שלטי הגיבורים על בבא קמא לה:

וכתבו הפוסקים גבי טבח אומן בשכר שקלקל דמיירי דוקא שנתקלקלה שחיטתו במידי דהיא נבילה ודאי אבל אם מצא הסכין פגום והוא בדקו תחלה כיון דאיכא למימר שמא בעצם המפרקת נפגמה אלא דמחמרינן באיסור וחיישי' שמא בעור נפגמה אי נמי בשאר ספק דבשחיטה דטרפי' ליה כגון שהה במיעוט סימנין וכיוצא באלו אע"ג דלענין טריפות פסלינן ליה לענין ממון לא מפקינן מספק ופטור הטבח בכל א' מאלו הטרפות לשלם בין שיהיה אומן בשכר או הדיוט וכתב הטוח"מ סי' ש"ו דהטבחים שלוקחין הכרכשות מן הכשירות כששוחטין נקרא שפיר בשכר אע"פ שאין לוקחין מן הטרפה כיון שאם לא נטרפה היה נוטל נמצא זה שכרו ועוד הכרכשות שנותנין לו מן הכשרות הן הן שכרו על הטרפות ע"כ ונראה דהטור ס"ל דאע"פ שלא התנה עמו הטבח שיתן לו הכרכשא בתורת שכירות מ"מ חשיב שפיר שכירות כיון דשקיל מיניה. מידי ודאי לאו בטובת הנאה קא שחיט וחשיב מאי דשקיל מיניה שכירות גמור וראיתי בהגהת מרדכי מי שנסתפק אי הברכה חשיב שכירות אי לאו ונראה מדהביא התלמודא דפטור כי הוי אומן בחנם דא"כ לא חשיב ליה הברכה שכירות בענין זה ובודאי דידע התלמוד דאיכא לברכה ערך ודמים כדאיתא פ' החובל ופ' כיסוי הדם ואין לומר דכאן להכי לא חשיב הברכה שכירות משום דאין כאן מצוה דשחיטה אינו מצוה אלא כיסוי הוא דמיקרי מצוה דזה אינו דאעפ"כ הרי יש לברכה ערך י' זהובים אפי' כשאין שם המצוה רק הברכה כמו שכתבו התוס' פ' החובל גם אין לומר דאין כאן שייכות לשכירות הברכה כיון שהברכה אזל לה מכיון שנטרפה דגם זה אינו שהרי הטור חשיב שכירות מה שלוקח הכרכשתא אף ע"פ שמזאת הטרפה אינו לוקח כדפרישית והכא נמי היה לנו להחשיב כאן שכירות הברכה אע"פ שנטרפה וצ"ע ונראה דמדנקט התלמוד החילוק בין אומן להדיוט ובין בשכר לחנם גבי טבח דדוקא גבי טבח הוא דאיכא לפוטרו היכא שהוא אומן דאיכא טעמא להחשיבו אנוס שהוא מקלקל בשעת המעשה אבל גבי טחינה אי אפשר להחשיבו אנוס מה שלא לתת דהוא מלתא דהוי קודם הטחינה כד"ן וצ"ע גם אין לומר הכא דהטוחן והנחתום והטבח לא קנאו בשבח הקמח והפת כדי שיצטרכו לשלה דמי קמח ופת ונפקא מינה להוצאת הטבח ונחתום וההולכה לשם דכה"ג הוי גרמא כדאיתא פ' המוכר פירות ומדקאמר ליה ר' יוחנן לההוא גברא זיל אייתי ראיה דממחית אתרנגולי ואיפטריך משמע דאין הטבח נאמן לומר אני מומחה כאומן גיד דמייתי ראיה ואם אינו מביא ראיה משלם ונראה דאע"פ שיש לו רשות לשחוט כנהוג עתה אינו נקרא בשביל כך אומן דהרשות הנהוג הוא משום שיודע הדינין אבל מ"מ הדיוט הוא תדע דודאי אותן ששחטו בימי ר' יותנן ודאי היה בקי בדינין והורשה לשחוט דא"כ היתה גם שחיטתו פסולה ואפ"ה הוצרך להביא ראיה שהוא אומן א"כ לא סגי הרשות הנהוג להחשיבו מומחה ואומן עד שיהיה מלאכתו בכך וכן ראיתי בתשובה כ"י סביב המרדכי פ' המוכר פירות דאומן דקאמר הכא הוא טבח שמלאכתו ואומנתו בכך תמיד:

לדברי מיי' פ"י מהל' שכירות והתוס' שם וסמ"ג עשין פ"ט והרא"ש והטור ח"מ סי' ש"ו והנ"י כולהו שוין דכשהוא אומן בקי בשכר חייב ובחנם פטור ודוקא כי לא צריך למיגמר כלל אבל אם צריך עוד למיגמר אפי' הוא אומן הוי בכלל הדיוט כי ראיית המטבע צריך בקיאות גדול יותר מטבח והרשב"א ז"ל והביא דבריו מגיד משנה פליג עלייהו וסבירא ליה דכל שהוא אומן בקי דלא צריך למיגמר כלל פטור אפי' בשכר ונתן טעה להפריש בין טבח לשלחני לפי שמלאכת השחיטה דבר תלוי באומן הידים ואפי' אומן יקלקל לעתים אם לא יכוין מלאכתו היטב ולפיכך אינו כאונס וכיון שיש לו שכר חייב אבל ראיית המטבע שהוא תלוי במראית עינים והבקיאות בצורות כל שהוא אומן בקי הרבה אינו מצוי שיטעה וכשהוא טועה ה"ז אונס גמור ושומר שכר פטור מן האונסין והיינו שלא הזכיר בגמ' חילוק בין בחנם לשכר ע"כ וכשאנו פוטרין האומן ומחייבין ההדיוט איכא פלוגתא לפי מ"ש הגהת הרא"ש בשם רבינו יואל ז"ל אומן דפטור הוי אפי' כשאמר לו חזי דעלך קא סמיכנא וכן נראה דעת הפוסקים דאומן פטור בכל ענין ולמהרי"ח ז"ל נראה דגם אומן אם אמר לו היאך חזי דעלך קא סמיכנא תייב לשלם וגבי הדיוט הרי"ף ומיי' פ"י מהל' שכירות והרשב"א סבירא להו הא דהדיוט שראה המטבע דחייב דוקא היכא דאמר לו חזי דעלך קא המיכנא או שהיו הדברים מראים שהוא סומך על ראייתו ולא יראה לאחרים אבל אם זה אינו סומך עליו פטור ההדיוט והתוס' וסמ"ג עשין פ"ט והרא"ש וטור ת"מ הי' ש"ט קים להו דאפי' לא אמר להדיוט חזי דעלך קא סמיכנא חייב לשלם ואי כל הני חייביה דאומן ודהדיוט מיירי דוקא במקום כשהאומן והדיוט רואין המטבע צריך הלה לקבלו בע"כ דלא מצי משתמיט או לא איכא פלוגתא והגהת הרא"ש בשם רבינו יואל ז"ל מוכיח דמיירי אפי' במקום דמצי הלה משתמיט מלקבל המטבע אחר ראייתו של שולחני ואפ"ה חייב ומש"ה כתב דאפי' הראהו לו סחורה או משכנות וסמך עליו ולקחה ונמצא בה פסידא דאם אינו אומן בקי חייב לשלה ההפסד ורבינו אפרים חולין עליו ופירש דמראה דינר מיירי בכה"ג שאם האומן אומר טוב שצריך לקבלו בע"כ ואינו יכול לשמוט ולכך חייב אפי' לא אמר ליה עלך קא סמיכנא אבל משכון ומקח אין לו בע"כ ליקח ולקנות והלכך פטור ומיהו נראה דאף לרבינו אפרים אי א"ל חזי דעלך קא סמיכנא גבי מקח ומשכון דחייב הלה לשלם לו ההפסד אף אם הוא אומן ומכאן יש ללמוד פלוגתא גבי המלוה את ראובן והראהו לשמעון אה הוא טוב ונאמן ואמוד בנכסים וא"ל שמגיון שהוא טוב ואמוד דלרבינו יואל אע"ג דמצי למשמיט שלא להלוות לו אעפ"כ אם נמצא אח"כ שאין ראובן טוב ואמוד חייב שמעון לשלם ההפסד ולא שייך הכא חילוק בין אומן להדיוט דאין זה תלוי באומנות אם לא שנחלק בין בקי בו ורגיל אצלו תמיד לשאין בקי בו ואינו רגיל אצלו ומ"מ לפחות כשאינו בקי בו חייב שמעון לשלם ההפסד דפושע הוא ולרבינו אפרים כיון דמצי משתמיט שלא להלוות לו אין שמעון נתפס בדבורו זה ופטור מלשלה ההפהד ומ"מ נראה דלרבינו אפרים אם אמר חזי דעלך קא סמיכנא להלוות לו דחייב לשלה ההפסד ומראה דינר לשולחני ונמצא רע בין שיהיה חייב השולחני או לא מסופקני אי מצי הלה הדר על הנותנו לו שיחליפנו לו דאע"ג דגבי כל מקח וממכר מפורש הדין במקח טעות ובאונאה הכא איכא למימר דלא דמי משום דהתם לא פטר המוכר את הלוקח ולא הלוקח את המוכר אבל הכא כשמראה הדינר לשולחני הוא מראהו כדי לפטור את הנותנו לו ע"פ דבור השולחני וכיון שפטרו תו לא מצי למהדר עליה ונסתלק הדין שהיה לו עם הנותנו לו והוי דוקא עם השולחני וכן מוכיחים קצת דברי הרא"ש ז"ל שכתב דאפי' לא אמר להדיוט עלך קא המיכנא חייב דמסתבר כן משוה דהתה מראה דינר הוא מראהו לידע אם הוא טוב כדי שיפטור מי שנתנו לו ואם כבר פוטרו למה ליה להראותו כשיוציאנו ידע אם יקבלוהו ממנו ע"כ הלכך דודאי הנותן המטבע פטור כשהראהו לשולחני והכא נמי אמר גבי מקח וממכר דכל ששהה כדי שיראה לתגר ולקרובו תו לא מצי למיטען אונאה משום דכשהראהו ל"ש אם נפסל הצורה ל"ש אם הוא רע שבמקום כסף הוא נחושת וכיוצא בזה לעולם פטור הנותן כשזה הראהו לשולחני דאין למקבל דין [אלא] עם השולחני ומ"מ אם (אמר הרואה אני לעצמי הייתי לוקחו אבל אם) אמר אל תסמוך עלי אז ודאי פטור הרואה כי לא היה לו ליסמך על דבורו כיון שאמר לו בפירוש אל תסמוך עלי וצריך עיון בשוחט שקלקל ולא בסיבתו כגון שאנסה הבהמה עצמה אנה ואנה או העוף או האיש המסייע לו לשחוט קלקל היאך יפטר השוחט ואם יתחייב המסייע לו לשחוט ואם זה טוען אתה קלקלת בסיבתך ולא בסיבת המסייע ולא בסיבת הבהמה והעוף וזה טוען בהיפך או השוחט המסייע טוען זה עם זה בכל אלו נראה דשייך בהו שבועה: