שלטי הגיבורים על בבא קמא לא:

מיי' פ"ק מהל' חובל ומזייק וטור ח"מ סי' תכא כתבו דהמתכוין לבייש את הקטן ובייש את הגדול שמין בכמה יתרצה קטן זה ויעשו לו בושת זה ואותו שומא יתן לגדול ודוקא שהקנין בענין דאי מכלמי ליה מיכלם וכן נתכוין לבייש את העבד ובייש בן חורין נותן לבן חורין דמי בשתו של עבד אבל הגהת הרא"ש שם בשם א"ז כתב דנתכוין לבייש את זה ובייש את זה פטור כר"ש לענין קטלא:

הרא"ש שם כתב דאילו היה לה נכסי מלוג וצאן ברזל כופין אותה למוכרן בטובת הנאה שאם נתאלמנה או נתגרשה יהיו ללוקח ואם מתה יירשנה בעלה ואותה טובת הנאה יתנו לנחבל אבל מנה מאתים שלה לא אמרו חכמים שתמכרם ונראה מדבריו דא"כ היתה כתובה יתירה על מנה מאתים כגון שכתב לה בכתובתה תוספת הרבה על סך שאמרו חכמים דמ"מ יגבה הנחבל מהם שאין כופין אותה למכור רק נכסי מלוג וצאן ברזל וכל הדברים האלה לא ידענא מנא ליה להרא"ש ז"ל לחלק בין כתובה ובין נדוניא וצאן ברזל דאי משום דאמר התם בגמ' ואי דנפישא כתובתה מכתובה דאורייתא נוקמה אכתובה דאורייתא ואידך תזבינה ניהליה בטובת הנאה ומשני כגון דלא נפישה כתובתה מכתובה דאורייתא וכו' דמשמע הא נפיש כופין אותה למכור התם היינו טעמא דחבלה בבעלה ומוכרת גם כן לבעלה דהשתא ליכא למיחש למידי דאי משום דר"מ דאמר אסור לשהות עם אשתו בלא כתובה הרי יש לה כתובה דמוקמינן לה על מנה מאתים ואי משום דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו ומחלו וכו' הכא ליכא שום פסידא ללוקח דהיינו הבעל במחילה זו והלכך כופין אותה למכור מה שיש תוספת על מנה מאתים כדי לשלם החבלה ותמכור לבעל והבעל יתרצה שפיר משום דאין מגיע לו פסידא כלל במכירה זו אבל בחובלת באחרים ומוכרת לאחרים אע"ג דיש תוספת על כתובה למה תמכור התוספת הא כל לגבי בעלה ודאי מחלה ותמחול החוב היתר על המנה מאתים לבעלה ונמצא לוקח מפסיד ואפי' תזבין ניהליה לנחבל מ"מ תמחול לבעלה ואטרוחי ב"ד בכדי לא טרחינן ואין לומר דדוקא מנה מאתים הוא דקים לן שתמחול אבל התוספת ונכסי מלוג וצאן ברזל לא דלא ידענא מה חילוק יש בין זה לזה ואע"פ דנכסי מלוג וצאן ברזל הם נכסים דידה ממש שהכניסה היא לו מ"מ כך הם חוב שיש לאשה על בעלה כמו מנה מאתים ולענין זה חילוק ביניהם לא מצאתי ולא טעם לומר דטפי קים לן שתמחול בודאי המנה מאתים ממה שתמחול צאן ברזל ונכסי מלוג ועוד דלפי מה שפי' רש"י של ההיא דאמר תלמודא ואי דנפישה כתובה מכתובה דאורייתא וכו' משמע דכך שוה התוספת שהוסיף הבעל לכתוב על מנה מאתים ואע"פ דאינהו מדידהו דבעל כמו הנכסי מלוג וצאן ברזל דעל אותו תוספת הוא דתאמר תלמודא דמוקמי' אותה על כתובה דאורייתא והמותר דהיינו התוספת שהוסיף הבעל לכתוב לה על מנה מאתים תמכור לבעל בחבלה א"כ אין חילוק בין ממון שהכניסה לו מדידה בין ממון שהוסיף לה מדיליה ועוד דלפי זה קצת קשה על הרא"ש למה כתב דבנכסי מלוג וצאן ברזל כופין אותה למכור בטובת הנאה לאחרים בחבלתה שחבלה באחרים ולא כתב כן בתוספת שהוסיף לה על מנה מאתים דנראה מדבריו דאותו תוספת אין כופין למכור ובתלמוד משמע בחובלת בבעלה דאותו תוספת כופין ואי לדידיה שוה דין חובלת בבעלה לחובלת באחרים לענין נכסי מלוג לנכסי צאן ברזל דכופין בשניהם למכור למה לא יכופו גם בשניהם למכור התוספת כשיהיה ממנו על המנה מאתים וצ"ע והגהת הרא"ש שם כתב נמי הכי בשם ראבי"ה אבל מדברי הרי"ף ז"ל ומיי' פ"ד מהל' חובל ומזיק וסמ"ג עשין ע' משמע להדיא דאין כופין אותה למכור כלל בשום דבר כשחבלה באחרים: לשון ריא"ז ואם אין לה נכסי מלוג אין מחייבין אותה למכור כתובתה ונכסי נדונייתה בטובת הנאה כדי שתתן עכשיו הדמים לנחבל לפי שיכולה לחזור ולמחול לבעל ואפי' נכסי נדונייתה כמב"ה שהרי המוכר שט"ח לחבירו ומחלו מחול לפיכך אין ב"ד מחייבין אותה למכור אפי' לנחבל עצמו כדי חבלתה שהדבר ידוע שסופה למחול לבעלה שיותר חפיצה בהנאת בעלה מהנאת אחרים ואין לנחבל כלום ונמצאו ב"ד טורחין להבל וריק חבלה בבעל עצמו מוכרת כתובתה ונדונייתה לבעלה בטובת הנאה ונותנת לו דמי חבלתו ובלבד שתשאיר מכתובתה כשיעור כתובה שתקנו חכמים מאתים זוז לבתולה ולאלמנה מנה ואם היו דמי חבלתה כנגד כל כתובה יכול לגרשה בחנם אם ירצה שמעכב על כתובתה בדמי חבלתו: