשמו ומחלק בין דברי מיי' ובין דברי רבינו והלכך השיג על דברי מיי' ולא על דברי רבינו וכתב על דברי מיי' וז"ל לא נהירא לא"א ז"ל דהיאך יתחייבו ע"י שינוי טפי מכי אורחיה עכ"ל ודברי הטור אלו צ"ע מאי קאמר דמנין לו דמיי' מחייב ע"י שינוי טפי מכי אורחיה אי חשיב שינוי מה דקפצו ממטה למעלה הרי בדקפצו בדאפיך מיפך אינו מחייב רק ח"נ ובדקפצי כי אורחייהו מחייב נ"ש ואי חשיב שינוי מה דאפיכו מיפך הרי כדאפיכו מיפך מחייב מלמעלה למטה נ"ש וגם בדקפצי כי אורחייהו נ"ש א"כ היכן הוא חייב זה דקאמר הטור ובדברי הרא"ש לא נמצא דבר זה וצ"ע ואולם מלבד כי לפי גי' מיי' ליכא הכא קושיא כמו שכתבנו אכתי גם לגי' הטור יש לומר דהא דקאמר והוא שנתלה הגדי ונסרך וקפץ הכלב לא קאי רק אקפצו ממטה למעלה ואח"נ דקאמר אבל אמאי דקאמר ממעלה למטה ואנ"ש לא קאי דלעולם אינו חייב רק ח"נ כדאפיך מיפך:

כלב שנטל חררה מיי' פ"ב מהל' נ"מ כתב וז"ל ואם היה מגרר את החלה על הגדיש ואוכל והולך ושורף משלם על החררה נ"ש ועל מקום הגחלת ח"נ ועל שאר הגדיש פטור והשיגו הראב"ד אמאי פטור על הגדיש אפי' אינו חייב צרורות דע"י שינוי מרביע נזק מיהא לא מיפטר ע"כ. וכן מגיד משנה תמה על דברי מיי' ואפשר דדעת מיי' הוא לומר דכשאינו חייב משום חציו כגון במקום שכלו חציו דאז אינו חייב אלא משום ממונו צריך שיהיה הגחלת ממונו דידיה ולא מאיש אחר כדעת רש"י שאכתבנו בסמוך ומש"ה כשגרר הגחלת על הגדיש ולא הניחה כי אורחיה כלו שם חציו דגחלת במקום שגררה כי לא היה ראוי זה גחלת לילך על הגדיש אלא ברוח מצויה ולא ע"י כלב כי אין דרכו של כלב לילך על הגדיש מלמעלה וכה"ג שינוי הוא שלא היה אפשר לו להוליכה שם אלא ע"י גרירה שמגררה על הגדיש א"כ עד מקום שהיה הגחלת ראוי לילך אילו הלך כדרכה היה משלם נ"ש אבל עתה שהלך ע"י שינוי משלם ח"נ דאע"ג דהוא ע"י שינוי חציו דכלב הן עד מקום שגיררה ושם כלו חציו דידיה דהא אפי' עד שם לא הוי חציו כדרכן אלא חציו בשינוי ומה שמזיק מכאן ואילך לא הוי תו חציו ואי איכא לחייבו יש לחייבו משום ממונו וכיון שאינו ממונו זה הגחלת שאינו מבעל הכלב פטור לגמרי ועל מקום הגחלת דקאמר על כל מקום שגרר הגחלת עליו דהרי א"א לומר שבמקום הגחלת הוא מקום שהניחה שם מתחלה דהא מיירי שגיררה ולא הניחה מעולם עד גמר הגרירה ועל כל אותו מקום חייב ח"נ דכולה הוי שינוי שגיררה מכאן ואילך פטור. ודו"ק בדברי מיי' ותמצא דעל מקום גחלת דקאמר שחייב ח"נ אינו ר"ל מקום שהניחה כי פי' אדויי אדייה דאיתא בגמ' אינו מפרשו המיי' שר"ל זריקה וכיון דאינו זורקה ממקום למקום רק שתמיד היא בפיה אלא שגוררה ליכא למימר שחייב על מקום שזרקה שם ח"נ משום צרורות דלפי' מיי' ליכא הכא צרורות והוא על דרך שפי' גם גבי דליל אדויי אדייה הלכך ע"כ על מקום גחלת דקאמר שחייב ח"נ ר"ל על כל מקום שגיררה דכל אותו מקום הוי שינוי וכל שינוי משלם ח"נ ומשהניחה מלגרור והולכת ומדליק תו לא הוי חציו וחייב משום ממונו וכיון שאינו ממונו פטור לגמרי ומ"מ כשתאמר דמיי' דמחייב על מקום הגחלת ח"נ לא הוי מטעם צרורות אלא מטעם דהוי חציו בשינוי נסתלקה מיד קושית הראב"ד מעליו דכיון דליכא צרורות כלל אפי' במקום גחלת מאיזה טעם תחייבהו על שאר הגדיש משום צרורות ע"י שינוי ולא תוכל לעולם לומר דליכא הכא צרורות כלל אלא כשתאמר שלא זרק הגלת מעולם אלא שהיה תמיד בפיו דחשיב כאילו גופו של כלב עביד ההיזק אבל עושהו בשינוי והלכך משלם על ההיזק שעושה כשהגחלת בפיו ח"נ מכאן ואילך תו לא הוי חציו דכלב וגם לא חציו מאחר שלא היה האש ראוי להדליק עמה אלא ממונו הוא שהזיק אם הוא ממונו וכיון שאינו ממונו דבעל הכלב פטור לגמרי דאילו תימא שזרק הגחלת וחייב ח"נ מטעם צרורות לעולם ישאר קושית הראב"ד עליו ומיי' אזיל לשיטתו בפירוש אדיי אדוייה דאיתא בגמ' דאיהו אינו מפרש שר"ל זריקה אלא גרירה וכיוצא בו כמו שפי' ג"כ גבי דליל שהבאתי לעיל והכרחתי פירושו כן ובענין זה אתי שפיר ולא תצטרך לדחוק ולומר דהא דחייב ח"נ הוי משום צרורות והא דפטור על שאר הגדיש משום דהוי כח כחו דמי יימר דלית ליה למיי' כח כחו אע"פ שלא נתפרש בדבריו בהל' נ"מ. כד"ן. ופי' זה מסכים ללישנא אחרינא דהביא רש"י בגמ' והכל עולה יפה ולפ"ז אם היה הגחלת ממונו דבעל הכלב היה חייב גם על שאר הגדיש ח"נ דהוי ממונו שהזיק בשינוי ומדברי מ"מ שם נראה שהבין דברי מיי' בהא דקאמר על מקום הגחלת ח"נ שר"ל מקום שהניחה שם תחלה עד שלא גררה דאם היה מניח את החלה דקאמר קאי אדלעיל שאמר שהניחה בגדיש וכאילו אמר אם לאחר שהניחה בגדיש היה מגרר את החלה וכו' על מקום הגחלת ח"נ ועל שאר הגדיש פטור כלומר על מקום שגרר החלה פטור והיינו השגה הראב"ד דלחייב לפחות רביע נזק על הגרירה והוא השיב מה שהשיב ודברים אלו רחוקים ממני דהיאך יתחייב על מקום הגחלת שהניחה שם כדרכה רק ח"נ הא נ"ש הוא דחייב ואם הצרורות הן מה שגרר הגחלת למה לא יתחייב רק רביע נזק ח"נ ליחייב ועוד כי לפי פירושו תשובתו אינו כלום ואין להאריך בזה. וגם דברי מגדל עוז לאו כלום נינהו חדא דאיהו מוקי דברי מיי' כפי' ראשון דרש"י דח"נ דחייב על מקום גחלת הוי משום צרורות וכל עוד שהוא משום צרורות איכא קושיית הראב"ד ועוד כל שלא נאמר דאינו חייב משום ממונו אא"כ הממון שלו לא תירצנו קושיית הראב"ד וצריך לפרש היאך על שאר הגדיש לא הוי חייב משום חציו ולא משום ממונו וזה לא פי' מגדל עוז. הלכך לא נתחוורו דבריו בעיני ואני הנלע"ד כתבתי. ולדברי שאר הפוסקים משלם בכה"ג על כל הגדיש ח"נ. דאינהו מפרשי אדויי אדייה שר"ל שזרק הגחלת על הגדיש ונשרף הגדיש דהוה ליה כוליה צרורות דכלב אפי' ממקום גחלת ואילך דלק הגחלת מאיליו ואולי דבזרק הגחלת גם מיי' מודה. וצ"ע. ומ"מ אף לפי' מיי' התוס' פליגי דס"ל דכשהוא חייב משום ממונו חייב אפי' לא היה הגחלת שלו. ולולי דמסתפינא הייתי אומר דלמיי' לית ליה צרורות בהאי גחלת כלל דאפי' כי מחייב מיי' ח"נ על הגדיש כולה לאו מטעם דהוי צרורות אלא משום דחשיב שינוי מה שמדליק מכאן ואילך והכי כתב להדיא בפי' המשניות וז"ל הנה באוכלו העוגה עושה כדרכו ומשלם נזק שלם ובהדליק את הגדיש משונה ולפיכך משלם ח"נ דמוכח דכל חיוב הגדיש זולת מקום הגחלת שהניחה כאורחה חשיב שינוי וזה סיוע לפירושנו בס"ד. וכל זה שאמרנו מיירי כששימר בעל הגחלת גחלתו. אבל לא שימר למיי' בעל הכלב חייב על אכילת חררה ועל מקומה ובעל הגחלת חייב על שריפת הגדיש ונ"ל דעל שריפת הגדיש דקאמר מיי' לאו על כל הגדיש קאמר אלא על ח"נ הגדיש קאמר אם אנחה כי אורחיה דהא לדידיה שינוי הוא מה שמדליק הגחלת חוץ ממקום הנחתה דוקא כמו שכתב בפי' המשנה אבל אי תימא דהא דחייב ח"נ על שאר הגדיש למיי' הוי משום צרורות ותימא נמי דהכא חייב נ"ש כשלא שימר גחלתו היאך יתיישב ואפי' לא תימא דכשלא שימר גחלתו חייב נ"ש למיי' רק ח"נ. היאך יתיישב אי תימא דח"נ דחייב על הגדיש הוי משום צרורות דכלב הכא היאך יתחייב בעל הגחלת ח"נ על צרורות הכלב דלגבי כלב הן צרורות ולא לגבי בעל הגחלת דפושע גמור הוא. וא"ת דהיינו טעמא דהכא חייב נ"ש בעל הגחלת משום שהוא פושע א"כ למה לא יתחייב בעל הגחלת גם על מקום הנחתה על גחלת דטפי איכא לחייבו על מקום הנחתה ממה דאיכא לחייבו על שאר הגדיש אבל אי תימא כשלא שמר גחלתו חייב ח"נ על שאר הגדיש משום דהוי שינוי איכא למימר דהיינו טעמא דחייב על מקום הגחלת בעל הכלב משום דהאש בחררה ודרכו של כלב להניח החררה בגדיש ולאוכלה. הלכך כיון דחייב על החררה חייב ג"כ על מקום הנחת הגחלת אבל אם לא היה הגחלת בחררה פשיטא שהיה חייב בעל הגחלת גם על מקום הנחת הגחלת. והטור ח"מ סי' שצ"ב הבין דברי מיי' שבעל הגחלת חייב על כל הגדיש וכ"כ בשם הרמ"ה וצ"ע היאך אפשר להבינם כך ומיהו כתב דלעולם שותפים הם בעל הכלב ובעל הגחלת שלא שמר גחלתו הלכך על מקום הגחלת דהוי אורתיה זה משלה ח"נ וזה משלם ח"נ ועל שאר הגדיש דהוה צרורות הוו בעל הכלב ובעל הגחלת שותפים בצרורות ומשלם כל אחד החצי מהחצי הנזק ומותר חצי הנזק ישלם בעל הגחלת לחודיה כדין כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי דבעל הגחלת הוי שותף בצרורות עם בעל הכלב אבל בעל הכלב אינו שותף דבעל הגחלת במותר הנזק וכיון שלא שמר גחלתו עליה דידיה רמיא לאישתלומי מה שאינו יכול להשתלם מבעל הכלב ואם זרקה על הגדיש דאף מקום הנחת הגחלת הוי צרורות אז משלם בעל הכלב רביע נזק במה שהוא שותף בח"נ צרורות עם בעל הגחלת בין על מקום הנחת הגחלת בין על שאר הגדיש ובעל החררה משלה שלשה חלקים דמה שאינו יכול להשתלם מבעל הכלב משתלם מבעל הגחלת דהא איהו פושע בכל הנזק שלא שמר גחלתו והוא על דרך תשלומי היזק הדליל שזכרנו לעיל והיינו שלא הזכיר הרא"ש בדין כלב שנטל חררה כלום שסמך על דין הדליל דלעיל ואע"פ שנראה שיש חילוק בין אי גרסי' בגמ' ולחייב בעל הגחלת ובין ולחייב נמי בעל הגחלת וכמו שכתבו מגיד משנה ומגדל עוז מ"מ נראה דלכל הגירסאות יש לחלק בדברי הטור וכן משמע מהתוס' ולדעתי פי' הדליל שזכרנו ודין זה יש להם סגנון אחד ויש עיון קצת בדברי רש"י אלא שאין דעתי להאריך עוד בזה וק"ל ומעיין בדין הדליל לפי סברתו בצרורות שהן שלו ובצרורות שהן של הפקר: