שלטי הגיבורים על בבא קמא ו:

הגה"ה וכששואל הניזק שיקבעו זמן למזיק ללכת עמו לא"י לדין דשומעין לו בזמן שהיו סמוכין בארץ ואי לא אזיל משמתינן ליה כתב המרדכי בפ"ה והגהות מיי' פ"ה מהל' סנהדרין דוקא כשיש למזיק ללכת שם בא"י ורוצה לדחות הניזק אז משמתינן ליה אי לא אזיל משמע הא אין לו דרך שם דמצי מסרב מללכת שם ומדברי הר"ן יש להביא ראיה שאם בעיר אחת יש גזירת מלך או הגמון שלא יוכלו להטיל שום חרם בההוא עיר ויש שם ב"ד חשוב ויש שם טענה בין ראובן לשמעון דשייך בה חרם באיזה ענין מצי א' לומר לב"ד שיקבעו זמן לפלוני חבירו לרדת עמו לדון באותו מקום שאין שם אותה גזירת מלך ששם יוכלו להטיל חרם כאוות נפשם ואפי' יש שם ב"ד מומחה באותו מקום שהגזירה של מלך שם ואם יש לו לחבירו דרך במקום שאין שם הגזירה לא מצי מסרב ללכת שם אפי' לדברי המרדכי שזכרנו ומסופקני אם יכול האחד לומר נברר כאן במקומנו הדין ע"פ הב"ד ונשלם ואח"כ נלך להטיל החרם במקום שאין שם גזירת מלך או דלמא כיון דמ"מ א"א להשלים דין זה במקום זה מה לי אם יצטרך ללכת בעד החרם בלבד או בעד כל הדין כיון דמקצתו א"א לבררו כאן גם כולו ילכו במקום אחר לעשותו אם לא שנאמר דנפקא מינה שאם יבררו כאן כל הדין היאך להתנהג אע"פ שיצטרך ללכת למקום אחר בעד החרם לא יעמדו שמה ימים רבים כי אם מעטים ולא יוציאו מעות כי אם מעט אבל אם יצטרכו לעמוד שמה עד שיתברר כל הדין יתעכבו ימים רבים ויעשו הוצאות הרבה ואין לומר דדבר זה תלוי בפלוגתא דלעיל שזכרנו שאם הניזק אומר תשומו לי הנזק כאן בבבל כדי שאם אתפוש אח"כ וכו' דאיכא מ"ד דשומעין לו ואיכא מ"ד דאין נזקקין לו דהתם לא פליגי אלא משום דאין ב"ד חו"ל יכולין להטפל כלל בדיני קנסות אבל הכא דיכולין ליזקק לדין חוץ מהטלת החרם יכולים שפיר לדונו חוץ מהחרם שלא יטילוהו הם אלא הדיינים שבמקום אחר הלכך נראה שיש להם לדון כאן כל הדין חוץ מהחרם. הא למה זה דומה לב"ד שבא לפניהם דין אחד שאין יודעין לברר כולו ששולחין חון למקומם במקום חכמים יותר מהם שיבררו וילבנו אותו. ואעפ"כ הדין דנין אותו כאן אך אם הדין אינו אלא ששואלין זה מזה דבר ששייך בו חרם אז יש להם לילך למקום אחר כיון שאין יכולין ליזקק לדין זה כלל כאן משום גזירת המלך. וממה שכתב מיי' פ"ג מהל' שלוחין וסמ"ג עשין פ"ב וטוח"מ סי' קכ"ג משמע דאין החרם סתם כל כך עיקר כדי שיעכב מלדון הדין דאין החרם רק תקנה קלה ואין מעכבין דינו של זה מפני תקנה הקלה כאשר כתבתי בהלכות טוען ונטען בסייעתא דשמיא:

רבינו לא הביא תלת לישני דר"א משום דמשמע ליה דברייתא ומתני' כצורתן וכפשוטן דמתני' קתני כתמא ולא לרבון ולא מפליג בין פכים גדולים לקטנים וברייתא קתני ולמעך את האדם ואת הבהמה וכלים סתמא ולא מפליג בין קטנים לגדולים ולכך מתני' איירי ברובצת עליהן ובין גדולים ובין קטנים לאו אורחא היא וברייתא איירי בדרך הלוכה מן הצד בין גדולים ובין קטנים אורחיה הוא והיינו כלישנא מציעא דר"א והוא לישנא בתראה דלישנא קמא ובתראה חדא סיגנון דבתרוייהו מפליג ר"א בין גדולים ובין קטנים אלא דבלישנא בתראה אמרה למלתיה דומיא דברייתא. לישנא מציעתא בתרא הוא ופליג אתרוייהו והוא עיקר. ומיי' פ"ק מהל' נזקי ממון כתב דבהמה אינה מועדת מתחלתה לרבון על כלים גדולים אבל מועדת היא מתחלתה לרבון על פכים קטנים ואדם קטן ובהמה קטנה ולמעך אותן וכן דעת סמ"ג עשין ס"ו ס"ז ורבינו כתב דאינו מועדת מתחלתה לרבוץ לא על פכים גדולים ולא על פכין קטנים וכ"כ הרא"ש והטור ח"מ סי' שפ"ט:

מיי' פ"ק מהל' נזקי ממון כתב שכולן חייבין לשלם נ"ש בכל מיני היזק שיזיקו. וכ"כ רש"י בפי' המשנה ז"ל הרי אלו מועדים אפי' בנשיכה ובכל ניזקין ומשלמין בעלים שלהן נ"ש ע"כ וכ"כ סמ"ג עשין ס"ו ס"ז כלשון מיי' ממש והתוס' שם כתבו דדוקא נחש הוי דרכו בכל מיני היזקות ולפיכך באיזה ענין שיזיק חשוב כרגל ופטור ברה"ר וחייב ברשות הניזק נ"ש אבל הזאב והארי והדוב והברדלס והנמר לאו בכל מיני היזק מועדים מתחלתן אלא כל א' מועד בדבר שדרכו בו להזיק כגון הארי לדרוס ולאכול או לטרוף ולהניח ובא' מאלו הוא מועד מתחלתו וחייב עליו ברשות הניזק נ"ש ופטור ברה"ר כדין רגל אבל אם טרף ואכל לאו אורחיה הוא וה"ל כקרן תמה וחייב ח"נ בין ברה"ר בין ברשות הניזק פירוש ח"נ היינו על הפחת שפחתה מיתה אבל על הנבילה שאכל משלם נ"ש ברשות הניזק ומה שנהנה ברה"ר כמו שכתבתי בהלכות הפשוטים בשם הרא"ש: וזאב ושאר חיות דרכם בטריפה ולזה הן מועדין וחייבין עליו ברשות הניזק נ"ש ופטור ברה"ר כמו שכתבתי אבל בדריסה לאו אורחייהו והוה ליה כקרן תמה וכ"כ הרא"ש וכן נראה דעת הרמ"ה שהביא הר"ן וכ"כ טור ח"מ סי' שפ"ט ולפי דעת התוס' וההולכין לשיטתו בזה. א"כ הא דתניא חיה שנכנסה לחצר הניזק טרפה בהמה ואכלה בשר משלם נ"ש ליתא דהא ארי שטרף הוה ליה כקרן תמה ודחששו הם לדברי שמואל ובשלמא למיי' וסיעתו דסברי להו דבכל מיני היזק הוי הארי והחיות מועדין מתחלתן אתי שפיר ההיא ברייתא וכן פסק איהו להדיא פ"ג מהל' נזקי ממון אבל לדברי התוס' והרא"ש [והטור] ז"ל [ההיא] ברייתא לא מתוקמא ומש"ה צ"ע היאך הטור ח"מ סי' שצ"א פסק כההיא ברייתא ולשונה ממש והביא לשון מיי' כלשונו כצורתו כאילו ס"ל הכי וקשה דהא בסי' שפ"ט פסק דארי שטרף הוי כקרן תמה דלאו אורחיה בטריפה. והכא בסי' שצ"א פסק סתם דכל חיה שטרפה בחצר הניזק הוי אורחיה ומשלם נ"ש. ואין לומר דהא דכתב הטור סי' שצ"א דחיה שטרפה ברשות הניזק חייב נ"ש מיירי בכל חיה חוץ מן הארי דבארי אינו משלם בטריפתו רק ח"נ כמ"ש בסי' שפ"ט. דזה אינו דא"כ כי מקשה תלמודא מהאי ברייתא לשמואל דאמר התם טרף ואכל ברה"ר פטור ומקשה והא תניא חיה שטרפה ברשות הניזק חייב אלמא דברה"ר פטור לישני הכי ולימא דהא חיה דתני בברייתא לאו בארי מיירי אלא בשאר מיני חיה ומדלא משני [הכי] משמע דחיה דתני בברייתא הוי ארי וכ"כ התוס' שם דחיה סתם קתני דמשמע בין ארי בין זאב וא"כ היאך פסק טוח"מ סי' שפ"ט כשמואל ובסי' שצ"א כברייתא דפליגי אהדדי וצ"ע: